ויליאם מוריס דייוויס: האיש שהעניק לנופים ביוגרפיה
בשנת 1882, נשיא אוניברסיטת הרווארד (Harvard), צ'ארלס ויליאם אליוט (Charles William Eliot), יעץ למרצה צעיר ומתקשה בשנות השלושים לחייו לחפש עבודה במקום אחר. הוראתו של המרצה לא זכתה לשבחים וגם מחקריו לא. הוא נשאר. בתוך עשור, ויליאם מוריס דייוויס (William Morris Davis) הגיע לרעיון שיארגן את חקר תצורות הנוף במשך המאה הבאה, ועד פרישתו הוא נודע, ללא עוררין, כ"אבי הגאוגרפיה האמריקאית".
מורשת קווקרית
דייוויס נולד בשנת 1850 למשפחה קווקרית בולטת בפילדלפיה. אמו, מריה מוט דייוויס (Maria Mott Davis), הייתה בתה של לוקרישיה מוט (Lucretia Mott), הפעילה למען ביטול העבדות וזכויות הנשים - דבר שקירב אותו מלידה למעגלי הרפורמה הרציניים ביותר באמריקה של המאה ה-19.
הוא למד בבית הספר למדעים לורנס (Lawrence Scientific School) בהרווארד כדי ללמוד גאולוגיה וגאוגרפיה, וקיבל תואר ראשון ב-1869 ותואר שני בהנדסת מכרות מבית הספר למכרות הופר (Hooper School of Mining) ב-1870. כסטודנט הצטרף למשלחת גאולוגית של הרווארד לטריטוריית קולורדו תחת ג'וזאיה דווייט ויטני (Josiah Dwight Whitney), וסקר את פסגות הרי הרוקי; המשלחת קראה לפסגה הגבוהה ביותר של ה-Collegiate Peaks בשם הר הרווארד (Mount Harvard) ולשנייה בשם הר ייל (Mount Yale).
לאחר מכן הגיעו שלוש שנים במצפה כוכבים בארגנטינה, ותקופה כמנהל חשבונות בפילדלפיה - גבר צעיר בעל הכשרה יוצאת דופן שלא עשה בה שימוש רב. ב-1876 שכר אותו הגאולוג נתנאל סאות'גייט שיילר (Nathaniel Southgate Shaler) חזרה להרווארד כדי ללמד.
ההתחלה האיטית
שש השנים הבאות הניבו את הצעתו של אליוט שיעזוב. מה שהיה לדייוויס, ומה שאיש עדיין לא הבחין בו, היה שילוב מיוחד: תצפית בלתי פוסקת בשטח, כישרון להסקה לוגית, ויכולת יוצאת דופן לסנתז עובדות מפוזרות למבנה אחד. הוא פשוט טרם מצא את הבעיה שעבורה נועדו הכישרונות הללו.
הגאולוגיה בשנות ה-80 של המאה ה-19 הייתה מוצפת בתיאורי תצורות נוף. סקרים מיפו את המערב האמריקאי במשך עשורים והפיקו מלאי עצום ולא מעובד של עמקים, רכסים, טרסות ומערכות נהרות, ללא מסגרת המקשרת ביניהם. התחום ידע לתאר. הוא לא ידע להסביר.
מחזור הסחיפה
תשובתו של דייוויס, שהוצגה לראשונה במאמר משנת 1889 על הנהרות והעמקים של פנסילבניה ופותחה בפרסומים משנת 1886 עד 1911, הייתה להעניק לנופים סיפור חיים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קחו גוש אדמה שהורם על ידי כוחות טקטוניים. נהרות מתחילים לחתוך לתוכו. בבחרות, העמקים צרים וחתוכים לעומק, והנחלים פועלים באגרסיביות כלפי מטה. בבגרות, ההפרש בין ראש הגבעה לקרקעית העמק מגיע למקסימום, רשת הניקוז מסתעפת למורכבותה הגדולה ביותר, והעמקים מתרחבים ככל שהם מעמיקים. בזקנה, התבליט נשחק לעמקים רחבים עם ערוצים מתפתלים ברחבי שפלה מתגלגלת בעדינות - מה שדייוויס כינה פנפליין (peneplain). פרק חדש של הרמה עלול להפריע לרצף ולהתחיל אותו מחדש: הצערה (rejuvenation).
החוב לדרווין וללאמארק היה מפורש ומכוון. דייוויס עשה לטופוגרפיה את מה שעשתה הביולוגיה האבולוציונית לאורגניזמים - הוא החליף קטלוג של צורות ברצף התפתחותי. כעת ניתן היה להציב כל נוף על ציר זמן, ולקרוא את שלבו מתוך צורתו.
ההשפעה על הדיסציפלינה הייתה טוטאלית. היא העבירה את הגאומורפולוגיה, כפי שמנסחת זאת אחת ההערכות, מתיאור מקומי גרידא להסבר גלובלי. העוסקים בתחום עדיין מחלקים את תולדות התחום ללפני דייוויס ואחרי דייוויס.
