קארל ויטסלאב מאשק (Karel Vítězslav Mašek): הצייר שהפסיק להציג
במוזיאון ד'אורסה (Musée d'Orsay) תלוי קנבס כמעט מרובע, כ-193 סנטימטרים כל צלע, ובו אישה עטויה גלימה מעוטרת כבדה המביטה מעבר לצופה אל עתידה של עיר. זוהי ליבושה (Libuše), שצוירה בסביבות שנת 1893, ולמשך רוב המאה העשרים איש כמעט לא ידע מי יצר אותה. התשובה היא צייר ואדריכל צ'כי שבתקופת חייו הוערך במידה דומה לאלפונס מוכה (Alfons Mucha) – ואז, בשיא המוניטין שלו, הפסיק במכוון להציג את עבודותיו בציבור. (רשומות צ'כיות מציגות אותו בשם קארל ויטסלאב מאשק; הצורה ההפוכה ויטסלאב קארל גם היא בשימוש.)
נער מהכפר במינכן ובפריז
מאשק נולד ב-1 בספטמבר 1865 בטוצ'נה (Točná), שהיה אז כפר מחוץ לפראג ליד קומוז'אני (Komořany), ומת בפראג ב-24 ביולי 1927. המלאי הצ'כי של מונומנטים אמנותיים מפרט את מקצועו בשתי מילים: צייר, אדריכל. הוא בילה את הקריירה שלו בסירוב לבחור בין השניים.
הכשרתו העבירה אותו במסלול הסטנדרטי של אמנים מרכז-אירופיים שאפתניים בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 – מינכן, ולאחר מכן פריז – ולאורך המסלול הזה הוא רכש בן לוויה. המוזיאון לאמנויות שימושיות בפראג מתעד שמאשק ומוכה חלקו את שנות הלימוד הללו במינכן ובפריז, שני ציירים צעירים ועניים עדיין שהסתדרו יחדיו. כדאי להתעכב על הזיווג הזה. שני הגברים ספגו את אותן השפעות באותו רגע: הקפדנות האקדמית של מינכן, ולאחר מכן פריז בשנים שבהן הסימבוליזם, הפוסט-אימפרסיוניזם והשפה הדקורטיבית המתהווה של האר-נובו (Art Nouveau) היו זמינים כולם בבת אחת. אחד מהם המשיך להפוך למותג עולמי. השני חזר הביתה ללמד.
ליבושה
הציור הנושא את שמו של מאשק הוא טיפול סימבוליסטי באגדת ייסודה של פראג: הנביאה ליבושה ברגע חזיונה. הוא יצר אותו בפריז, והטכניקה היא היברידית להפליא. הוא בנה את המשטח מאלפי נגיעות צבע קטנות – שיטה פוינטיליסטית – תוך ארגון השלם למסות דקורטיביות גדולות, שטוחות ופשוטות מבחינה גיאומטרית. מבקרים צ'כים ציינו את הנצנוץ שהתקבל ואת איכותו הדקורטיבית השטוחה, אפקט המקדים את קלימט (Klimt). זוהי תמונה השייכת בו-זמנית לאופטיקה הניאו-אימפרסיוניסטית, לסימבוליזם הספרותי ולסגנון האורנמנטלי הבא, והיא אינה משתלבת בנוחות באף אחד משלושת ההיסטוריוגרפיות הללו – וזה חלק מהסיבה לכך שנעלמה.
החיים שלאחר המוות של הציור מוזרים כמעט כמו המשטח שלו. העבודה נאספה על ידי גלריה אן וז'אק בארוך (Anne and Jacques Baruch Gallery) בשיקגו בשנת 1968, הוצגה בתערוכה בפריז ב-1973 שאורגנה על ידי פיליפ ז'וליאן (Philippe Jullian) במהלך תחיית העניין הגדולה בסימבוליזם, נכנסה לאוספי הלובר ב-1974, ועברה למוזיאון ד'אורסה כאשר נפתח ב-1986. ציור צ'כי של אגדה צ'כית הפך אפוא, במסלול מקרי דרך סוחר אמריקאי, לחלק מהאוסף הלאומי הצרפתי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפרופסור שנסוג
בשנת 1898 מונה מאשק לפרופסור בבית הספר לאמנויות שימושיות בפראג. מה שעשה לאחר מכן הוא ההחלטה המגלה ביותר בחייו: לאחר שקיבל את הכבוד, הוא החליט להפסיק להציג את עבודתו האישית. במקום זאת, הוא לימד בבית הספר וניהל סטודיו פרטי באטלייה שלו. בין תלמידיו היה יוזף צ'אפק (Josef Čapek) – הצייר, הסופר ומי שלימים טבע, יחד עם אחיו קארל, את המילה רובוט – שמאשק השפיע עליו משמעותית.
