אום כולתום (Umm Kulthum): הקול שרוקן את הרחובות
בכל יום חמישי הראשון של כל חודש במשך ארבעים שנה, התנועה בכבישים בערים העמוסות ביותר בעולם נדללה. מקהיר ועד בגדאד, אנשים מיהרו לבתיהם, הדליקו את הרדיו והמתינו. גמאל עבד אל-נאצר (Gamal Abdel Nasser) – האיש החזק ביותר בעולם הערבי, שנואמיו יכלו להניע צבאות – תזמן את נאומיו כדי שלא יתנגשו עם שידוריה. שום אמן אחר במאה העשרים, בכל שפה שהיא, לא החזיק במונופול כזה על תשומת הלב של אזור שלם, והיא החזיקה בו בעזרת מיקרופון בלבד, תזמורת ושיר שהייתה שרה במשך תשעים דקות.
בתו של האימאם, בגלימת נער
היא נולדה כפטימה אבראהים א-סייד אל-בלתאג'י (Fatima Ibrahim es-Sayyid el-Beltagi) בכפר תמאי אל-זהאירה (Tamay al-Zahayra) שבמחוז דקהלייה (Dakahlia Governorate) במצרים. תאריך לידתה אינו ודאי לחלוטין – 4 במאי 1904 הוא התאריך המקובל, אם כי גם ה-31 בדצמבר 1898 מופיע ברישומים, וגילה בעת מותה תואם לשנה המוקדמת יותר. אביה, אבראהים א-סייד אל-בלתאג'י, היה אימאם כפרי; אמה, פטמה אל-מליג'י (Fatmah el-Maleegi), ניהלה את משק הבית.
היא שיננה את הקוראן בשלמותו, ולמדה לשיר תוך האזנה לאביה כשהוא מלמד את אחיה הגדול ח'אלד (Khalid). זהו הבסיס הטכני לכל מה שעשתה מאוחר יותר: דקלום קוראן מאמן את הנשימה, הדיקציה והעיצוב המודאלי של השורה, והיא עשתה זאת במשק בית שבו שירתה של נערה בציבור נחשבה לשערורייתית. בגיל שתים-עשרה הצטרפה לאנסמבל המשפחתי – כשהיא לבושה בגלימת נער ובכיסוי ראש בדואי, כדי לחסוך מאביה דאגה בנוגע למוניטין שלה.
קהיר, 1923
בגיל שש-עשרה שמע אותה הזמר מוחמד אבו אל-עלא (Mohamed Abo Al-Ela) והחל ללמד אותה את הרפרטואר הערבי הקלאסי. המלחין זכריא אחמד (Zakariyya Ahmad) הביא אותה לקהיר, ובשנת 1923 היא עברה לשם דרך קבע. בשנת 1924 חתמה על חוזה עם חברת התקליטים אודאון (Odeon Records) ופגשה את המשורר אחמד רמי (Ahmed Rami), שכתב עבורה ברבות השנים 137 שירים.
היא בנתה סביבה את הצוות היצירתי המרשים ביותר במוזיקה הערבית: רמי ככותב מילים ומורה ספרותי; זכריא אחמד; וירטואוז העוד והמלחין מוחמד אל-קסבג'י (Mohamed El Qasabgi), שעיצב את עבודתה בשנות ה-30; ריאד א-סונבאטי (Riad Al-Sunbati) מתחילת שנות ה-40; מוחמד עבד אל-והאב (Mohammed Abdel Wahab) החל משנת 1965 בערך; ו-בליע' חמדאני (Baligh Hamdi) בתקופה מאוחרת עוד יותר. משנת 1934 הופיעה בקונצרט חודשי ברדיו המצרי, וההסדר נמשך ארבעה עשורים.