הלוח
דייוויס הפך לפרופסור מן המניין בשנת 1890, וב-1899 לפרופסור לגאולוגיה על שם סטרג'יס הופר (Sturgis Hooper) - הקתדרה שבה החזיק פעם ויטני, שלקח אותו לקולורדו כסטודנט. הוא ייסד את איגוד הגאוגרפים האמריקאים (Association of American Geographers) ב-1904 וכיהן כנשיא האגודה הגאולוגית של אמריקה (Geological Society of America) ב-1911.
הוא הפך גם, באיחור, למורה מפורסם. הוא הרצה בעוצמה שסטודנטים זכרו במשך עשורים, וצייר את דיאגרמות הבלוק המורכבות שלו על הלוח בשתי ידיו בו-זמנית. הוא היה טרוד מחוסר הנגישות של הנושא שלו, והתלונן שהוא "ספר חתום עבור אדם בעל אינטליגנציה והשכלה רגילה, כפי ש... קתדרלה גדולה תהיה עבור איש יערות". ספרי הלימוד שלו עיצבו את תוכניות הלימודים בגאוגרפיה פיזית ברחבי העולם במשך קרוב למאה שנה.
הוא פרש מהרווארד ב-1912 ולא עצר. מטלטלות מלחמת העולם הראשונה וממותן של אשתו הראשונה ולאחר מכן השנייה, הוא נישא בשלישית, הרצה רבות, והחזיק במשרות באוניברסיטת אריזונה וב-Caltech. בשנות השמונים לחייו הפיק עבודה משמעותית על מקורות שוניות האלמוגים ועל סחיפה במדבריות, לאורך קווי חוף ובמערות גיר - יותר עמודים מודפסים וציורים כאוקטוגנרי מאשר רוב החוקרים משיגים בקריירה שלמה. הוא מת בשנת 1934.
מדוע ויליאם מכונה גאון
היכולת הספציפית הייתה סינתזה בתנאים של נתונים מציפים: נטילת עשורים של תיאורים מנותקים ומציאת הרעיון המארגן היחיד שהפך את כולם לקריאים. הוא היה, לפי הערכה אחת, "הראשון שהעניק קוהרנטיות איכותנית לתחום המוצף בעשורים של תיאורים מנותקים". זו פעולה נדירה יותר מגילוי. התצפיות כבר היו קיימות, מפוזרות בדוחות סקר; מה שלא היה קיים היה המסגרת שהפכה אותן לרצף עם כיוון.
הכישרון השני היה פדגוגי, ואין להתייחס אליו כפחות ערך. תיאוריה שלא ניתן ללמד אינה מופצת, והדיאגרמות הדו-ידניות של דייוויס על הלוח והפרוזה בספרי הלימוד שלו היו מה שנשא את מחזור הסחיפה אל כיתות הלימוד במספר יבשות. הפיכת הדיסציפלינה לנראית עבור מי שאינם מומחים הייתה עבורו שאיפה מפורשת ומוצהרת.
מקרה הנגד הוא רציני. המודל של דייוויס הותקף לבסוף - כולל על ידי יורשיו במחלקה שלו בהרווארד - בשל התעלמות מתפקידי האקלים, הגאולוגיה הבסיסית, התהליך הפיזי, הסביבה הימית ושינויים במפלס הים העולמי בתהליכי הסחיפה. באופן מזיק יותר, מבקרים טענו שהדטרמיניזם הדדוקטיבי שלו בלבל בין מודל לתצפית: לאחר שהחליט מהם השלבים ההכרחיים, הוא מצא אותם. דוגמטיות היא המילה שדבקה בו. המערכת המתחרה של ולטר פנק (Walther Penck) אתגרה אותו ישירות, אם כי התאוריה הטקטונית המודרנית גרמה לשתיים להיראות משלימות יותר מאשר מנוגדות.
יש גם האשמה אפלה יותר. דייוויס קידם גזענות מדעית בכתיבתו הגאוגרפית; ספר הלימוד שלו מ-1902 הכיל הצהרות על היררכיה גזעית והשתמש בדטרמיניזם סביבתי כדי להצדיק אי-שוויון בין עמים. זה לא היה מקרי לשיטתו - זה היה אותו הרגל דדוקטיבי, שיושם במקום שבו גרם נזק עצום, והוא שייך לכל דיווח כנה עליו.
מורשת
מחזור הסחיפה אינו נלמד עוד כאמת על אופן היווצרות הנופים. הוא עדיין נלמד, מכיוון שבפשטותו האלגנטית הוא נותר הדרך הברורה ביותר להציג את הרעיון שלנוף יש היסטוריה ושהוא נע לעבר יעד כלשהו. הגאומורפולוגיה המודרנית, עם מחקרי התהליכים הכמותיים והטקטוניקה שלה, היא במידה רבה סדרה של תיקונים לדייוויס - שזו דרך אחרת לומר שהיא בנויה על היסודות שהוא הניח. איגוד הגאוגרפים האמריקאים, שאותו ייסד ב-1904, נותר הבית המקצועי של הדיסציפלינה שהוא עשה יותר מכל אחד אחר כדי לבסס בארצות הברית.