ויליאם מולהולנד: המהנדס שבנה וריסק את אספקת המים של העיר
בטקס חנוכת האקוודוקט של לוס אנג'לס בשנת 1913, פנה ויליאם מולהולנד (William Mulholland) אל הקהל שהתאסף ב"קסקיידס" ואמר ארבע מילים: "הנה זה. קחו את זה". חמש-עשרה שנים מאוחר יותר, בעמדו בפני חבר מושבעים של חוקר מקרי המוות שחקר שיטפון שגרם למותם של מאות אנשים, הוא אמר משהו שונה מאוד — "אתם פשוט תפילו את זה עליי" — ואותו מהנדס אוטודידקט שבנה את לוס אנג'לס המודרנית העביר את שנותיו האחרונות בצל אותה הודאה.
נער שברח מבלפסט
מולהולנד נולד ב-11 בספטמבר 1855 בבלפסט להורים דבלינאים, יו ואלן. אמו מתה כשהיה בן שבע; אביו נישא בשנית כעבור שלוש שנים. ציונים גרועים והצלפות מאביו גרמו לו לברוח לים בגיל חמש-עשרה, והוא בילה ארבע שנים בצי הסוחר הבריטי על סיפון ה-"Gleniffer", כשהוא חוצה את האוקיינוס האטלנטי לפחות תשע-עשרה פעמים. הוא הגיע לניו יורק ב-1874, נדד בין עבודה על ספינות משא בימות הגלמים ומחנות כריתת עצים, כמעט איבד רגל בתאונת עבודה במישיגן, ובדצמבר 1876 עלה כנוסע סמוי עם אחיו יו על ספינה שפנתה לקליפורניה — תעלול שהתגלה בפנמה ואילץ את האחים לצעוד יותר מ-47 מייל דרך הג'ונגל כדי להגיע לצד האוקיינוס השקט. הוא הגיע ללוס אנג'לס, עיירה מאובקת בת כ-9,000 תושבים, בשנת 1877.
מחופר בארות למנהל מחלקת המים
עבודתו הראשונה של מולהולנד בלוס אנג'לס הייתה חפירת באר; לאחר תקופה שבה חיפש זהב בנהר הקולורדו, הוא נשכר כסגן "זאנחרו" (zanjero) — אחראי על תעלות השקיה — בחברת המים של לוס אנג'לס תחת פרדריק איטון (Frederick Eaton). בשנת 1880 הוא הניח את צינור המים מברזל הראשון בעיר. הוא עזב לזמן קצר לטובת חברת "Sespe Land and Water", כשקיבל עשרים אקרים כתשלום, ואז חזר לחברת המים ב-1886 כמנהל, באותה שנה שבה הפך לאזרח אמריקאי. בהיותו משכיל באופן עצמאי לחלוטין בהנדסה — קריאת ספרי לימוד לאור מנורה במקום לימודים באוניברסיטה — הוא עלה לגדולה יחד עם העיר עצמה: כאשר לוס אנג'לס סירבה לחדש את החוזה עם חברת המים הפרטית ב-1898, מחלקת המים העירונית החדשה מינתה אותו למנהל, ועד 1911 הוא היה מהנדס ראשי של מה שהפך ללשכת עבודות המים והאספקה. אמונתו המובילה הייתה בוטה: "אם לא תשיגו את המים, לא תזדקקו להם".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →להגיע למרחק מאתיים מייל עבור עמק אוונס
מולהולנד והראש עיר פרדריק איטון נשאו עיניים אל עמק אוונס (Owens Valley), כ-230 מייל לצפון-מזרח, שם מי הפשרת השלגים מהסיירה נבדה זרמו לריק מבחינת לוס אנג'לס. בין 1902 ל-1905 השתמשו השניים בשיטות שהיסטוריונים כינו מאז מטעות — הערכת חסר לציבור לגבי כמות המים שכבר הייתה ללוס אנג'לס, תוך הבטחה לבעלי קרקעות בעמק אוונס שהעיר מתכוונת רק לשימוש צנוע — כדי להשתלט על זכויות המים לפני פרויקט פדרלי מתחרה. לאחר שמונה למהנדס ראשי של האקוודוקט של לוס אנג'לס ב-1906, מולהולנד ניהל את בנייתו מ-1907 עד 1913: 233 מייל של צינורות, סיפונים ומנהרות, 164 מנהרות בסך הכל, שנבנו על ידי עד 3,900 פועלים בשיא, פרויקט שבני דורו השוו בקושי לתעלת פנמה. הוא גם פיתח שיטת הטיית מים הידראולית לבניית סכר מאגר סילבר לייק ב-1906, שמהנדסים שאלו מאוחר יותר עבור סכר גאטון של תעלת פנמה. המים הגיעו לעמק סן פרננדו ב-5 בנובמבר 1913. בהוקרה, העניקה לו אוניברסיטת קליפורניה בברקלי תואר דוקטור לשם כבוד בשנה שלאחר מכן, עם ההקדשה: "הוא שבר את הסלעים והביא את הנהר אל הארץ הצמאה". מי האקוודוקט הניעו גל של סיפוחים, שעד 1926 הכפילו את שטח העיר והפכו את לוס אנג'לס לעיר הגדולה ביותר בשטחה במדינה.
