ויליאם פרידקין: הבמאי שירה ראשון
במהלך הפקת הסרט מגרש השדים (The Exorcist), השחקן ויליאם או'מאלי – כומר ישועי שגילם דמות של כומר ישועי – לא הצליח להגיע לרגש הנדרש בסצנה. פרידקין סטר לו על פניו בכל כוחו והפיל אותו על ברכיו, ואז הורה על הפעלת המצלמה. הטייק הזה נכנס לסרט. פרידקין סיפר על כך במשך עשורים ללא התנצלות רבה, וזהו הסיכום הברור ביותר לקריירה שנבנתה על האמונה שהתוצאה מצדיקה כמעט הכל, עד לנקודה שבה היא לא הצדיקה זאת.
שיקגו וחדר הדואר
ויליאם פרידקין נולד ב-29 באוגוסט 1935 בשיקגו, בנם של רייצ'ל ולואיס פרידקין, מהגרים יהודים מאוקראינה שקרובי משפחתם נמלטו מהפוגרומים של 1903. אביו עבד בעבודות שונות כשחקן סופטבול חצי-מקצועי, ימאי סוחר ואיש מכירות בחנות בגדים; אמו הייתה אחות. המשפחה הייתה מהמעמד הבינוני-נמוך. הוא שיחק כדורסל בתיכון סן (Senn High School) וסיים את לימודיו בגיל 16 עם ציונים בינוניים שייחס מאוחר יותר לקידום חברתי ולא לכישוריו.
הוא נכנס היישר לחדר הדואר של תחנת WBKB-TV וכבר בגיל 18 ביים שידורי טלוויזיה חיים. הסרט התיעודי שלו משנת 1962, העם נגד פול קראמפ (The People vs. Paul Crump), העוסק באסיר הנידון למוות, זכה בפרס בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סן פרנסיסקו ותרם להמתקת עונשו של קראמפ – הדגמה מוקדמת ומילולית לכך שסרט יכול לשנות תוצאה. זה הביא אותו לתשומת ליבו של המפיק דיוויד ל. וולפר (David L. Wolper). בבימוי פרק בסדרה השעה של אלפרד היצ'קוק (The Alfred Hitchcock Hour) ב-1965, הוא ננזף על ידי היצ'קוק עצמו על כך שלא לבש עניבה.
עבודות חניכה
סרטיו הראשונים לא היו אחידים ברמתם והוא ידע זאת. על Good Times (1967), בכיכובם של סוני ושר, אמר מאוחר יותר שהוא "בלתי ניתן לצפייה". מסיבת יום ההולדת (The Birthday Party, 1968) היה עיבוד למחזה של הרולד פינטר; אחריו הגיע The Night They Raided Minsky's (1968); ו-הנערים בחבורה (The Boys in the Band, 1970), על פי המחזה של מארט קראולי, נחשב לאבן דרך בקולנוע הלהט"בי ללא קשר למה שחשב עליו הבמאי.
שני סרטים, שנתיים
הקשר הצרפתי (The French Connection, 1971) שינה אותו ואת העשור כולו. הוא בנה את הסרט על התחביר התיעודי שלמד בשיקגו, ומלוטש בהשראת קוסטה-גבראס (Costa-Gavras): "אחרי שראיתי את Z, הבנתי איך אני יכול לצלם את הקשר הצרפתי", אמר. "הוא צילם את Z כמו סרט תיעודי. זה היה סרט עלילתי אבל הוא נעשה כאילו הוא באמת מתרחש". הוא רב ללא הרף עם ג'ין הקמן. טעות בליהוק – העסקת פרננדו ריי במקום השחקן שרצה – סיפקה בטעות את הניגוד המעמדי החיוני לסרט. סצנת המרדף כמעט הרגה עוברי אורח; פרידקין אמר מאוחר יותר שאף סרט לא שווה את זה, והביע בושה על שיטותיו. הסרט זכה בחמישה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, ופרידקין זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר בשנת 1972 בגיל 36.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מגרש השדים (1973), על פי הרומן של ויליאם פיטר בלאטי, הגיע לאחר שבמאים אחרים דחו אותו. הוא נפתח בסצנה מדברית של תמונות דהויות וצלילים צורמים לפני שאירוע על-טבעי אחד מתרחש, וזוהי השיטה כולה: פרידקין השתמש בסאונד כדי לייצר אימה בדיוק שמעט במאים הצליחו להגיע אליו. הסרט היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר, זכה בשניים, וארגן מחדש את ז'אנר האימה לצמיתות. הפצה מחודשת ב-2000 עם צילומים משוחזרים הכניסה 40 מיליון דולר בארה"ב לבדה.
הוא, פרנסיס פורד קופולה ופיטר בוגדנוביץ' היו כעת השמות השולטים של "הוליווד החדשה", וב-1973 הכריזו על הקמת חברת הבמאים (Directors Company) באולפני פרמאונט. פרידקין עזב לפני שהשלים סרט עבורה.