היא גם שיחקה, וכיכבה בשישה סרטים בין 1936 ל-1947, ביניהם ודאד (Weddad) (1936), דנאניר (Dananeer) (1940), סלאמה (Sallama) (1945) ו-פטימה (Fatimah) (1947).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חמש שעות, שלושה שירים
ההופעות הן הסיבה לכך שהמילה "גאון" נקשרת בשמה. קונצרט יכול היה להימשך חמש שעות ולכלול שלושה שירים בלבד. הקלטות של שיר פופולרי בודד שרדו באורכים שנעים בין ארבעים וחמש לתשעים דקות, כי היא לא רק שרה שיר, אלא "חפרה" בו. שיטתה הייתה לקחת שורה אחת ולחזור עליה – שוב ושוב, כשהיא משנה בעדינות את המשקל הרגשי בכל פעם, עוברת דרך אחד או כמה מקאמאת (maqāmāt), הסולמות המודאליים של המוזיקה הערבית – עד שהקהל, בקריאות תגובה, סימן לה שמצאה את הגרסה הנחוצה להם.
קולה היה קונטרלטו בעל עוצמה אדירה. הטענה שרווחת, ויש להתייחס אליה כאגדה ולא כעובדה אקוסטית, היא שמיתרי הקול שלה הפיקו 14,000 תנודות בשנייה ולכן נאלצה לעמוד במרחק של כמעט מטר אחד מהמיקרופון. המיתולוגיה עצמה היא עדות לרושם שהותירה.
הגברת והנשיאים
בשנת 1944 העניק לה המלך פארוק (King Farouk) את מסדר המעלות מהדרגה העליונה, כבוד שיועד בדרך כלל לנשות משפחת המלוכה ולפוליטיקאים. משפחת המלוכה חסמה אז את נישואיה האפשריים לדודו של המלך, עלבון שהרחיק אותה מהחצר.
הקשר הזה כמעט חיסל את הקריירה שלה לאחר מהפכת 1952: איגוד המוזיקאים דחה אותה בשל העובדה ששרה עבור פארוק, ותקליטיה הוסרו מהרדיו. תגובתו של נאצר, כשגילה זאת, הפכה לאנקדוטה לאומית: "הם משוגעים? אתם רוצים שמצרים תפנה נגדנו?" מאותו רגע ואילך היא הייתה עמוד תווך של המדינה הנאצריסטית, ואחד משיריה, "וואללה זמאן, יא סילאחי" (Wallāhi Zamān, Yā Silāḥī) – "עבר זמן רב, הו נשקי" – שימש כהמנון הלאומי של מצרים משנת 1960 עד 1979.
משקפי שמש ומאמץ המלחמה
לקראת סוף שנות ה-40 לקתה במחלת גרייבס (Graves' disease). היא נסעה לארצות הברית לניתוח בשנת 1953 וחזרה לשיר ב-1954, ומאז הרכיבה את משקפי השמש הכהים הכבדים שהפכו לסימן ההיכר החזותי שלה. היא נישאה לד"ר חסן אל-חפנאווי (Hasan al-Hifnawi) בשנת 1954; לא היו להם ילדים.
לאחר התבוסה במלחמת 1967 היא יצאה לסיבובי הופעות בבירות ערביות ואירופיות תחת הכותרת "אמנות למען מאמץ המלחמה", גייסה כספים עבור מצרים והמשיכה בכך כמעט עד מלחמת 1973. מחלה מנעה ממנה לשיר שיר ניצחון ב-1973, אך היא ביקרה את הפצועים בבית החולים הצבאי מעאדי (Maadi Military Hospital), זכתה לנשיקה פומבית מהנשיא כהבעת תודה, וקיבלה מכתב תודה רשמי מאנואר סאדאת (Anwar Sadat). עיטוריה כללו עד אז את מסדר הנילוס הגדול ואותות כבוד מעיראק, ירדן, לבנון, סוריה, תוניסיה ומרוקו.
