ויויאן לי: הגאונות הסוערת של סקרלט או'הארה
כאשר מיירון סלזניק (Myron Selznick) הביא שחקנית אנגלית צעירה אל סט הצילומים הבוער של אטלנטה בהפקה של אחיו ואמר: "היי, גאונה, תכירי את סקרלט או'הארה שלך", זה נועד כבדיחה על החיפוש המתיש של דייוויד סלזניק אחר השחקנית המתאימה. ויויאן לי (Vivien Leigh) הפכה את המשפט הזה לפחות כמו בדיחה ויותר כמו אבחנה — על כישרון כה שלם שהוא ערער את האנשים הקרובים אליה ביותר, ועל נפש שאובחנה בסופו של דבר, ברצינות, במחלה שנקראה אז מאניה דפרסיה.
ילדות בין יבשות
היא נולדה בשם ויויאן מרי הארטלי (Vivian Mary Hartley) ב-5 בנובמבר 1913 בדרג'ילינג שבהודו הבריטית, בתם היחידה של ארנסט ריצ'רד הארטלי, ברוקר סקוטי, וגרטרוד מרי פרנסס יאקג'י (Gertrude Mary Frances Yackjee), שמוצאה שילב קווים איריים, פרסיים-הודיים וארמניים. בגיל שלוש היא נתנה את הופעתה הראשונה, כשהיא מדקלמת את "Little Bo Peep" לקבוצת התיאטרון החובבני של אמה. היא התחנכה במנזר לורטו בדרג'ילינג ולאחר מכן במנזר הלב הקדוש ברוהמפטון, עם לימודים נוספים בצרפת ובאיטליה שהותירו אותה דוברת שתי השפות ברהיטות לפני שחזרה לבריטניה בשנת 1931. צפייה בסרט בכיכובה של חברתה ללימודים מורין או'סליבן (Maureen O'Sullivan) שכנעה אותה להפוך לשחקנית, ואביה רשם אותה לאקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה באותה שנה.
נישואים, שינוי שם ופריצה
בשנת 1931 פגשה את עורך הדין לי הולמן (Leigh Holman), שהיה מבוגר ממנה בשלוש-עשרה שנים; הם נישאו בדצמבר 1932, והיא עזבה את הכשרתה כדי להפוך לאשתו, כשהיא יולדת בת, סוזן, באוקטובר 1933. היא חזרה למשחק זמן קצר לאחר מכן, והסוכן שלה ג'ון גלידון (John Gliddon) הטביל אותה מחדש בשם ויויאן לי. הופעת בכורה קולנועית ללא קרדיט הובילה לתפקיד פריצה בתיאטרון בשנת 1935 במחזה The Mask of Virtue, שזכה לתשומת לב כה רבה עד שהמפיק אלכסנדר קורדה (Alexander Korda) — שדחה אותה בעבר — החתים אותה על חוזה סרטים.
באותו סתיו פגשה את לורנס אוליבייה (Laurence Olivier) במועדון סאבוי גריל. שניהם היו נשואים לאחרים כאשר החל הרומן ביניהם במהלך צילומי Fire Over England (1937), אך מערכת היחסים עיצבה מחדש את הקריירה ואת חייהם הפרטיים של שניהם במשך שני העשורים הבאים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סקרלט או'הארה
לי רצתה את תפקיד סקרלט או'הארה בעיבוד המתוכנן של דייוויד או. סלזניק לחלף עם הרוח עוד לפני שההפקה בחרה במאי, כשאמרה לעיתונאי בפשטות: "אני אגלם את סקרלט או'הארה. חכו ותראו." מיירון סלזניק, הסוכן האמריקאי שלה ואחיו של דייוויד, ארגן את ההיכרות על הסט במהלך צילומי סצנת השריפה של אטלנטה. מבחן בד מול הבמאי ג'ורג' קיוקור (George Cukor) שכנע את סלזניק, ששיבח את "הפראות המדהימה" שלה. הצילומים תחת ויקטור פלמינג (Victor Fleming) היו מעייפים — שבועות של שבעה ימים, לילות מאוחרים ופרידות ארוכות מאוליבייה, שגרמו לה להתלונן בטלפון הטרנס-אטלנטי: "פוסי, הפוסי שלי, כמה אני שונאת משחק בסרטים! שונאת, שונאת, ואף פעם לא רוצה לעשות סרט נוסף!" שותפתה למשחק אוליביה דה הבילנד (Olivia de Havilland) התעקשה מאוחר יותר שלי שמרה על "משמעת ללא דופי" בעת שג'ינגלה בין "עשיית עבודתה הטובה ביותר בתפקיד קשה ביותר לבין ההפרדה מלארי". חלף עם הרוח (1939) זכה בעשרה פרסי אוסקר, כולל פרס השחקנית הטובה ביותר עבור לי בגיל עשרים ושש — המבצעת הבריטית הראשונה שזכתה בפרס. המבקר פרנק נוגנט (Frank Nugent) כתב שהיא הייתה "מעוצבת בצורה כה מושלמת לתפקיד על ידי אמנות וטבע, שכל שחקנית אחרת בתפקיד הזה הייתה בלתי נתפסת."