הנפילה
סוררר (Sorcerer, 1977), רימייק בעלות של 22 מיליון דולר לסרט שכר האימה (The Wages of Fear) בכיכובו של רוי שיידר, יצא לאקרנים שבוע אחרי מלחמת הכוכבים והושמד בקופות. פרידקין החשיב אותו לעבודתו הטובה ביותר והיה הרוס אישית. הגניבה הגדולה (The Brink's Job, 1978) נכשל. הסרט קרוזינג (Cruising, 1980), עם אל פצ'ינו, ספג מחאות במהלך ההפקה וביקורות קטלניות עם צאתו. לחיות ולמות בלוס אנג'לס (To Live and Die in L.A., 1985) היווה התאוששות ביקורתית אמיתית, כאשר סצנת המרדף שלו הושוותה לזו של הקשר הצרפתי. ג'ייד (Jade, 1995) לא זכה לכך, אף שפרידקין מנה אותו בין סרטיו המועדפים.
הוא עבר התקף לב ב-6 במרץ 1981, שנגרם על ידי פגם גנטי בעורק כלילי, כמעט מת ובילה חודשים בשיקום.
החזרה המאוחרת
שלושה מחזות הצילו אותו. באג (Bug, 2006), שנטל על עצמו לאחר שראה את גרסת הבמה ב-2004, זכה בפרס FIPRESCI בפסטיבל קאן. קילר ג'ו (Killer Joe, 2011), שוב בעיבוד של טרייסי לטס ובכיכובו של מתיו מקונוהיי, זכה לביקורות טובות אך הוגבל מסחרית על ידי דירוג NC-17. הסרט המרד על הקיין (The Caine Mutiny Court-Martial), עם קיפר סאת'רלנד, הוקרן בבכורה בוונציה והגיע לקהלים בספטמבר 2023, חודשיים לאחר מותו. החל מ-1998 הוא ביים ללא הרף גם אופרות – טנהויזר, סלומה, אאידה, טירת הדוכס כחול-הזקן, הטריפטיכון – שם המשיך לעבוד בהיקף מלא אדם שלא שלט עוד בתקציבי אולפנים.
הוא נישא ארבע פעמים: לז'אן מורו ב-1977, לזלי-אן דאון ב-1982, קלי לאנג ב-1987, ולמפיקה ובכירה לשעבר בפרמאונט שרי לאנסינג ב-1991, שנותרה בחיים אחריו. הוא מת בגיל 87 ב-7 באוגוסט 2023, בלוס אנג'לס, מאי-ספיקת לב ודלקת ריאות.
מדוע ויליאם נקרא גאון
הטיעון הוא טכני וצר, מה שלא הופך אותו לחלש. הכישרון של פרידקין היה בבניית תגובה פיזיולוגית אצל הקהל – לא מתח כעלילה, אלא אימה כתחושה – והוא עשה זאת בעיקר באמצעות סאונד. הפתיחה של מגרש השדים משיגה אימה עם אתר חפירות, פלטת צבעים דהויה ופסקול של כלבים ונקישות; מספידי-דרך המנסים להגדיר מה הפך אותו לייחודי מצביעים על השימוש שלו בסאונד לבניית "שכבות של אימה, מסתורין ודיסוננס". הוא גם ייבא את התחביר התיעודי לקולנוע עלילתי מסחרי בדיוק ברגע שהקולנוע האמריקאי היה מוכן לכך.
טיעון הנגד הוא שהוא ידע היכן נמצאת הפסגה, וכך גם כולם. הוא מעולם לא התקרב לשני הסרטים האלה שוב בקריירה שנמשכה עוד חמישים שנה. ההספדים עליו מתארים אותו כמודע לעצמו לגבי בזבוז כישרונותיו ושריפת גשרים, והשיטה הייתה פזיזה בדרכים שהוא התנער מהן מאוחר יותר: הוא תקף כומר כדי להשיג טייק, רב עם השחקן הראשי שלו לאורך הקשר הצרפתי, וסיכן חברי ציבור במהלך סצנת המרדף. חלק ממה שנקרא השראה היה מזל שהיה לו השכל לשמר – פרננדו ריי היה טעות ליהוק. ו-סוררר, הסרט שהחשיב לטוב ביותר שלו, נזקק לארבעים שנה של שיקום ואינו יכול לשאת טענת גאונות בעצמו. פרידקין היה טכנאי מעולה עם שני סרטים יוצאי דופן ודעיכה ארוכה וכנה. זוהי הבחנה אמיתית, ואינה זהה למוח גדול.
מורשת
כל סרט אימה שמבסס איום באמצעות עיצוב סאונד לפני שהוא מראה משהו פועל בתוך התחביר שלו, וכל מותחן עירוני מחוספס שצולם במצלמת כתף מצטט את הקשר הצרפתי. ונציה העניקה לו פרס מפעל חיים בשנת 2013. הוא המשיך לצלם עד השנה בה מת.