אפטון סינקלייר: הסופר ששינה את אספקת המזון
הוא כוון אל ליבו של הציבור, ובמילותיו שלו, פגע בבטנו במקום זאת. אפטון סינקלייר (Upton Sinclair) יצא ב-1904 לכתוב רומן סוציאליסטי נוקב על פועלי מהגרים מנוצלים; מה שקרה בפועל היה שהקונגרס, מזועזע מהתיאורים שלו על בשר מעופש ורצפות אריזה שרצו חולדות, העביר את חוק המזון והתרופות הטהורות וחוק פיקוח הבשר בתוך חודשים מרגע הפרסום. מעטים הרומנים האמריקאים שאי פעם ניסחו מחדש חוק פדרלי כל כך מהר.
ילדות המחולקת בין שני עולמות
סינקלייר נולד ב-20 בספטמבר 1878 בבטימור, בנם של איש מכירות משקאות אלכוהוליסט ושל אם אפיסקופלית קפדנית ובולטת בחברה, שהוריה שלה היו סוחרים עשירים בבולטימור. הניגוד הזה עיצב אותו: כילד הוא נד בין חדרי הפנסיון העלובים של אביו לבין בתיהם הנוחים של סופריו, כשהוא ספג הן את מרקם העוני והן את נימוסי המעמד המבוסס שאת זמנו יבקיע בתקיפתו. הוא קרא כבר בגיל חמש ונכנס לקולג' של העיר ניו יורק בגיל שלוש עשרה בלבד, וסיים את תוארו ב-1897, לפני שלמד משפטים באוניברסיטת קולומביה מבלי לסיים את התואר – והסתפק בהאזנה לקורסים במשפטים, ספרות ושפות, כשהוא מלמד את עצמו ספרדית, גרמנית וצרפתית בדרך. כדי לממן את לימודיו הוא כתב ספרות זולה בקצב מסחרר, לפי הדיווחים עד שמונת אלפים מילה ביום.
ארבעה כישלונות לפני פריצת הדרך
ארבעת הרומנים הראשונים שלו – המלך מידאס (King Midas), הנסיך האגן (Prince Hagen), יומנו של ארתור סטירלינג (The Journal of Arthur Stirling) ו-מנסס (Manassas) – זכו לביקורות מכבדות וכמעט ללא קוראים. סינקלייר יצא לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול ובמקום זאת הפיק שרשרת של אכזבות מסחריות. המפנה הגיע לא מטכניקת כתיבה אלא מעיתונות: התנועה הסוציאליסטית האמריקאית, שהתרשמה מהרשעותיו הפוליטיות, כוונה אותו לעבר מחוז אריזת הבשר של שיקגו, וב-1904 הוא בילה שבועייה בעבודה סמויה בקרב הפועלים שלה, תוך איסוף החומר שהפך ל-הג'ונגל (The Jungle).
הספר שפגע בבטן
פורסם תחילה בהמשכים בעיתון הסוציאליסטי Appeal to Reason, ולאחר מכן ראו אור בהוצאת דאבלדאי ב-1906 לאחר שהמוציא לאור אימת באופן עצמאי את טענותיו, הג'ונגל הפך לסנסציה בן לילה – סינקלייר השווה בהמשך את פרסומו הפתאומי לזה של ביירון. ג'ק לונדון כינה אותו "אוהל הדודי טום של עבדות השכר". תגובת הציבור הייתה מיידית וחושית: מכירות הבשר המקומיות والזרות ירדו בכמחצית, ובתוך השנה הקונגרס העביר הן את חוק המזון והתרופות הטהורות והן את חוק פיקוח הבשר של 1906. הערכתו של סינקלייר עצמו הייתה בוטה באופייה ומעט מרירה: הוא התכוון להאשים את ניצול העובדים, ובמקום זאת עורר שערוריית בריאות הציבור סביב המזון עצמו. חלק מהספריות אסרו על קריאת הספר בכל זאת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריירה של חשיפות
סינקלייר מעולם לא הפסיק לחקור. מלך הפחם (King Coal, 1917) התמודד עם תעשיית הכרייה; נפט! (Oil!, 1927), ששימש בהמשך בסיס לסרטו של פול תומאס אנדרסון זה ייגמר בדם, ניתח את עסקי הנפט; מלך הפליבר (The Flivver King, 1937) עקב אחר עלייתו של הנרי פורד לכוח תעשייתי ואנטישמיות. הצ'ק הפליז (The Brass Check, 1919), הביקורת שלו על שותפותה של העיתונות האמריקאית עם כוח תאגידי, הוא כינה "הספר החשוב והמסוכן ביותר שאי פעם כתבתי" – וארבע שנים לאחר פרסומו, העיתונות הפיקה את קוד האתיקה הרשמי הראשון שלה. הוא גם כתב בהרחבה, ובצורה אקסצנטרית, על בריאות: תרופת הצום הפכה לרב-מכר, ו-רדיו נפשי (Mental Radio), דיווח על יכולות הטלפתיה לכאורה של אשתו השנייה, סייע לדחוף את הפסיכולוג ויליאם מקדוגל לייסד תוכנית מחקר לפאראפסיכולוגיה באוניברסיטת דיוק.
