ויליאם פוקנר: ממפה הלב האנושי
על מפה מצוירת ביד של מחוז דמיוני במיסיסיפי, כתב ויליאם פוקנר (William Faulkner) טענה מפתיעה: שהוא "הבעלים והאדון הבלעדי" שלו. המחוז היה יוקנפטופה (Yoknapatawpha), והוא לא היה קיים בשום מקום מלבד בספריו — אך לאורך יותר מתריסר רומנים ואינספור סיפורים, פוקנר אכלס אותו בצורה כה מלאה, עקב אחר משפחותיו, סכסוכיו וחטאיו לאורך דורות כה רבים, עד שהוא הפך לאחד העולמות הממומשים ביותר בכל הספרות. מעיירה קטנה במדינה הענייה ביותר באמריקה, אדם שמעולם לא סיים את לימודיו בקולג' בנה ממלכה בדיונית עמוקה מספיק כדי לזכות בפרס נובל ולשנות את מהלך הרומן המודרני.
הגאון המורכב
יצירתו של פוקנר ידועה כקשה, והמורכבות היא העניין. הוא כתב במשפטים ארוכים, מתפתלים ומהפנטים שיכולים להימשך על פני עמודים, תוך צבירת משפטים משועבדים עד שזמן, זיכרון ותודעה מתערבבים זה בזה. ב-הקול והזעם (The Sound and the Fury, 1929), הוא סיפר את סיפורה של משפחת קומפסון האומללה דרך ארבעה מספרים, הראשון שבהם הוא אדם עם מוגבלות קוגניטיבית חמורה, שפרקו נפרש כמערבולת מבלבלת של שינויי זמן ותחושות ללא סימון. ב-כששכבתי גוועת (As I Lay Dying, 1930), חמישה-עשר מספרים שונים נושאים את ארון המתים של אמם ברחבי הכפר במיסיסיפי. פוקנר דרש מקוראיו לעבוד, להיכנע לבלבול ולסמוך על כך שהמשמעות תצטבר — מכיוון שהוא האמין שכך פועלים התודעה והזיכרון האנושיים במציאות, לא ברצף מסודר אלא בשיטפונות חופפים של עבר והווה.
זו הייתה מודרניזם שהובאה לקצה גבול היכולת והושרשה, באופן בלתי צפוי, בדרום הכפרי של אמריקה. פוקנר לקח את הטכניקות הניסיוניות הקשורות לג'ויס (Joyce) ווולף (Woolf) והשתמש בהן כדי לחפור בהיסטוריה הקבורה של האזור שלו — תפארתו ודעיכתו, האלימות הגזעית שבו, ויחסיו הרדופים עם עבר שהוא לא יכול היה לברוח ממנו ולא לסלוח עליו.
הדרום כיקום
נושאו האמיתי של פוקנר היה הדרום האמריקאי והצל הארוך של העבדות, מלחמת האזרחים והתבוסה. אבשלום, אבשלום! (Absalom, Absalom!, 1936), שנחשב לרוב ליצירת המופת שלו, חג סביב עלייתו וחורבנו של תומאס סאטפן, גבר לבן עני שפלס את דרכו לאימפריית מטעים שנבנתה על אכזריות, בסיפור שהופך להרהור על חטאי המקור המרעילים את ההיסטוריה של הדרום. פוקנר לא נרתע מהגזענות והאכזריות של האזור, גם כשכתב מתוך התרבות שלו, ועיון בלתי מתפשר זה מעניק ליצירתו את כוחה הטרגי. "העבר לעולם אינו מת", כתב באחד השורות המצוטטות ביותר שלו. "הוא אפילו לא עבר".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא התעקש שהמקומי, אם דמיינו אותו במלואו, יכול להפוך לאוניברסלי. על ידי היכרות עם פיסת אדמה קטנה אחת במיסיסיפי ואנשיה בצורה עמוקה יותר ממה שסופר אחר הכיר אי פעם מקום כלשהו, פוקנר האיר את השאלות האנושיות הגדולות ביותר — אשמה, זמן, משפחה, עמידות, משקל ההיסטוריה על החיים.
הכרה והשקפת הנובל
במשך רוב הקריירה שלו פוקנר נאבק כלכלית, ספריו התובעניים נמכרו בצורה גרועה, והוא לקח עבודות כתיבת תסריטים בהוליווד כדי לשלם את חשבונותיו, ותרומתו כללה סרטים כמו השינה הגדולה (The Big Sleep) ו-להחזיק ולא להחזיק (To Have and Have Not). עד סוף שנות ה-40 חלק ניכר מיצירתו לא היה בדפוס, ונדרשה התערבותם של מבקרים כדי להחיות את המוניטין שלו. הקאמבק הגיע לשיאו בפרס נובל לספרות בשנת 1949.
נאום קבלת פרס הנובל שלו הפך לאחת ההצהרות המפורסמות ביותר שנאמרו אי פעם על ספרות. בנאום שנשא בצל פצצת האטום, כאשר רבים חששו שהאנושות לא תשרוד, פוקנר סירב להתייאש. חובת הסופר, הוא הכריז, היא להזכיר לאנושות את "האמיתות הישנות של הלב" — אהבה, כבוד, חמלה, רחמים, הקרבה. "אני מסרב לקבל את קץ האדם", אמר. "אני מאמין שהאדם לא רק ישרוד: הוא ינצח". מאת מחברם של כמה מהטרגדיות העגומות ביותר בספרות, זו הייתה הצהרת אמונה מדהימה.
מדוע זה חשוב
ויליאם פוקנר חשוב מכיוון שהוא הרחיב את האפשרויות הצורניות של הרומן והוכיח שהטכניקות המודרניות הניסיוניות ביותר יכולות לשרת את האמיתות האנושיות וההיסטוריות העמוקות ביותר. השפעתו ניכרת בספרות האמריקאית והעולמית — אדוני הריאליזם הקסום באמריקה הלטינית, בפרט, הסתמכו ישירות על הדוגמה שלו לבניית קוסמוס שלם ממקום אחד מומצא. לכתוב בשאפתנות על אזור, זיכרון ונטל ההיסטוריה זה, לעיתים קרובות מאוד, לכתוב תחת השפעתו של פוקנר.
הישגו העמוק יותר הוא ההוכחה שגאונות יכולה לפרוח בכל מקום, ושהאוניברסלי מושג דרך הפרטיקולרי. אדם שהיה מושרש במחוז אחד עני במיסיסיפי, שכתב משפטים שרוב שכניו לא יכלו להבין, יצר אמנות בעלת חשיבות קבועה וגלובלית. הוא דרש הכל מקוראיו ונתן הכל בתמורה: עולם שלם, מוגש בכנות בלתי מתפשרת, ובסופו של דבר, באמונה בלתי צפויה שהושגה בעמל רב בעמידותה של הרוח האנושית.