וויל סמית' (Will Smith): האיש בעל יכולת ההשתכרות הגבוהה ביותר בהוליווד
סבתו מצאה את המחברת שלו. היא הייתה מלאה בשפה גסה שראפר בן שתים-עשרה חש כי הצורה דורשת, והיא השאירה לו פתק: "ווילארד היקר, אנשים אינטליגנטים באמת לא צריכים להשתמש במילים כאלה כדי לבטא את עצמם." הוא שמר על המילים שלו נקיות למשך שארית הקריירה שלו — החלטה שהפכה אותו לראפר הראשון שזכה בפרס גראמי, לאחר מכן לכוכב טלוויזיה, ואז לשחקן בעל יכולת ההשתכרות האמינה ביותר עלי אדמות, עם סרטים שהכניסו מעל 10 מיליארד דולר ברחבי העולם. ארבעה עשורים לאחר מכן, בלילה הגדול בחייו המקצועיים, הוא עלה לבמה בטקס פרסי האוסקר והכה קומיקאי בפניו.
ווינפילד (Wynnefield)
ווילארד קארול סמית' השני (Willard Carroll Smith II) נולד ב-25 בספטמבר 1968 בפילדלפיה, לקרוליין ברייט, מנהלת במועצת בית ספר, ולווילארד קארול סמית' האב, יוצא חיל האוויר שעבד כמהנדס קירור. הוא גדל בשכונת ווינפילד שבמערב פילדלפיה, חונך כבפטיסט אך נשלח לבית ספר יסודי קתולי. הוריו נפרדו כשהיה בן שלוש-עשרה.
הוא החל לעשות ראפ בגיל שתים-עשרה. בשנת 1985 הוא פגש את די-ג'יי ג'אזי ג'ף (DJ Jazzy Jeff) במסיבה ביתית, והשילוב עבד מיד: טכניקת התקליטנות של ג'ף מתחת להגשה הקומית, הנרטיבית והמכוונת הלא-מאיימת של סמית'. סינגל הפריצה שלהם הגיע ב-1988, רגע לפני שסמית' סיים את התיכון, וב-1989 הצמד קיבל את פרס הגראמי הראשון שניתן אי פעם להופעת הראפ הטובה ביותר. בעקבות זאת הגיעו מספר להיטים במצעד הבילבורד הוט 100.
פשיטת רגל בגיל עשרים ואחת
ואז הכל התפרק. סמית' הוציא כספים ללא הבחנה במהלך 1988 ו-1989 ושילם פחות ממס ההכנסה שהיה חייב; רשות המיסים האמריקאית (IRS) העריכה את חובו ב-2.8 מיליון דולר. הוא היה מפורסם, בראשית שנות העשרים לחייו, וחדל פירעון למעשה.
ההצלה הגיעה בדמות רשת NBC, שבנתה סביבו סיטקום. "הנסיך המדליק מבל אייר" (The Fresh Prince of Bel-Air) רצה בין השנים 1990 עד 1996 ועשתה שני דברים בבת אחת: היא כיסתה את החוב והפכה ראפר לשחקן עם שש שנים של הכשרה מקצועית בשכר מול המצלמה. מעט מאוד מוזיקאים מקבלים הזדמנות כזו. סמית' ניצל אותה.
עשור הזכיונות
"בחורים רעים" (Bad Boys) מ-1995 ביסס אותו ככוכב סרטי אקשן. "היום השלישי" (Independence Day) מ-1996 הפך אותו לכוכב עולמי. לאחר מכן "גברים בשחור" (Men in Black) — ועם שני זכיונות שרצים במקביל, סמית' הפך לנכס הנדיר ביותר בתעשייה: כוכב ששמו לבדו מבטיח פתיחה מוצלחת לסרט בכל שוק בעולם. סך ההכנסות המצטבר של הפילמוגרפיה שלו עבר את ה-10 מיליארד דולר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא גם רצה שיתייחסו אליו ברצינות, וחתר לכך באופן מכוון. "עלי" (Ali) מ-2001, שבו גילם את מוחמד עלי, הביא לו את מועמדותו הראשונה לפרס האוסקר; "המרדף לאושר" (The Pursuit of Happyness) מ-2006 הביא לו מועמדות שנייה. אף אחד מהם לא זכה. במשך חמש-עשרה שנים הוא תפס עמדה יוצאת דופן — השחקן בעל הערך המסחרי הגבוה ביותר בחיים, ואחד שהאקדמיה מועמדת אך לא מתגמלת.
זה נפתר בשנת 2022. בתור ריצ'רד ויליאמס, האב הנחוש והקשה שאימן את ונוס וסרינה ויליאמס, בסרט "משפחה מנצחת" (King Richard) מ-2021, סמית' זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, והפך לשחקן השחור החמישי בלבד שעושה זאת.
עשרים שניות
בטקס פרסי האוסקר ה-94 ב-27 במרץ 2022, לפני שהוכרז על הפרס, כריס רוק (Chris Rock) התבדח על הבמה על ראשה המגולח של ג'יידה פינקט סמית' (Jada Pinkett Smith). סמית' ניגש וסטה לו, חזר למושבו, וצעק עליו. לאחר מכן הוא נשאר באולם וזמן קצר לאחר מכן קיבל את האוסקר שלו.