נישואים, מלחמה והתמוטטות ראשונה
גם לי וגם אוליבייה התגרשו מבני זוגם בפברואר 1940 ונישאו באוגוסט באותה שנה בחווה בסן איסידרו שבקליפורניה, כשקתרין הפבורן (Katharine Hepburn) וגארסון קאנין (Garson Kanin) משמשים כעדים. במהלך מלחמת העולם השנייה, דחתה לי חוזה אולפן של 5,000 דולר לשבוע כדי לצאת לסיבוב הופעות בצפון אפריקה לבידור החיילים בשנת 1943. היא אובחנה כסובלת משחפת בריאה אחת ב-1944, ובזמן צילומי קיסר וקליאופטרה בשנה שלאחר מכן, גילתה הריון שהסתיים בהפלה — מה שעורר, לפי עדויות מאוחרות, את הראשונה מבין אפיזודות דיכאוניות קשות רבות שנקשרו להפרעה דו-קוטבית.
בלאנש דובואה והמחיר של התפקיד
בשנת 1951 גילמה לי את בלאנש דובואה בהפקה בלונדון של חשמלית ושמה תשוקה, הופעה שטנסי ויליאמס (Tennessee Williams) עצמו אמר שהכילה "את כל מה שהתכוונתי אליו, והרבה שמעולם לא חלמתי עליו." היא גילמה את התפקיד שוב בסרט באותה שנה וזכתה בפרס האוסקר השני שלה, לצד פרס באפט"א, פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק וגביע וולפי. היסטוריון התיאטרון פיליס הארטנול (Phyllis Hartnoll) כינה את ההופעה הבימתית "הוכחה לכוחות גדולים יותר כשחקנית ממה שהפגינה עד כה." אך לי עצמה אמרה מאוחר יותר שהתפקיד "דחף אותי אל השיגעון", והביקורות המבטלות של המבקר קנת טיינן (Kenneth Tynan) על עבודתה בתיאטרון — הוא כינה את כישרונה "בינוני" ורמז שהיא גוררת למטה את ההופעות של אוליבייה עצמו במהלך ריצתם המשותפת בשנים 1951–52 בשני מחזות קליאופטרה בניו יורק — פגעו בה קשות. טיינן כינה זאת מאוחר יותר כאחת מ"טעויות השיפוט הגרועות ביותר" בקריירה שלו, ושינה את דעתו לאחר מותה.
