אומה תורמן: הכלה שלא ויתרה
במשך כחמש-עשרה שנים היה קיים קטע סרט שאומה תורמן (Uma Thurman) לא הורשתה לראות. הוא הציג את הרגע במהלך צילומי "להרוג את ביל" שבו המכונית, שהובטח לה שזה בטוח לנהוג בה, פגעה בעיקול שלא ידעה על קיומו. לדבריה, חברת מירמקס (Miramax) הייתה משחררת לה את הצילומים רק אם הייתה חותמת על ויתור על אחריות. היא סירבה, והמתינה. הסיפור אומר לך את רוב מה שחשוב עליה: שחקנית שבילתה קריירה בהיותה הדימוי של מישהו אחר למשהו, ושהייתה עקשנית בצורה יוצאת דופן לגבי התנאים.
ילדות בודהיסטית במסצ'וסטס
היא נולדה ב-29 באפריל 1970 בבוסטון. אביה, רוברט תורמן (Robert Thurman), הוא פרופסור ללימודים בודהיסטיים ונזיר לשעבר; אמה, ננה פון שלבריגה (Nena von Schleebrügge), הייתה דוגמנית עילית שנולדה במקסיקו סיטי להורים גרמנים ושבדים. תורמן גדלה כבודהיסטית, התחנכה בעיקר באמהרסט, מסצ'וסטס, מאוחר יותר עברה לוודסטוק, ניו יורק, ובילתה כשנתיים מילדותה באלמורה, שבהרי ההימלאיה ההודיים. מדובר בסט לא שגרתי של נתונים עבור כוכבת קולנוע אמריקאית: משק בית של חוקר, מסורת סגפנית, ואם שצולמה על ידי טובי עולם האופנה.
היא נשלחה לפנימיית נורת'פילד מאונט הרמון (Northfield Mount Hermon), שם סקאוטים ראו אותה מגלמת את אביגיל בהפקה של "ציד המכשפות" (The Crucible). בגיל ארבע-עשרה היא עזבה את הלימודים כדי לשחק. בגיל חמש-עשרה היא דגמנה בסוכנות קליק מודלס (Click Models) והופיעה על השער של המהדורה הבריטית של המגזין "ווג" (Vogue), בדצמבר 1985 ושוב במאי 1986.
שנות ה-80: לוהקה כרעיון
הופעת הבכורה הקולנועית שלה הייתה בסרט "Kiss Daddy Goodnight" (1987), אך התפקיד שנרשם היה בסרטו של סטיבן פרירס "יחסים מסוכנים" (Dangerous Liaisons) (1988), בתור ססיל דה וולאנז, הנערה המנזרית שהעלילה בנויה להרוס. רוג'ר איברט שפט אותה כ"ליהוק טוב" במה שכינה תפקיד מסובך. הסרט "הנרי וג'ון" (Henry & June) של פיליפ קאופמן הגיע ב-1990. הדפוס של תחילת הקריירה היה ברור מספיק: במאים השתמשו בה בגלל איך שהיא נראתה – פסלית, בלתי ניתנת לסיווג, מעט מחוץ לזמן – יותר מאשר בגלל מה שהיא יכלה לעשות.
מיה וואלאס
"ספרות זולה" (Pulp Fiction) (1994) סיים זאת. בתור מיה וואלאס, אשת הגנגסטר עם תספורת הקארה והדיבור השטוח והמשועשע, תורמן העניקה לסרט את מרכז הכובד שלו והפכה למפורסמת בינלאומית. היא הייתה מועמדת לפרס האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר ולפרס גלובוס הזהב; ה"וושינגטון פוסט" כינה אותה "בלתי ניתנת לזיהוי ברוגע" ו"נפלאה". שמלת הפראדה הלבנדרית שלבשה לטקס האוסקר ב-1995, ושמלת אלברטה פרטי הארגמנית שלבשה בשנת 2000, נותרו נקודות קבועות בהיסטוריה של האופנה – תזכורת לכך שהתהילה שלה תמיד הייתה חלקית איקונוגרפית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שאר העשור היה מעורב בכוונה ובמקרה: המדע הבדיוני "גאטקה" (Gattaca) (1997), לצד אית'ן הוק, לו נישאה; הריסות האולפן "באטמן ורובין" (1997); "עלובי החיים" (Les Misérables) (1998).
הכלה
קוונטין טרנטינו תיאר את תורמן כמוזה שלו, וכתב את ביאטריקס קידו – הכלה מ"להרוג את ביל: חלק 1" (2003) ו"חלק 2" (2004) – במיוחד עבורה. התפקיד דרש שלושה חודשים של אימוני אמנויות לחימה וסיף וביצוע פיזי שנמשך לאורך שני סרטים. הוא גם הוליד את התאונה. הדיווח של טרנטינו עצמו, שניתן ל-"דדליין" (Deadline) בשנת 2018, הוא שהוא נהג במסלול בעצמו ואמר לה, "זה בסדר גמור. את לגמרי יכולה לעשות את זה" – ואז הסכים להפוך את כיוון הנסיעה בשביל התאורה מבלי לבדוק שוב את הכביש, מה שהוביל להחמצת עיקול S. תורמן סבלה מפציעות מתמשכות בצווארה ובברכיה. טרנטינו כינה זאת החרטה הגדולה בחייו, באומרו: "אני אשם, על שהושבתי אותה במכונית הזו, אבל לא בדרך שבה אנשים אומרים שאני אשם בכך". השניים התפייסו מאוחר יותר; הוא מתאר אותם כעת כחברים מופלאים.
