טושיקו אקיושי (Toshiko Akiyoshi): קול יפני בתוך הג'אז האמריקאי
אוסקר פיטרסון (Oscar Peterson) נכנס למועדון בגינזה במהלך סיבוב הופעות ביפן בשנת 1952 ושמע משהו שעצר אותו מלכת: אישה יפנית צעירה מנגנת ג'אז בסגנון ביבופ בשטף של באד פאוול (Bud Powell). הוא התרשם מספיק כדי להציב אותה מול המפיק המשפיע ביותר בג'אז. מה שבא לאחר מכן לא היה אקט גימיקי, אלא קריירה של שישה עשורים שבסופו של דבר עשתה משהו שכמעט אף מלחין ג'אז אחר לא הצליח לעשות — לשלב את הצליל של יפן עצמה בתוך מסורת הביג בנד האמריקאית, מבלי לדלל אף אחד מהם.
נולדה ללא מדינה לחזור אליה
טושיקו אקיושי נולדה ב-12 בדצמבר 1929 במנצ'וריה (שתועדה במקומות שונים כדאירן וליאויאנג), הצעירה מבין ארבע אחיות במשפחה יפנית שחיה תחת ממשל קולוניאלי יפני, והחלה בשיעורי פסנתר בגיל שש. כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה ב-1945, המשפחה איבדה הכל — בית, רכוש, מעמד — וחזרה ליפן, לבפו, בחוסר כל. כדי לעזור לפרנס את המשפחה, אקיושי החלה לעבוד בנגינה בפסנתר באולם ריקודים, עבודה שהציבה אותה, במקרה, מול אספן תקליטים מקומי שהכיר לה את ההקלטה של טדי וילסון (Teddy Wilson) ל- "Sweet Lorraine". התקליט הבודד הזה כיוון את כל חייה לעבר הג'אז.
הגילוי על ידי אוסקר פיטרסון
בתחילת שנות ה-50 אקיושי ניגנה באופן מקצועי במועדוני הג'אז בגינזה שבטוקיו, שם שמע אותה פיטרסון במהלך סיור ב-1952 והמליץ עליה למפיק המוזיקלי נורמן גרנץ (Norman Granz). בשנת 1953 היא הקליטה את Toshiko's Piano בליווי חברים ממחלקת הקצב של פיטרסון — הגיטריסט הרב אליס (Herb Ellis), הבסיסט ריי בראון (Ray Brown) והמתופף ג'יי.סי. הרד (J.C. Heard) — הופעת בכורה יוצאת דופן למוזיקאית שעדיין הייתה אלמונית ברובה מחוץ ליפן. מאוחר יותר היא תיארה את תשומת הלב שזה הביא לה בכנות אופיינית: "בימים ההם, אישה יפנית שמנגנת כמו באד פאוול הייתה משהו חדש מאוד. אז כל העיתונות, כל תשומת הלב, לא היו כי הייתי אותנטית... זה היה כי הייתי מוזרה". זוהי הודאה נדירה מצד אמנית על כך שהפריצה המוקדמת שלה נבנתה בחלקה על אקזוטיות ולא רק על הכרה בכישרון הנגינה שלה.