ארבעה מיליון
היא נפטרה מכשל כלייתי ב-3 בפברואר 1975. מסע הלוויה יצא ממסגד עומר מכרם (Omar Makram), וכארבעה מיליון מצרים מילאו את הרחובות – קהל גדול יותר מזה שהגיע ללווייתו של נאצר. האבלים נטלו את הארון מכתפי נושאיו, אילצו את תהלוכת האבל לשנות כיוון, ונשאו אותה לעבר אל-אזהר (Al-Azhar). היא נקברה במאוזוליאום ב"עיר המתים" בקהיר. בשנת 2001 פתחה ממשלת מצרים את מוזיאון אום כולתום בארמון מנאסטרלי (Manasterly Palace), שם מוצגים משקפי השמש והצעיפים שלה לצד הקלטות וארכיונים.
מדוע אום כולתום מכונה גאונה
כאן, לבדה מבין הדמויות שהמילה הזו מושלכת לעברן, התואר קרוב להיות מוצדק – וראוי לדייק באיזו יכולת מדובר, שכן אין זה בתחום ההלחנה.
היא לא כתבה את שיריה. רמי כתב את המילים; א-סונבאטי, אל-קסבג'י, זכריא אחמד ועבד אל-והאב כתבו את המוזיקה. מה שהיא עשתה היה לאלתר על החומר שלהם בזמן אמת, מול קהל, במשך שעות, בלי שהחזרתיות תהפוך למונוטוניות. זה דורש שליטה בו-זמנית בשלוש מערכות מורכבות: המקאם, שהמרווחים המיקרוטונאליים שלו דרשו ממנה לנווט ולבצע מודולציות לפי שמיעה; הפרוזודיה הערבית, שכן משמעותה של שורה חוזרת משתנה עם כל דגש חדש שהיא הניחה עליה; והמשוב הרגשי החי של קהל שקריאותיו אמרו לה אם להמשיך שוב. הפקת ארבעים וחמש דקות ייחודיות מתוך שיר בודד היא פעולה של יצירה המבוצעת במהירות הדיבור. מוזיקאים הבחינו בכך: מריה קאלאס (Maria Callas) כינתה אותה "הקול שאין שני לו"; שארל דה גול (Charles de Gaulle) קרא לה בפשטות "הגברת"; יוסו נ'דור (Youssou N'Dour) הקליט את אלבומו מצרים (Egypt) משנת 2004 כמחווה לה; דארון מאלאקיאן (Daron Malakian) מלהקת סיסטם אוף א דאון (System of a Down) השווה את חשיבותה במוזיקה הערבית לזו של אריתה פרנקלין (Aretha Franklin). מגזין רולינג סטון (Rolling Stone) הציב אותה במקום ה-61 ברשימת 200 הזמרים הגדולים בכל הזמנים בשנת 2023.
המסקנות הכנות הן שתיים. הגאונות הפרשנית שלה הייתה תלויה לחלוטין במלחינים ובמשוררים שכתבו לפי החוזקות שלה, וההגעה שהפכה אמנית למוסד הייתה עניין של תשתיות ופוליטיקה לא פחות מאשר של כישרון – רדיו ממלכתי, ואז מדינה שהייתה זקוקה לה. אם תסיר את המשדרים ואת החסות של נאצר, היא עדיין יוצאת דופן; היא לא בהכרח הערבייה המשפיעה ביותר במאה שלה. העובדה שהייתה שניהם היא גם המקריות וגם ההישג יחד.
מורשת
חמישים שנה לאחר מותה, תחנות הרדיו המצריות עדיין משדרות אך ורק את המוזיקה שלה בשעה 22:00 ביום חמישי הראשון של כל חודש. השירים עוברים רמיקסים, דגימות, ויכוחים וחיקויים, ואיש לא התקרב לרמתה. היא החלה בכיסוי פניה כדי שיתירו לה לשיר בכלל, וסיימה כקול שסביבו ארגנו מאה מיליון בני אדם את ערביהם. "כוכבת המזרח" נותר השם המדויק.