אומברטו ג'ורדאנו

אומברטו ג'ורדאנו: המלחין שקיבל ליברית דחויה

לפני ש-אנדריאה שנייה (Andrea Chénier) הפך אותו למפורסם, אומברטו ג'ורדאנו התלבט בין ניצוח על תזמורת צבאית לבין הוראת סיף — המוציא לאור שלו ניתק איתו קשר לאחר שלוש אופרות מאכזבות, וסיכוייו כמלחין נראו גמורים. בכל זאת הוא כתב את יצירת המופת שלו, בחדר אחסון צפוף במילאנו ששאל ממנהל בית לוויות, תוך שימוש בליברית שמלחין אחר מסר לו כמעט כבדרך אגב.

בנו של רופא שרצה מוזיקה

ג'ורדאנו נולד ב-28 באוגוסט 1867 בפוג'ה שבדרום איטליה, בנו של רוקח שרצה שיהיה רופא. במקום זאת הוא פנה למוזיקה ולמד בקונסרבטוריון של נאפולי, שם נחשף להשפעה הכבירה של ריכרד וגנר (Richard Wagner) וקיבל עידוד ישיר מהמלחין והליברתן אריגו בויטו (Arrigo Boito) — תמיכה מוקדמת ומשמעותית בתחום שבו גיבוי כזה היה חשוב מאין כמוהו.

הפסד בתחרות, רווח של פטרון

בשנת 1888 השתתף ג'ורדאנו בתחרות הלחנה ברומא שאורגנה על ידי המוציא לאור אדוארדו סונזוניו (Edoardo Sonzogno). הוא הפסיד — פייטרו מסקאני (Pietro Mascagni) זכה באותה שנה עם אבירות כפרית (Cavalleria rusticana), יצירה שתהפוך לאחת מיצירות המופת המגדירות של הוריזמו — אך יצירתו של ג'ורדאנו הייתה מספיק חזקה כדי לזכות בתשומת ליבו ובגיבויו הכלכלי של סונזוניו בכל זאת. תמיכה זו לא נמשכה: שלושת ניסיונות האופרה הבאים שלו לא מצאו קהל, וסונזוניו משך את תמיכתו, מה שהותיר את ג'ורדאנו ללא מוציא לאור וללא הכנסה מהלחנה, כשהוא שוקל משרת מנצח צבאי או הוראת סיף כפרנסה חלופית.

ליברית שעברה מיד ליד

ההצלה הגיעה ממקור בלתי צפוי: הברון אלברטו פרנקטי (Alberto Franchetti), מלחין עשיר ומקושר היטב, החזיק בזכויות לליברית מאת לואיג'י איליקה (Luigi Illica) המבוססת על חייו של המשורר מתקופת המהפכה הצרפתית, אנדרה שנייה (André Chénier), והעביר את הזכויות הללו לג'ורדאנו. ההלחנה עצמה לא הייתה קלה — ג'ורדאנו עבד בתנאים קשים באמת, תוך שימוש בחדר אחסון של מנהל בית לוויות ברחוב ויה ברמנטה במילאנו כמרחב עבודה. כשסיים, סונזוניו, שכבר ניתק איתו קשר פעם אחת, קרא את הפרטיטורה המלאה והכריז שהיא בלתי ניתנת להעלאה על הבמה.

THE FREE TEST
How high is yours?

Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.

Take the IQ test →

חוב שנפרע על חשמלית

מה שגרם בפועל ל-אנדריאה שנייה להגיע לבמה היה רגע שלא היה קשור למוזיקה. ג'ורדאנו זכה להכרה בכך שהציל את חייו של פייטרו מסקאני כשמנע ממנו לעלות על חשמלית חשמלית מוקדמת בפירנצה שהתרסקה זמן קצר לאחר מכן והרגה את הנוסעים בה. מסקאני, מתוך הכרת תודה, התערב אצל סונזוניו למען ג'ורדאנו, והמוציא לאור התרצה והבטיח את העלאת האופרה בלה סקאלה עם צוות שחקנים יוצא דופן שנאסף לכבוד האירוע. הבכורה ב-1896 הייתה הצלחה מיידית וחד-משמעית — ניצחון נדיר בעונה חלשה אחרת בבית האופרה, ונקמה עבור יצירה שהמוציא לאור שלה עצמו פסל חודשים ספורים בלבד לפני כן.

משורר אמיתי, טרור מהפכני

הדמות המרכזית באופרה נלקחה ישירות מההיסטוריה: אנדרה שנייה, משורר שתמך בתחילה במהפכה הצרפתית לפני שהתפכח מהאלימות שבה, הגן על משפחת המלוכה והוצא להורג בגיליוטינה ב-25 ביולי 1794, בגיל 31 — שלושה ימים לפני נפילתו של רובספייר עצמו, תזמון שמשמעותו הייתה שעיכוב של כמה ימים יכול היה להצילו. איליקה המציא את הגיבורה הרומנטית מדלנה עבור האופרה, בשואבו השראה מאיימה דה קואני (Aimée de Coigny), אישה לה הקדיש שנייה ההיסטורי שירה, ובכך שילב היסטוריה מתועדת עם המצאה דרמטית כדי להעצים את המתח הרגשי של הסיפור.

