אורי אבנרי: הישראלי שנכנס לביירות הנצורה
ב-3 ביולי 1982, בעוד צבא ישראל מטיל מצור על ביירות, חצה עיתונאי ישראלי בן 58 את הקווים ונפגש עם יאסר ערפאת. לפי רוב הדיווחים, הוא היה הישראלי הראשון שנפגש עם יושב ראש אש"ף (PLO) באופן אישי. מבצע ביון ישראלי ששם הקוד שלו היה "דג מלוח" עקב אחריו ברחבי העיר, ככל הנראה מתוך כוונה לחסל את שניהם; פעילים של אש"ף הצליחו להטעות את רודפיו בסמטאות. אבנרי כבר לחם ב-1948, נפצע פעמיים, ניהל את הצהובון המושמץ ביותר בישראל וכיהן בכנסת. הוא טרם סיים את דרכו.
הלמוט אוסטרמן מבאקום
הוא נולד בשם הלמוט אוסטרמן (Helmut Ostermann) ב-10 בספטמבר 1923 בבאקום, גרמניה, למשפחה יהודית-גרמנית אמידה שעסקה בבנקאות. בנובמבר 1933, עשרה חודשים לאחר עליית היטלר לשלטון, נמלטה המשפחה לארץ ישראל המנדטורית. הוא היה בן עשר. רוב קרובי המשפחה שנשארו מאחור נרצחו בשואה – עובדה שעמדה בבסיס כל מה שכתב מאוחר יותר על ביטחון ישראל, ושמתנגדיו מעולם לא הצליחו להשתמש בה נגדו.
העושר לא שרד את ההגירה. הוא גדל בעוני בתל אביב. בגיל חמש-עשרה הצטרף לארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), המחתרת הציונית; הוא נשאר שם ארבע שנים ועזב ב-1942, לאחר שחש אי-נוחות משיטות הפעולה של הארגון. העזיבה המוקדמת הזו קבעה דפוס: אבנרי המשיך להצטרף לתנועות ואז למצוא את התנאים שלהן בלתי קבילים עבורו.
שועלי שמשון
במלחמת 1948 הוא שירת כמפקד כיתה בחטיבת גבעתי ולאחר מכן ביחידת הקומנדו שנודעה בשם "שועלי שמשון". הוא נפצע פעמיים, פציעות קשות. הוא גם כתב את המנון היחידה – פרט המלכד את החיים הכפולים שניהל במשך שבעים שנה, חייל וסופר בו-זמנית, מבלי שניתן יהיה לפסול אותו כמי שלא שילם את המחיר.
המלחמה הולידה את ספריו הראשונים וחשוב מכך, את מסקנותיו. אבנרי יצא ממנה משוכנע שהסכסוך הוא לאומי ולא דתי, בין שני עמים שתובעים בעלות על אותה טריטוריה, ושעל כן יש לו פתרון פוליטי – עמדה שהפכה אותו לכופר בעיני כל הצדדים למשך שארית חייו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העולם הזה
בשנת 1950 רכשו הוא ושותפו מגזין כושל בשם "העולם הזה" והפכו אותו למשהו שישראל טרם ראתה. הוא שילב עיתונות חוקרת נוקבת ותקיפה פוליטית עם רכילות ותצלומים של נשים עירומות, נוסחה שהעניקה לשבועון אנטי-ממסדי קטן תפוצה והשפעה שהאופוזיציה המכובדת מעולם לא השיגה. הוא חשף שערוריות. הוא יצר אויבים בדרגים הגבוהים ביותר: דוד בן-גוריון סירב להגות את שם המגזין בקול רם, והתייחס אליו רק בדרכים עקיפות.
אבנרי ערך את המגזין עד לסגירתו ב-1993 – ארבעים ושלוש שנים. קשה למצוא מקרה דומה של עורך יחיד המחזיק פרסום לעומתי אחד לאורך כמעט כל תולדותיה של מדינה.
בכנסת
המגזין הפך למפלגה. אבנרי נכנס לכנסת בשנת 1965 בראש רשימת "העולם הזה – כוח חדש" וכיהן בה בשתי קדנציות, מ-1965 עד 1974 ושוב מ-1979 עד 1981, מאוחר יותר במסגרת רשימת "שלי". הוא השתמש במושב בעיקר כבמה: הוא היה מהפוליטיקאים הישראלים הראשונים שקראו בפומבי להקמת מדינה פלסטינית, וטען זאת לא כוויתור אלא כצורך – שבלעדי חלוקת הארץ לא תוכל ישראל להישאר גם יהודית וגם דמוקרטית.