התמוטטות וחוסן
בינואר 1953, בזמן צילומי Elephant Walk בציילון, חוותה לי התמוטטות קשה מספיק כדי שפרמאונט תחליף אותה באליזבת טיילור (Elizabeth Taylor) באמצע ההפקה. היא חזרה הביתה, הודתה ברומן עם שותפה למשחק פיטר פינץ' (Peter Finch), והתייצבה באיטיות במשך חודשים. למרות זאת, היא המשיכה לעבוד: היא כיכבה בסרטו של אנטול ליטבק (Anatole Litvak) The Deep Blue Sea (1955), זכתה בפרס טוני ב-1963 עבור המחזמר Tovarich, וב-1965 עשתה את סרטה האחרון, ספינת האיוולת. הבמאי סטנלי קריימר (Stanley Kramer) כינה מאוחר יותר את "האומץ שלה להמשיך" למרות המחלה "בלתי ייאמן כמעט" — במהלך סצנה אחת הפרנויה שלה גרמה לה להכות את שותפה למשחק לי מרווין (Lee Marvin) מספיק חזק עם נעל בעלת עקב שפיץ כדי להשאיר סימן, ובכל זאת ההופעה זיכתה אותה בפרס L'Étoile de Cristal הצרפתי. היא ואוליבייה התגרשו בשנת 1960; הוא נישא לג'ואן פלורייט (Joan Plowright) זמן קצר לאחר מכן. אוליבייה כתב מאוחר יותר על מחלתה שהיא שמרה, אפילו במהלך האפיזודות הגרועות ביותר שלה, על "הפיקחות האינדיבידואלית שלה — היכולת להסוות את מצבה הנפשי האמיתי מכולם כמעט, מלבד ממני." משנת 1960 מצאה יציבות עם השחקן ג'ון מריוול (John Merivale), כשהם סובבים באוסטרליה, ניו זילנד ואמריקה הלטינית לביקורות חזקות בין השנים 1961 ו-1962.
מדוע ויויאן מכונה גאונה
המילה נדבקה ללי כמעט במקרה — ההיכרות של מיירון סלזניק הייתה שורת אגב — אך מבקרים המשיכו להשתמש בה ברצינות ברגע שראו אותה עובדת. הגאונות שלה, כפי שתוארה על ידי הקרובים אליה ביותר, הייתה פחות מגוון גולמי ויותר התמזגות מוחלטת עם הדמות: ג'ורג' קיוקור כינה אותה "שחקנית מושלמת, המוגבלת על ידי יופי", ואוליבייה התחנן בפני מבקרים לשפוט אותה כשחקנית ולא כיופי. גארסון קאנין כינה את הישגיה "מדהימים". המקרה מתחזק על ידי נדירות — תשעה-עשר סרטים לאורך שלושים שנה, יותר ממחציתם הפקות בריטיות — ובכל זאת מכון הסרטים האמריקאי עדיין דירג אותה בין עשרים וחמש כוכבות הקולנוע הגדולות ביותר בהוליווד. הסיבוך הכן: ההופעות המפורסמות ביותר שלה היו שזורות במחלה שאשפזה אותה מדי פעם; בלאנש דובואה, התפקיד שהוכיח את גאונותה לספקנים כמו טיינן, היה גם התפקיד שהאשימה בדחיפתה לעבר התמוטטות. האם האינטנסיביות שלה על המסך הייתה מיומנות, מחלה, או שניהם, נותר בלתי פתור באמת.
מורשת
השחפת של לי חזרה בזמן שחזרה על המחזה A Delicate Balance של אדוארד אלבי (Edward Albee) ב-1967; ב-7–8 ביולי, מריוול מצא אותה כשהיא מוטלת, לאחר שנחנקה כשהריאות שלה התמלאו בנוזלים. היא הייתה בת חמישים ושלוש. התיאטראות בווסט אנד של לונדון עמעמו את האורות שלהם לשעה כמחווה. היא נשרפה לאחר טקס קתולי בכנסיית סנט מרי, רחוב קדוגן, והאפר שלה פוזר בביתה בסאסקס, טיקראג' מיל. המסמכים שלה מוחזקים במוזיאון ויקטוריה ואלברט, בספרייה הבריטית ובספרייה הלאומית של אוסטרליה, והיא הופיעה על שלושה בולי דואר לזכר בבריטניה. יותר מחצי מאה לאחר מכן, סקרלט או'הארה נותרת ההופעה שדרכה הקולנוע האמריקאי מודד את עצמו, והחשבון של לי עצמה על המחיר שמאחוריו הפך לחלק מהאגדה שלה כמו התפקיד עצמו.