טושירו מיפונה

טושירו מיפונה: החיה הפצועה בחדר

אקירה קורוסאווה כלל לא התכוון להגיע לאודישן הכישרונות של אולפני טוהו. הוא הלך לשם כי הידקו טקאמינה סיפרה לו על בחור צעיר ששווה לראות, ואת מה שמצא תיאר מאוחר יותר במונחים שאיש לא הצליח לשפר: "צעיר שמסתובב בחדר בטירוף אלים... זה היה מפחיד כמו לצפות בחיה פצועה". המועמד נכשל בתחרות. חוות דעתו של קורוסאווה עליו הייתה חד-משמעית: "אני אדם שרק לעיתים נדירות מתרשם משחקנים. אבל במקרה של מיפונה, הייתי המום לחלוטין".

בנו של צלם במנצ'וריה

הוא נולד ב-1 באפריל 1920 בצינגדאו (Qingdao) – שבאותה עת הייתה תחת כיבוש יפני בשאנדונג. אביו טוקוזו היה סוחר וצלם שהחזיק עסקים בצינגדאו ובינגקואו; אימו סן הייתה צאצאית למשפחת הטמוטו (hatamoto), מעמד גבוה של פקידי סמוראים. שני ההורים היו מיסיונרים מתודיסטים, חלק מההתיישבות שעידדה ממשלת יפן בסין הכבושה. מגיל ארבע ועד גיל תשע-עשרה חי מיפונה בדאליאן, שם עבד בסטודיו לצילום של אביו. לאחר מכן עבר את שנות המלחמה ביחידת התעופה של הצבא הקיסרי היפני, ביחידה לצילום אווירי.

במילים אחרות, לא היה לו כל קשר למשחק. הוא הכיר מצלמות.

מחלקת הצילום הייתה מלאה

בשנת 1947, לאחר שביתה גדולה, ערכו אולפני טוהו תחרות "פנים חדשות" כדי לבנות מחדש את הסגל שלהם. מיפונה רצה לעבוד במחלקת הצילום; קולגה בשם ננג'י אויאמה, שמצא כי המחלקה מלאה, הגיש את קורות החיים שלו לתחרות המשחק במקום. כארבעת אלפים איש הגישו מועמדות וארבעים ותשעה התקבלו. במבחן הבד שלו, הבמאי קאג'ירו יאמאמוטו ביקש ממנו לחקות כעס. מיפונה, ששאב השראה מהמלחמה, הפיק משהו שגרם לו להיות מומלץ ישירות לסנקיצ'י טניגוצ'י ולהשתתף בסרטו העלילתי הראשון, Shin Baka Jidai.

שישה-עשר סרטים

קורוסאווה ליהק אותו למלאך שיכור (1948) בתפקיד גנגסטר צעיר חולה שחפת בחליפת פשתן לבנה – תפקיד הנחשב כיום לזה שהזניק את סרטי היאקוזה. במהלך שבע-עשרה השנים הבאות הם יצרו שישה-עשר סרטים: כלב משוטט, רשומון, שבעה סמוראים, כס הדם, המבצר הנסתר, האדם הרע ישן היטב, יוג'ימבו, סנג'ורו, היכל ושפל, זקן אדום.

קורוסאווה הצמיד אותו שוב ושוב לטקאשי שימורה, שהפגין רגילות דברנית וארצית שנתנה לאינטנסיביות של מיפונה על מה להישבר. בכלב משוטט הבלש הצעיר צועק ללא הועיל על עדה, בעוד שימורה המבוגר פשוט מדבר אליה ומשיג את מה שהוא צריך. בשבעה סמוראים, דמותו של קיצ'יו – בן איכר המתעקש על זכותו להיקרא סמוראי – נבנתה, לפי דברי מיפונה, על התנהגות של אריה. ביוג'ימבו וסנג'ורו הוא יצר את הסמוראי הנודד חסר השם, דמות שסרג'יו לאונה וקלינט איסטווד יאמצו במלואה אל תוך המערבון.

THE FREE TEST
How high is yours?

Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.

Take the IQ test →

רשומון, והעולם

רשומון זכה בפרס אריה הזהב בוונציה בשנת 1951 ופתח את הקולנוע היפני למערב כמעט בכוחות עצמו. מיפונה עצמו זכה בגביע וולפי לשחקן הטוב ביותר בוונציה פעמיים, עבור יוג'ימבו ב-1961 וזקן אדום ב-1965. יחד עם הירושי אינאגאקי הוא יצר עשרים סרטים נוספים, כולל טרילוגיית סמוראי – שהראשון שבהם זכה בפרס אוסקר לשם כבוד – והאיש עם הריקשה, שזכה גם הוא באריה הזהב בוונציה. בהפקה המקסיקנית Ánimas Trujano (1962), הוא למד את כל תפקידו באופן פונטי מקלטות של השפה הספרדית; הסרט היה מועמד לאוסקר והוא היה מועמד לפרס גלובוס הזהב.

הפרידה

זקן אדום (1965) שם לזה קץ. קורוסאווה דרש זקן אמיתי, שגודל ותוחזק לאורך שנתיים של צילומים, מה שמנע ממיפונה לקחת עבודה אחרת והוביל את חברת "מיפונה הפקות" (Mifune Productions) – שהוקמה ב-1962 – לחובות כבדים. הוא רצה מזמן חברה משלו וחופש לעבוד כפרילנסר, דבר שקורוסאווה לא עודד. אחרי זקן אדום הם מעולם לא עבדו יחד שוב.