באמצע שנות ה-70 הוא זנח את הציונות ככזו בעודו שומר על מסגרת לאומית, עמדה יוצאת דופן ומורכבת. בסוף 1975 הוא היה ממייסדי המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני, שקיימה מגעים עם אש"ף שנים לפני שכל ממשלה ישראלית עשתה זאת.
גוש שלום
בשנת 1993 הקים את "גוש שלום", שהפך לארגון השלום הרדיקלי העקבי ביותר בישראל – מאות הפגנות, לעיתים קרובות לצד פעילים פלסטינים, בקמפיינים נגד ההתנחלויות ובעד מדינה פלסטינית. אבנרי כינה את ההתנחלויות "מוקשים בדרך לשלום". הוא דגל בדיאלוג עם חמאס, התנגד למבצעים צבאיים רצופים, וכתב טור שבועי במשך עשורים, שחלק גדול ממנו הופץ בעולם דרך כלי תקשורת כגון CounterPunch. בשנת 2001 קיבלו הוא ואשתו רחל את פרס הקיום הנכון (Right Livelihood Award), על אמונתם הבלתי מתפשרת, בעיצומה של אלימות, ששלום בר-השגה רק דרך צדק ופיוס. מדליית קארל פון אוסייצקי הוענקה לו ב-2008.
מדוע אבנרי מכונה גאון
הטענה נשענת על ראיית הנולד ועל עמידות, והיא טענה פוליטית יותר מאשר אינטלקטואלית. אבנרי הגיע, עשורים לפני שזה הפך לקונבנציונלי, לניתוח שעומד כיום בבסיס כל מתווה דיפלומטי רציני באזור: שני עמים, ארץ אחת, שתי מדינות. הוא קרא להקמת מדינה פלסטינית בכנסת בשנות ה-60, כאשר המושג היה כמעט בלתי ניתן להגייה בפוליטיקה הישראלית; הוא נפגש עם אש"ף ב-1975 ועם ערפאת ב-1982, כאשר מגעים כאלו היו בגדר עבירה פלילית. הסכמי אוסלו, ב-1993, אישרו בדיעבד עמדות שבהן החזיק במשך עשרים וחמש שנים. יהיה זה מה שיהיה, זו אינה קונפורמיות, והיכולת להחזיק בעמדה לאורך רבע מאה של חוסר הסכמה כמעט מוחלט היא נדירה מספיק כדי להצדיק את המונח.
ישנה גם טענת נגד משמעותית. אבנרי לא היה הוגה מקורי במובן הטכני – הוא לא יצר תיאוריה או גוף עבודה אקדמי; המדיום שלו היה הפולמוס, והכלי האפקטיבי ביותר שלו היה צהובון שנמכר בין היתר בזכות תצלומי עירום. תחזיותיו לא אומתו: פתרון שתי המדינות שבו דגל רחוק יותר מהגשמה במותו מאשר בשיא תקופת אוסלו, והמעורבות שלו עם הנהגת אש"ף נשפטת על ידי ישראלים רבים כנאיבית ועל ידי פלסטינים רבים כבלתי מספקת. הוא גם שינה את דעתו שוב ושוב באופן דרמטי – איש אצ"ל, לאחר מכן חייל, ואז פוסט-ציוני – דבר שניתן לפרש כיושרה אינטלקטואלית או כחוסר מנוחה. התיאור ההוגן ביותר הוא דמיון פוליטי שהקדים את החברה שלו בעשורים, בשילוב עם טמפרמנט שמנע ממנו להפסיק להשמיע את דבריו.
מורשת
אבנרי נפטר ב-20 באוגוסט 2018, בגיל 94, לאחר אירוע מוחי. הספדים הגיעו מכל קצות הקשת הפוליטית הישראלית, כולל מפוליטיקאים שבילו את הקריירה שלהם בהתנגדות לו, ומההנהגה הפלסטינית. בהתאם למשאלה שלו הוא נשרף ואפרו פוזר מול חופי תל אביב; בצוואתו הוריש את נכסיו לפעילות שלום בישראל. הוא בילה שבעים שנה בוויכוח על עמדה שמדינתו סירבה לקבל, והטיעון שרד אותו בשלמותו – מה שמהווה או הצדקה או כתב אישום, תלוי לאיזה כיוון יפנה האזור בסופו של דבר.