אורי גלר: הכף, המדע והספק
באחד הלילות בשנת 1973, ג'וני קרסון — קוסם פעיל לפני שהפך למנחת תוכנית אירוח — הורה לאנשיו לבנות תפאורה משלהם עבור אורי גלר ולשמור על האורח מרחק מהם. גלר יצא לבמה ולא הצליח לבצע את התרגילים. "זה מפחיד אותי", אמר. "אני לא מרגיש חזק." הוא זכר מאוחר יותר: "ישבתי שם 22 דקות, מושפל." הקהל גזר מסקנה הפוכה מזו שקרסון התכוון. אם האיש ביצע תרגילי קסם, הם טען, התרגילים היו עובדים תמיד. ההזמנות הרבות. זו הדוגמה הבודדת הטובה ביותר לכך שמדוע קריירתו של אורי גלר כל כך קשה להפסקה.
תל אביב, קפריסין, ומלחמת ששת הימים
גלר נולד בתל אביב ב-20 בדצמבר 1946 להורים יהודים ממוצא אוסטרי-הונגרי; הוא טען לקרבה רחוקה לזיגמונד פרויד. הוריו התגרשו כשהיה בן עשר והוא עבר עם אמו לקפריסין, למד בבית הספר טרה סנטה וחי שם את אירועי האלימות בין-קהילתיים. הוא חזר לישראל בגיל שש עשרה ושירת בחטיבת הצנחנים של צה"ל, לחם במלחמת ששת הימים ב-1967 ונפצע במרפקו השמאלי, פציעה שאמר שהותירה חולשה קבועה.
עד תחילת שנות ה-70 הוא הופיע בישראל, וב-1971 פגש את הפראפסיכולוג האמריקאי אנדריה פוהריץ', שהפך לפטרונו והביא אותו לארצות הברית ב-1973. מה שהתרחש לאחר מכן היה אחד מאירועי התקשורת המוזרים ביותר של העשור.
אפקט גלר
המופע היה פשוט ומעוצב בצורה מצוינת: כיפוף מתכות — כפות שהתעקמו והמשיכו להתעקם אחרי ששחרר אותן — וביצועים של טלפתיה שבהם שחזר ציורים שהוסתרו מעיניו. הוא לא כינה אף אחד מהקסמים. הוא קרא לזה פסיכוקינזיס וטלפתיה, ואמר שזה אמיתי.
הוא היה יוצא דופן בטלוויזיה. תוך כמה שנים הוא הפך לידוען עולמי, ובניגוד למופעי בידור רבים, הפך לנושא לתשומת לב מדעית רצינית.
סטנפורד, ומה שכתבה טבע בעצם
ב-1973 בדקו הפיזיקאים של לייזר ראסל טארג והרולד פותוף את גלר במכון המחקר סטנפורד והגישו מאמר, "העברת מידע בתנאי מיגון חושי," לכתב העת Nature. הם דיווחו שגלר זיהה נכון תוצאות קוביות שמונה פעמים מתוך עשר, ושחזר במדויק ציורים מוסתרים, עם סיכויים נגד המקרה של כמיליון לאחד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →Nature פרסמו אותו — וזו החלק שבדרך כלל מושמט מהאגדה — לצד מאמר מערכת שהכה בו. העורכים כינו את העבודה "חלשה בתכנון ובהצגה", את הפרטים שדווחו "מביכים במידת הפירוש שלהם", את השיטות "פשוטות", ואמרו שהניסויים הראו "חוסר מיומנות". הם פרסמו אותו רק מכיוון שהמחברים היו מדענים מוסמכים במכון רציני והנושא היה ראוי לדיון.
באותו שבוע, פרסם הפיזיקאי ג'וזף הנלון חקירה בת שישה-עשר עמודים ב-New Scientist. הוא תיעד את התחמקותו של גלר ואת הדיווחים על רמאות שלו בטלוויזיה, והעלה את האפשרות שפוהריץ' הטמין מקלט רדיו בשן של גלר. מסקנתו: "לא משהו טוב הם כפיזיקאיי לייזר, ראסל טארג והל פותוף, הם שום דבר לעומת אורי גלר" — גלר היה, לפי הערכתו של הנלון, פשוט "קוסם טוב".
הפסיכולוגים דייוויד מרקס וריצ'רד קמאן זיהו את החורים הספציפיים: גלר יכול היה להתבונן דרך פערים במגן, והיה לו גישה למכשירי קשר דו-כיווניים במהלך הניסויים. וב-1974 דיווח המגזין הישראלי העולם הזה שמנהלו של גלר, שיפי שטרנג, ואחותו חנה, סייעו בסתר להופעות, ואיתתו לו מה שציירו צופים.
רנדי
הקוסם ג'יימס רנדי הפך את גלר לפרויקט לכל החיים. ספרו האמת על אורי גלר הראה כל אפקט ניתן לייצור באמצעות קסם רגיל: כפות שנכונו מראש, ואז נכונו עוד ידנית כשקהל הצופים הסתובב. הנקודה לא הייתה שגלר בהכרח עשה את זה כך. הנקודה הייתה שקוסם במופע יכול להפיק תוצאות זהות ללא יכולות על-טבעיות כלל, מה שקטל כל טענה שהתוצאות מוכיחות כזו.