קריירה שהגיעה לשיא פעם אחת

אנדריאה שנייה הפך, לפי קונצנזוס ביקורתי רחב, ליצירת המופת המתמשכת היחידה של ג'ורדאנו — דפוס שהמאמר המתעד היסטוריה זו מציין שהוא חלק עם עמיתיו לוריזמו, שכל אחד מהם זכור בעיקר בזכות יצירה מובהקת אחת: מסקאני בזכות אבירות כפרית, רוג'רו לאונקוואלו (Ruggero Leoncavallo) בזכות ליצנים (I Pagliacci), ופרנצ'סקו צ'ילאה (Francesco Cilea) בזכות אדריאנה לקוברר (Adriana Lecouvreur). ג'ורדאנו המשיך עם פדורה (Fedora) ב-1898, האופרה השנייה הכי עמידה שלו, והמשיך להלחין במשך עשורים לאחר מכן — סיביר (Siberia), מאדאם סן-ז'ן (Madama Sans-Gêne), סעודת הלצים (La Cena delle Beffe) — מבלי להגיע שוב לאותה רמת שבחים. הוא מת ב-12 בנובמבר 1948 במילאנו, בגיל 81.

אריה שחרגה מבית האופרה

הרגע המפורסם ביותר בפרטיטורה, האריה של מדלנה "La mamma morta", מצא מפרשים לאורך דורות — הביצוע של מריה קאלאס (Maria Callas) נחשב במידה רבה לסופי, כאשר גם רנאטה טבאלדי (Renata Tebaldi) ומירלה פרני (Mirella Freni) מזוהות איתו מאוד — והגיע לקהל הרבה מעבר לחובבי אופרה כאשר נעשה בו שימוש בולט בסרטו של ג'ונתן דמי משנת 1993 פילדלפיה, מה שהציג את האריה, ובהרחבה את ג'ורדאנו, לצופים שכנראה מעולם לא שמעו את שמו. תפקיד הנושא עצמו, הדורש טנור ספינטו המסוגל לבצע ארבע אריות או מונולוגים מורחבים ושני דואטים אהבה במהלך הערב, משך כמה מהטנורים המפורסמים ביותר של האופרה, כולל מריו דל מונקו (Mario Del Monaco), פרנקו קורלי (Franco Corelli), לוצ'אנו פבארוטי (Luciano Pavarotti) ופלאסידו דומינגו (Plácido Domingo).

מדוע אומברטו נקרא גאון

המילה דבקה ספציפית ב-אנדריאה שנייה ולא במכלול יצירתו של ג'ורדאנו בכלל. מה שהאופרה מדגימה בפועל אינו טווח המצאתי מתמשך, אלא התאמה מדויקת באופן יוצא דופן, במקרה אחד, של חומר דרמטי, כתיבה ווקאלית וקצב רגשי — שהושגה, יש לציין, בתנאים של ייאוש מקצועי אמיתי, כשהיא מולחנת בחדר אחסון שאול על ידי מלחין שהמוציא לאור שלו כבר ויתר עליו פעמיים. העובדה שהיצירה המוגמרת עלתה על שיקול דעתו של המוציא לאור שהזמין אותה, והמשיכה לייצר אריה אחת המסוגלת לרגש קהל קולנועי מאה שנה לאחר מכן ללא כל הקשר אופראי, מצביעה על אינסטינקט יצירתי אמיתי וספציפי לאמת רגשית במוזיקה. אבל זו טענה צרה, לא רחבה: ג'ורדאנו כתב במשך עשורים לאחר מכן מבלי להשתוות לה, והדפוס של תנועת הוריזמו עצמה — כשכמעט כל מלחין מרכזי בה זכור בזכות אופרה מגדירה אחת ולא מכלול יצירות מופת עקבי — מצביע על כך שהתוצאה שלו הייתה פחות גאונות יחידה שפעלה כרצונה, אלא התאמה קשה שהושגה בעמל רב, התחברה פעם אחת ומעולם לא חזרה על עצמה במלואה.

מורשת

אנדריאה שנייה נותר עמוד תווך ברפרטואר האופרה הבינלאומי ותפקיד אמת מידה עבור טנורים, סופרנו ובריטונים כאחד, כשהאריה המפורסמת ביותר שלו נישאת אל הזיכרון התרבותי המיינסטרימי על ידי סרט שיצא כמעט מאה שנה לאחר שג'ורדאנו הלחין אותה בחדר שנועד לאחסון ציוד ללוויות.