גורלם התפצל אז באכזריות. מיפונה נשאר עסוק מבחינה מסחרית; התפוקה של קורוסאווה הצטמצמה, נתקלה בתגובות מעורבות, והוא אף ניסה להתאבד. מיפונה נשאר נאמן לו בפומבי, והגיע להקרנת הבכורה של קגמושה.

הסמוראי האחרון

הקריירה הבינלאומית הייתה משמעותית אך ברובה לא תאמה את רמתו. גרנד פרי (1966), גיהנום באוקיינוס השקט מול לי מרווין, שמש אדומה, הקרב על מידוויי, 1941 של ספילברג, ולבסוף לורד טוראנגה בסדרה שוגון של NBC (1980), שהפכה אותו לשם דבר באמריקה בגיל שישים. הוא סירב לתפקיד טייגר טנאקה באתה חי רק פעמיים וכן, לדברי בתו, להצעה לגלם את דארת' ויידר או אובי-וואן קנובי במלחמת הכוכבים – סרט שעלילתו נשאלה בחלקה על ידי ג'ורג' לוקאס מהמבצר הנסתר.

קולגות זכרו אותו כאדם נדיב בצורה יוצאת דופן ונטול גינוני כוכבות: הוא שינן כל שורה ללא תסריט, דאג לקייטרינג במסיבות לצוות ושילם על חופשות במעיינות חמים למשפחות העובדים. הוא נפטר ב-24 בדצמבר 1997 במיטאקה, טוקיו, בגיל שבעים ושבע, כתוצאה מכשל רב-מערכתי.

מדוע טושירו מכונה גאון

הטענה המדויקת ביותר שנאמרה עליו היא של קורוסאווה, והיא טענה טכנית: מיפונה היה יכול "להעביר בשלושה רגל של סרט רגש שעבורו השחקן היפני הממוצע היה זקוק לעשרה רגל". זו קביעה מדידה בנוגע לדחיסה – היכולת להפוך רגש לקריא לחלוטין בחלק קטן מחומר הגלם שכל אדם אחר היה זקוק לו.

הכישרון הוא פיזי יותר מאשר אינטלקטואלי, ויש לתאר אותו ככזה. למיפונה לא הייתה הכשרה, לא רקע תיאטרוני, ולדבריו לא היה לו עניין במשחק כשנכנס לאולפני טוהו. מה שהיה לו הוא גוף שנקרא היטב מכל מרחק. פולין קייל הגדירה זאת במדויק: "אף שחקן לא יכול לעשות יותר עם ברכיו וישבנו מאשר מיפונה". מבקרים פנו באופן רפלקסיבי לחיות – קיפוד, נמר מתגנב, "אחת מהופעות הפראיות ביותר שהוקלטו בסרט" – כי המשחק שלו עבד מתחת לשפה, בהליכה ובתנועת הירך והכתף. הקהל יכול היה לזהות אותו לפי מחווה אחת בלבד. תלונתו של קורוסאווה עצמו הייתה שהוא "פשוט בנוי טוב מדי... יש לו יותר מדי נוכחות". פסיקתו של דני פירי: "במשך תקופה של 20 שנה, לא היה שחקן גדול יותר – דרמטי או של פעולה – מאשר טושירו מיפונה". והטווח היה רחב יותר ממה שקרבות החרבות מרמזים: בהיכל ושפל הוא המיר את כל האנרגיה הקינטית הזו לשקט, כשגילם תעשיין מאופק שמתפרק רק פעמיים, בשני המקרים בחדר האמבטיה.

הטיעון הנגדי הוא זה שמיפונה עצמו השמיע. "מעולם לא עשיתי כשחקן שום דבר שאני גאה בו מלבד איתו", הוא אמר על קורוסאווה – הודאה מפתיעה מאדם עם יותר מ-150 סרטים, והכרה בכך שההישג היה בלתי נפרד מהמסגור של במאי אחד. אחרי 1965 העבודה השתנתה; ללא מישהו שימשיך לשנות את הרישום שלו הוא הפך, בביטוי של קרייטריון, ל"סמוראי האחרון", המגלם גרסאות של תפקיד אחד במשך שלושה עשורים. גאונות שמתפקדת רק בתוך שיתוף פעולה אחד היא סוג שנוי במחלוקת באמת.

מורשת

יפן העניקה לו את מדליית הכבוד עם הסרט הסגול ב-1986 ואת מסדר האוצר הקדוש ב-1993; הוליווד העניקה לו כוכב בשדרת הכוכבים בשנת 2016, תשע-עשרה שנים לאחר מותו. הסמוראי הנודד ללא שם, ללא נאמנות וללא עבר הוא המצאתו, והוא עבר הלאה – דרך לאונה לאיסטווד, דרך המבצר הנסתר למלחמת הכוכבים, לתוך מחזור הדם של הקולנוע הפופולרי העולמי. במשך רוב המאה, כפי שציינו בקרייטריון, כשהעולם דמיין אדם יפני הוא ראה את טושירו מיפונה.