ההשלכות התגלגלו במשך שנים-עשר ימים. סמית' התפטר מהאקדמיה. ב-8 באפריל 2022 הוועד המנהל אסר עליו להשתתף בכל אירועי האקדמיה למשך עשר שנים, בציינו כי רגעי הטקס "הואפילו על ידי ההתנהגות הבלתי מקובלת והמזיקה שראינו את מר סמית' מפגין על הבמה" — תוך התנצלות על הטיפול שלהם: "במהלך השידור שלנו, לא התייחסנו כראוי למצב בחדר. על כך, אנו מצטערים." דיווחים העלו כי טענת האקדמיה שביקשה מסמית' לעזוב הייתה לא ברורה או שמעולם לא נאמרה. סמית' הגיב: "אני מקבל ומכבד את החלטת האקדמיה." הוא שמר על האוסקר; האקדמיה לא שללה פרסים היסטורית.
משפחה, והחזרה
סמית' התחתן עם שרי זמפינו (Sheree Zampino) ב-1992; הם התגרשו ב-1995 ויש להם בן, טריי. ביום האחרון של 1997 הוא התחתן עם השחקנית ג'יידה פינקט, איתה יש לו שני ילדים, ג'יידן וווילו, שניהם אמנים. הזוג דן בגישה לא שגרתית לנישואין בפומבי, ונפרד ב-2016 בעודם נשארים נשואים — חשיפה שהגיעה באותה תקופה כמו ספר הזיכרונות "וויל" (Will) מ-2021 ותרמה לעשור שבו חייו הפרטיים של סמית' היו תחת בחינה כמו עבודתו.
לאחר 2022 הוא היה, לתקופה מסוימת, רדיואקטיבי מבחינה מקצועית. הוא חזר למוזיקה ב-2024 לאחר כמעט שני עשורים והוציא את האלבום "Based on a True Story" במרץ 2025.
מדוע וויל נחשב לגאון
הטענה אינה על טכניקת משחק — סמית' מעולם לא היה מסוג המבצעים הזה, ושתי הופעותיו המועמדות לפני "משפחה מנצחת" זכו לשבחים כחיקוי וחמימות ולא כטרנספורמציה. הכישרון האמיתי והיוצא דופן הוא אסטרטגי: היכולת לקרוא מה הקהל רוצה הלאה ולעבור לשם לפני שהתעשייה עושה זאת.
שקול את הרצף. הוא בנה דמות ראפ שהייתה נקייה במכוון ברגע שבו ההיגיון המסחרי של הז'אנר פעל אחרת — וזה הפך אותו לאמן הראשון שזכה בגראמי לראפ. פושט רגל בגיל עשרים ואחת, הוא לקח סיטקום רשת, אופציה שרוב המוזיקאים מתייחסים אליה כנחותה, והשתמש בה כקונסרבטוריון למשחק. לאחר מכן הוא בחר ב"היום השלישי" ו"גברים בשחור", תוך שהוא מזהה נכונה שסרט הקיץ יהפוך למוצר המרכזי של התעשייה, והפך את עצמו לפנים ההכרחיות שלו בתקופה שבה אולפנים טענו באופן שגרתי שמוביל שחור לא יכול לפתוח סרט בינלאומית. הוא הוכיח אחרת, שוב ושוב, ולכך היו השלכות הרבה מעבר לקריירה שלו.
הפתק של סבתו הוא הרמז לכל השיטה. מילדותו הוא הבין שהצגה עצמית היא משתנה הניתן לשליטה, והוא שלט בו בדיסציפלינה יוצאת דופן במשך שלושים שנה.
המקרה הנגדי מתחיל בעובדה שהמשמעת נכשלה באופן קטסטרופלי ומול הקהל הגדול ביותר שאי פעם היה לו. עשרים שניות מחקו שלושה עשורים של ניהול תדמית, מה שמרמז שהשליטה הייתה פחות מוחלטת ממה שהקריירה רמזה. הפילמוגרפיה שלו מכילה גם הרבה נוסחאות, ותקופות של שנות ה-2010 שבהן האינסטינקט האסטרטגי נטש אותו לעין כל. ו"גאון" היא מילה שתעשיית הבידור מצמידה להצלחה מסחרית כעניין שבשגרה; הטענה ההגיונית ביותר של סמית' היא להיות הכוכב האפקטיבי ביותר של דורו, שזו טענה על שיפוט שוק וכריזמה, לא על אמנות.
מורשת
משמעותו האמיתית של סמית' עשויה להיות מבנית ולא אמנותית: הוא הוכיח שמוביל שחור יכול לשאת שובר קופות עולמי, והוא הוכיח שראפר יכול להפוך לשחקן מסך רציני, מה שפתח נתיב שרבים הלכו בו. האוסקר והסטירה הגיעו באותו לילה וכעת הם בלתי נפרדים — ויכוח לאורך קריירה על שליטה עצמית שהוכרע, בפומבי, בכיוון הלא נכון.