הנסיגה לא הייתה בריחה מעבודה. זו הייתה הפניה מחודשת שלה, הרחק ממעגל התערוכות ואל עבר ההוראה ומעל לכל, אל עבר האדריכלות והקישוט היישומי – תחומים שבהם האובייקט המוגמר הוא בניין או חדר ולא קנבס ממוסגר המחפש חבר מושבעים.
קירות, לונטות, ווילה בבובנץ'
הזמנותיו הדקורטיביות עדיין נמצאות בפראג. הוא צייר את הלונטות במוזיאון לאמנויות שימושיות – ציורי הקיר של היכל הנדרים שלו הם שלו – ועיטר את האולם הראשי של מטה הדואר הצ'כי ברחוב ינדז'ישקה (Jindřišská). הוא תכנן מבני מגורים בעיר, כולל, בבובנץ' (Bubeneč), וילה בסגנון אר-נובו עבור משפחתו שלו. המלאי המונומנטלי הצ'כי זוקף לזכותו גם את אחוזת מירנקה (Miranka) ומפעל רודולף סטבנוב (Rudolf Stabenow) בכתובת Husitská 70/24 בפראג 3 – בניין המאכלס כיום את תיאטרון המחול פונץ (Ponec).
הוא המשיך לצייר באופן פרטי. משחק כתמי שמש (1910), המציג חמש נשים צעירות רוקדות – אחת מהן בתו זדנקה (Zdeňka) – שייך לתקופה מאוחרת זו שלא הוצגה.
ההיעלמות הארוכה
לאחר מלחמת העולם הראשונה, יצירתו של מאשק נשכחה. הסיבות אינן מסתוריות: הוא הסיר את עצמו ממערכת התערוכות המייצרת מוניטין, הסימבוליזם האורנמנטלי שלו היה בדיוק הטעם שהאוונגרד של בין המלחמות הגדיר את עצמו נגדו, והתמונה הבולטת ביותר שלו עזבה את המדינה. הוא התגלה מחדש רק בשנות ה-70, על גב תחיית הסימבוליזם הבינלאומית.
מדוע קארל מכונה גאון
הטענה הניתנת להגנה נוגעת לטווח וסינתזה ולא למקוריות גולמית. מאשק עבד ברמה רצינית כצייר כן ציור, מעטר קירות ולונטות, מעצב אמנות שימושית ואדריכל – וב-ליבושה הוא מיזג טכניקות שהתקופה בדרך כלל שמרה בנפרד, כשהוא מניח משטח צבע שבור ניאו-אימפרסיוניסטי על פני קומפוזיציה סימבוליסטית שטוחה ודקורטיבית שנים לפני שקלימט הפך את השילוב הזה למפורסם. המוזיאון לאמנויות שימושיות בפראג קובע ישירות שהוא הוערך בזמנו בצורה שווה למוכה, שזה הדבר הקרוב ביותר ברשומות לסופרלטיב עכשווי, והשפעתו על יוזף צ'אפק נותנת להוראה תוצאה מתועדת.
יש לומר את טיעון הנגד בתקיפות. השווה למוכה ב-1900 אינו השווה למוכה בראייה לאחור, והפער נגרם בחלקו באופן עצמי: אמן שמחליט ב-1898 להפסיק להציג בוחר שלא להתחרות על התיעוד ההיסטורי. גילויו מחדש בשנות ה-70 הונע על ידי ציור אחד, במוזיאון זר אחד, שתפס גל תחייה – לא על ידי הערכה מחדש של מכלול יצירה. וחלק גדול מתפוקתו הוא אדריכלות דקורטיבית שבוצעה בהזמנה בסגנון תקופתי משותף; מיומן, אך לא מסוג הדברים שמשנים תחום. פסק הדין ההוגן ביותר הוא שלמאשק הייתה ורסטיליות יוצאת דופן ותמונה אחת נבואית באמת, וכי המוניטין שלו נהרס פחות על ידי שיפוט ההיסטוריה מאשר על ידי נסיגתו שלו מהמנגנון שלה.
מורשת
מאשק מת בפראג ב-1927. קירותיו שורדים במוזיאון לאמנויות שימושיות ובבית הדואר הישן; הוילה שלו עדיין עומדת בבובנץ'; שמו של תלמידו מוכר יותר משלו. והנביאה שלו, שצוירה בפריז ואבדה במשך שמונים שנה, מחזיקה כעת קיר באורסה, ומספרת למבקרים צרפתים את אגדת הייסוד של עיר שרובם מעולם לא ראו.