גלר ניהל משפטים, בהיקף נרחב וללא הצלחה. הוא זכה בפסק דין נוטל תוקף נגד רנדי בבית משפט יפני ב-1990 שהתברר כבלתי אכיף בינלאומית. הוא תבע את רנדי ואת CSICOP ב-15 מיליון דולר ב-1992 והפסיד בטענת התיישנות; ב-1994 הוא נצטווה לשלם 50,000 דולר עלויות עורך דין ועוד 20,000 דולר עונש, וב-1995 התביעות הנותרות נפתרו. תביעה ב-1991 נגד טימקס על פרסום הניבה לו עונש של 149,000 דולר על תביעות מיותרות. ועדת תקני השידור דחתה את תלונתו ב-1998 על קוסמים שהפגינו את קסמיו. הוא תבע את נינטנדו ב-60 מיליון לירות על דמות הפוקימון קדברה, ופתר את התביעה ב-2020.
כסף, כרייה, והחיים אחרי המוות הארוכים
היו בזה הרבה כסף. עד אמצע שנות ה-80 תואר גלר כמיליונר מספר פעמים, והוא טען שהוא גובה עד מיליון לירות תמורת משימות גילוי מינרלים עם חברות כרייה ונפט. עסקה אחת ב-1986 הניבה לו 250,000 דולר ואופציות על מניות; לא נמצאו יהלומים באתר שזיהה.
הוא נשאר דמות קבועה בטלוויזיה במשך עשורים — היורש בישראל, Phenomenon של NBC, האורי גלר הבא בגרמניה וגרסאות בהולנד ובהונגריה. הוא היה קרוב למייקל ג'קסון, שימש כשושבין כשגלרחידש את נדרי הנישואין שלו ב-2001 ותיווך את הראיון של מרטין באשיר חיים עם מייקל ג'קסון, אם כי דווח שג'קסון הציב אותו מאוחר יותר ברשימת אויבים. ב-2002 הוא טען שהציל את רדינג מירידה לליגה השנייה על ידי שהפך אוהדים להסתכל בעיניו ולשיר; המאמן אלן פארדו ייחס את ההצלחה ל"צוות ושחקנים" ואמר שגלר מנסה "לתפוס את הזרקורים." ב-2021 הוא פתח מוזיאון לעצמו ביפו העתיק, ובמרכזו כף מתכת מעוקבת בת אחד-עשר טון, מוכרת על ידי גינס ככף הגדולה בעולם.
למה אורי נקרא גאון
הוא לא גאון במובן הרגיל של המילה, והראיות רחוקות מלהיות מש convicing. כל אפקט שביצע ניתן לשחזר באמצעות קסם רגיל; עורכי Nature עצמם כינו את המדע שתמך בו פשוט ומעורפל; לפרוטוקול ה-SRI היו פערים ניצולים; מנהלו דווח כמי שמאותת לו; ובמשך שלושה עשורים של משפטים הוא מעולם לא הוכיח את טענותיו בבית משפט, הפסיד שוב ושוב ונענש על תביעות מיותרות. טענת הכוחות העל-טבעיים לא עומדת בביקורת.
המקום שבו המילה תופסת משמעות הוא במה שבנה על גבו של רפרטואר קסם רגיל. גלר לקח אפקטים שכל מנטליסט מוכשר יכול לבצע, והפך אותם, בזכות כוח ההצגה והיכולת האינטואיטיבית למה שהטלוויזיה מפרגנת לו, לתופעה עולמית, מאמר ב-Nature והון. האסון של קרסון הוא מקרה מורה: להיכשל קטסטרופלית בבמה הגדולה באמריקה ולצאת ידוען יותר הוא כישור נדיר בקריאת קהל. הוא גם הפך חמקמק באופן מורה. בטלוויזיה הגרמנית הוא הכריז שיש לו "כוחות על-טבעיים" — והעיף עין למצלמה. ב-2008 הוא אמר ל-Telepolis: "אני כבר לא אומר שאני עושה דברים על-טבעיים. זה לא אומר שאין לי כוחות. זה אומר שאני לא אומר 'זה על-טבעי', אני אומר 'אני מטעה!'"
קראו לו גאון של הצגה עצמית, נשקלת תמיד נגד העובדה שהטענה הבסיסית נבדקה על ידי פיזיקאים, פסיכולוגים וקוסמים כאחד, ולא עמדה פעם אחת.
מורשת
המשמעות ההיסטורית האמיתית של גלר היא כניסיון בקרה למוסדות: הוא הסיבה שדור של מדענים למד שפיזיקאיי לייזר אינם מצוידים לתפוס קוסם, והסיבה שרנדי הקדיש קריירה לטענה שקוסם צריך להיות בכל צוות מחקר פראנורמלי. הוא נשאר אמן הופעות בעל כישור מרשים, וכף המתכת בת אחד-עשר טון ביפו היא אנדרטה מוזרה כנה: עצומה, בלתי ניתנת לטעות, ועשויה ממתכת מעוקבת.