במה, טלוויזיה והמערכה השנייה הארוכה
תורמן זכתה בפרס גלובוס הזהב על סרט ה-HBO "היסטריה" (Hysterical Blindness) (2002). היא עבדה בהתמדה מאז במגוון סגנונות שאין להם קשר זה לזה: "נימפומנית" (Nymphomaniac) של לארס פון טרייר (2013), שבו "רולינג סטון" כינה אותה "סנסציונית", וסרטו "הבית שג'ק בנה" (2018); הקומדיה הרומנטית "אדום, לבן וכחול מלכותי" (2023); "משמר האלמוות 2" (2025). בטלוויזיה היא הופיעה ב-"סמאש" (Smash) (2012), שהביא לה מועמדות לפרס אמי, "הסטירה" (The Slap) (2015), "אימפוסטרים" (Imposters), "צ'יימברס" (Chambers), "סופר פאמפד" (Super Pumped) (2022) ו-"דקסטר: התחייה" (Dexter: Resurrection). היא ערכה את הופעת הבכורה שלה בברודוויי במחזה "האישה מפריז" (The Parisian Woman) ב-2017, וזכתה בפרס הקהל של Broadway.com לשחקנית ראשית אהובה.
דיבור
בשנת 2017 אישרה תורמן בפומבי כי חוותה הטרדה מינית; בראיון בשנת 2018 ל-"ניו יורק טיימס" אמרה כי הארווי ויינשטיין תקף אותה מינית ב-1994 במלון סבוי בלונדון, וכי הותקפה בגיל שש-עשרה על ידי שחקן. טרנטינו אמר כי התעמת עם ויינשטיין בנוגע לטענה והציב התנצלות כתנאי ליצירת "להרוג את ביל", באומרו לו: "אני לא מאמין לך. אני מאמין לה".
היא פעלה למען בקרת נשק, זכויות אזרח של להט"ב וגישה להפלות, כתבה בביקורתיות על חוק פעימות הלב של טקסס משנת 2021 וחשפה כי הפלה שעברה בצעירותה הייתה ההחלטה הקשה בחייה. היא מכהנת בחבר הנאמנים של ארגון נגד עוני Room to Grow ושל Tibet House US.
מדוע אומה מכונה גאונה
הטיעון בעד תורמן הוא טיעון על אומנות ונוכחות, לא על אינטלקט, ויש להציג אותו בצמצום או לא להציגו כלל. מה שיש לה, שמעט מבני דורה מחזיקים בו, הוא שקט שנקרא כתוכן ולא כהעדר. מיה וואלאס עובדת כי תורמן משחקת בצורה מאופקת כמעט כל שורה בסרט שבו כולם משחקים בעוצמה גבוהה; השטיחות הופכת לאיום, שעמום ופלירטוט בו-זמנית, והקהל עושה את ההרכבה. "הכלה" עובדת מהסיבה ההפוכה: שני סרטים של משחק פיזי מתמשך שבו הפנים צריכות לשאת צער בזמן שהגוף מבצע כוריאוגרפיה.
טיעון הנגד הכן הוא משמעותי. הפילמוגרפיה שלה לא אחידה בצורה שקריירה מדרגה ראשונה בדרך כלל אינה, וכוללת עבודה – "באטמן ורובין" באופן הידוע ביותר לשמצה – ששום טיעון לא יכול להציל. יש לה מועמדות אחת לפרס האוסקר, משנת 1995. חלק גדול מהמוניטין שלה נשען על קומץ תפקידים שנכתבו עבורה על ידי במאי יחיד, מה שמעלה שאלה הוגנת על הדמיון של מי משבחים. המילה של טרנטינו עבורה, שוב ושוב, היא "מוזה" – מחמיא, אך מוזה היא אובייקט של גאונות של מישהו אחר. הטענה החזקה יותר היא הפשוטה יותר: היא כלי נגינה ייחודי, ובידי במאים שהבינו את הכלי היא הפיקה שתיים או שלוש הופעות ששינו לצמיתות את מה שמובילה נשית בסרט אקשן אמריקאי יכלה להיות.
מורשת
צרפת העניקה לה את התואר אבירת מסדר האמנויות והספרות (Ordre des Arts et des Lettres) בשנת 2006; איטליה העניקה לה פרס מפעל חיים דויד די דונטלו ב-2019. הלהקה פול אאוט בוי (Fall Out Boy) קראה לסינגל משנת 2015 על שמה. בשנת 2020 מדענים קראו למין של לטאה, Uma thurmanae, לכבודה. יש לה שלושה ילדים: מאיה ולבון, עם אית'ן הוק, ולונה, עם ארפד בוסון. יותר משלושים שנה אחרי "יחסים מסוכנים", הדבר העמיד לגביה אינו האיקונוגרפיה אלא הסירוב – לויתור, לשתיקה, ולקריירה הקלה שהפנים לבדן היו קונות.