העמק ששילם את המחיר
המים שבנו את לוס אנג'לס רוקנו את עמק אוונס. מה שהמקומיים כינו "שוויץ של קליפורניה" הפך לאבק; אגם אוונס התייבש עד 1924. חוואים וחקלאים, שהרגישו מרומים לגבי השימוש הצנוע במים שהובטח להם, מרדו — השתלטו על שפך אלבמה גייטס ופוצצו את האקוודוקט עצמו בקניון ג'ובון, מה שניתק את מים לעיר לארבעה ימים. המרד קרס רק לאחר שבנק מחוז איניו, שמימן את התנגדות העמק, פשט רגל ב-1927 על רקע שערוריית מעילה. הפרשה הפכה ידועה כ"מלחמות המים של קליפורניה", והיא הותירה חותם קבוע על הדרך שבה המערב האמריקאי מתווכח על זכויות מים.
קריסת סכר סנט פרנסיס
הקריירה של מולהולנד הסתיימה בלילה אחד. ב-12 במרץ 1928, כשנים-עשר שעות לאחר שהוא ועוזרו, הארווי ואן נורמן, בדקו אותו באופן אישי, סכר סנט פרנסיס (St. Francis Dam) בקניון סן פרנסיסקיטו קרס, ושחרר כמעט 12.4 מיליארד גלונים בחומה של מים בגובה 140 רגל שנעו במהירות של 18 מייל לשעה. הוא מחק תחנת כוח, הרג לפחות 431 אנשים — יותר ממאה מהם ילדים — וסחף פסולת למרחק 54 מייל עד לאוקיינוס השקט. בחקירת חוקר מקרי המוות, מולהולנד קיבל את האשמה ללא סייג: "בין אם זה טוב או רע, אל תאשימו אף אחד אחר, אתם פשוט תפילו את זה עליי". חבר המושבעים לא מצא אחריות פלילית אך ציין טעויות בשיקול הדעת ההנדסי, כולל הגדלה מאוחרת של גובה הסכר ב-20 רגל ללא הרחבה תואמת של בסיסו. הוא פרש בנובמבר ההוא וחי את שארית חייו בהתבודדות, עובד על אוטוביוגרפיה שמעולם לא סיים, אם כי התייעצו עמו מאוחר יותר בחייו בנוגע לסכר הובר והאקוודוקט של נהר הקולורדו. הוא מת משבץ ב-22 ביולי 1935, ונקבר בפארק הזיכרון פורסט לון בגלנדייל.
מדוע ויליאם מכונה גאון
המוניטין של מולהולנד נשען על אינטליגנציה מעשית גולמית ולא על הכשרה רשמית או תובנה תיאורטית — אדם שמעולם לא למד בבית ספר להנדסה לימד את עצמו לאור מנורה להעביר נהר 233 מייל על פני מדבר והר תוך שימוש בכוח המשיכה בלבד, הישג שבני דורו מדדו אל מול תעלת פנמה. זוהי גאונות של ביצוע: תזמון אלפי עובדים ו-164 מנהרות לפי לוח זמנים קבוע, והמצאת שיטות בנייה, כמו הטיית מים הידראולית לבניית סכרים, טובות מספיק כדי שמהנדסי תעלת פנמה יעתיקו אותן מאוחר יותר. אבל הטענה הנגדית הכנה היא חמורה ומתועדת היטב: אותו ביטחון עצמי אוטודידקטי שבנה את האקוודוקט הוביל אותו להגביה את סכר סנט פרנסיס ללא הרחבת בסיסו, וטעות זו הרגה יותר מ-400 בני אדם בלילה אחד. שיפוטו של ההיסטוריון ויליאם קארל (William Kahrl) — כי כישלונותיו של מולהולנד הפריכו את עקרונות פיתוח המים הציבורי שבהם דגל — הוא התיקון המפוכח לכל נרטיב גיבורים מסודר. הוא היה בנאי מבריק ומצליח שבסופו של דבר ביטחונו העצמי עלה על זהירותו.
מורשת
לוס אנג'לס עדיין נושאת את שמו על סכר, שדרת נסיעה, כביש מהיר ובית ספר חטיבת ביניים, והאקוודוקט שבנה עדיין מספק את העיר כיום. אך סיפורו נותר גם כאזהרה של התשתיות האמריקאיות — מהדהד בצורה רופפת בסרט "צ'יינהטאון" מ-1974 — תזכורת לכך שהמהנדס שמזיז נהר והמהנדס שמחשב לא נכון את יסודות הסכר יכולים להיות בדיוק אותו אדם.