אל תוך הפוליטיקה
סינקלייר הצטרף למפלגה הסוציאליסטית ב-1902 ונשאר בה במשך למעלה משלושה עשורים, כשהוא מתמודד ללא הצלחה לקונגרס שלוש פעמים ולתפקיד מושל קליפורניה פעמיים מטעם הכרטיס הסוציאליסטי. ב-1934 הוא עבר للمפלגה הדמוקרטית והתמודד לתפקיד מושל קליפורניה במצע משלו "סיום העוני בקליפורניה", וגרף 879,000 קולות – בהפרש ניכר הישגו האלקטורלי הטוב ביותר, ועדיין הפסד למושל המכהן. אולפני הוליווד הקימו קامפיין יוצא דופן נגדו, כשהפיקו יומני חדרה מזויפים והפעילו לחץ על עובדים להתנגד לו; שורת המחץ של סינקלייר מהניסיון הזה – "קשה לגרום לאדם להבין משהו, כאשר המשכורת שלו תלויה בכך שהוא לא יבין זאת" – האריכה ימים מעבר למסע הבחורות עצמו וצוטטה עשורים לאחר מכן על ידי אל גור ב-אמת מטרידה.
רבי המכר המאוחרים
זמן רב לאחר הג'ונגל, סינקלייר מצא שיא מסחרי שני עם סדרת אחד-עשר הרומנים לאני באד (Lanny Budd, 1940–1953), שעקבה אחר בנו של יצרן נשק בדיוני דרך הזעזועים המרכזיים של הפוליטיקה של המאה העשרים. הכרך השלישי, שיני דרקון (Dragon's Teeth, 1942), זכה בפרס פוליצר לספרות ב-1943 – הצדקה, בתחום התגמול הספרותי הטהור, עבור סופר שתהילתו המוקדמת נשענה על זעם ולא על פרסים.
חיים מלאים בכל דבר מלבד ריסון
סינקלייר התחתן שלוש פעמים: עם מטה פולר, עמה הביא את ילדו היחיד, דייוויד; עם מרי קרייג קימברו, שותפתו לכתיבת הרומן סילביה ואשתו במשך קרוב לחמישה עשורים עד למותה ב-1961; ולבסוף עם מרי אליזבת וויליס. היו לו דעות סגפניות, כמעט פוריטניות על סין ככזה המוגבל כראוי לרבייה, בעוד שלפי חשבון הביוגרפיה שלו עצמו הוא לא חי בדיוק לפיהן. בשנותיו האחרונות הוא חי על תזונה אקסצנטרית של אורז מלא, פירות, סלרי ומיץ אננס. בן דודו הראשון היה וואליס סימפסון, וסינקלייר כתב תמיכה בנישואיה למלך לשעבר אדוארד השמיני. המגזין טיים, שסיכם את הסתירות של האיש, כינה אותו "אדם בעל כל מתנה למעט הומור ושתיקה". הוא מת ב-25 בנובמבר 1968 בבאונד ברוק, ניו ג'רזי, בגיל תשעים.
מדוע אפטון נקרא גאון
הטיעון בעד הגאונות של סינקלייר אינו נוגע לליטוש ספרותי – אפילו מעריציו מודים שהפרוזה שלו ב-הג'ונגל בוטה, לעיתים דידקטית, ונדחתה על ידי חמישה מוציאים לאור לפני שדאבלדאי קיבלה אותה על סמך אמונה ובודקי עובדות. מה שהפך אותו ליוצא דופן היה מיומנות נדירה יותר: האינסטינקט למזג דיווח חקירות עמוק ומסכן חיים פיזית עם המנגנון הרגשי של הרומן הפופולרי, כך שסבל של משפחה ליטאית בדיונית יכול להניע את הקונגרס באופן שדוח ממשלתי מעולם לא עשה. זהו כישרון קוגניטיבי מוגדר וניתן להוכחה – בנייה נרטיבית בשירות עובדה מתועדת – והתוצאות שלו חד-משמעיות: שני חוקים פדרליים בתוך שנה, תת-זאנר שלם של ספרות "חשיפת שחיתויות", וגוף של קרוב למאה ספרים שנכתבו על פני שבעה עשורים מבלי לאבד את הקצה הרפורמיסט.
מורשת
חשיפת תעשיית הבשר של סינקלייר נותרת מרכיב מרכזי בחינוך העל-יסודי האמריקאי מאה שנה לאחר מכן, ו-נפט! מצא קהל חדש לחלוטין באמצעות עיבודו הקולנועי מ-2007. צאצאיו העיתונאיים – כל מי שאי פעם השתמש ביצירת עיון נרטיבית כדי לכפות חוק דרך פרלמנט – עדיין מפעילים את הטריק שסינקלייר שכלל בבית מטבחיים בשיקגו ב-1904: לספר את הסיפור טוב מספיק, והציבור יעשה את השאר.