ברקלי וניו יורק
אקיושי כתבה ישירות ללורנס ברק (Lawrence Berk), מייסד מה שיהפוך למכללת ברקלי למוזיקה (Berklee College of Music), ולאחר שעברה משוכות ביורוקרטיות הפכה לסטודנטית היפנית הראשונה במוסד בינואר 1956, על מלגה מלאה. היא עברה לניו יורק ב-1959 כדי לעבוד במועדוני הג'אז הגדולים בעיר, שוקעת בסצנה שנבנתה סביב דיוק אלינגטון (Duke Ellington), צ'ארלס מינגוס (Charles Mingus) ובאד פאוול — השפעות שתשלב מאוחר יותר עם חומרים שלאף מלחין ג'אז פעיל אחר לא הייתה גישה אליהם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הביג בנד ונישואים של שותפים מוזיקליים
אקיושי נישאה לסקסופוניסט צ'ארלי מריאנו (Charlie Mariano) ב-1959; מהנישואים נולדה בת, מיצ'ירו, לפני שהסתיימו בגירושים ב-1967. בשנת 1969 היא נישאה לסקסופוניסט לו טבאקין (Lew Tabackin), והשותפות הפכה לאישית ומקצועית כאחד: במרץ 1973 השניים הקימו ביג בנד של 16 נגנים בלוס אנג'לס, כאשר אקיושי הלחינה ועיבדה וטבאקין היה הסולן המוביל. האלבום שלהם מ-1974 Kogun זכה להצלחה מסחרית ביפן, והלהקה זכתה במקום הראשון בסקר המבקרים של המגזין DownBeat ב-1976 — כשבכך הפכה אקיושי לאישה הראשונה שעמדה בראש סקר הקוראים של DownBeat בקטגוריית המעבד והמלחין הטוב ביותר. התזמורת עברה לניו יורק ב-1982 וקיימה רזידנסי קבוע בימי שני במועדון בירדלנד (Birdland) עד דצמבר 2003, תקופת כהונה ארוכה במיוחד לביג בנד בתקופה שבה הרכבי ג'אז גדולים היו נדירים ויקרים יותר ויותר לתחזוקה.
כתיבת יפן לתוך הג'אז האמריקאי
מה שמבדיל את גוף העבודה של אקיושי מעמיתיה הוא לא רק המיומנות הקומפוזיטורית אלא הנושא: היא כתבה תפקידים לכלי נגינה יפניים מסורתיים — תופי היד קוצוזומי (kotsuzumi) וקאקו (kakko), והשאמיסן (shamisen) מסוג טסוגארו — ישירות לתוך עיבודי ג'אז לביג בנד, ושאבה השראה ממלודיות פולקלור יפניות ומזיכרון היסטורי, במקום להתייחס לג'אז כאוצר מילים אמריקאי טהור לחיקוי. זה הגיע לשיאו ב-Hiroshima: Rising from the Abyss, סוויטה בשלושה חלקים שהוזמנה ב-1999 על ידי הנזיר הבודהיסטי קיודו נקגאווה (Kyudo Nakagawa) כדי לעסוק בהטלת פצצת האטום על הירושימה. אקיושי התקשתה בתחילה עם ההזמנה עד שלמדה תצלומים של ניצולים, מה שפתח עבורה את היצירה; היא הושמעה לראשונה ב-6 באוגוסט 2001, יום השנה ה-56 להפצצה — יצירת ג'אז שנבנתה לשאת משקל היסטורי ופוליטי שרוב כתיבת הביג בנד לא מנסה להשיג.
הכרה
תזמורת הג'אז של טושיקו אקיושי הקליטה 22 אלבומים וזכתה ל-14 מועמדויות לגראמי בקטגוריות שונות, כולל ביצועי הג'אז האינסטרומנטלי הטובים ביותר והעיבוד הטוב ביותר, מבלי לזכות באף אחד מהם. היא כבשה שוב ושוב את קטגוריות המעבד, המלחין והביג בנד של DownBeat בין השנים 1978 ו-1995, והאלבום שלה Long Yellow Road הוכתר כאלבום הג'אז הטוב ביותר על ידי Stereo Review. בשנת 2007 העניקה לה הקרן הלאומית לאמנויות (NEA) את התואר מאסטר ג'אז של ה-NEA — הכבוד הרשמי הגבוה ביותר בארצות הברית בתחום — תוך ציון "תרומתה הייחודית והחיונית לאמנות ג'אז הביג בנד" ובאופן ספציפי את עירוי התרבות היפנית לתוכו. יפן העניקה לה כבוד במקביל: עיטור Shijahosho מהקיסר ב-1999, מסדר השמש העולה (Order of the Rising Sun) עם קרני זהב ושושנה ב-2004, ופרס אסאהי (Asahi Award) ב-2005. היא קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מברקלי ב-1998 ופרסמה את האוטוביוגרפיה שלה, Life with Jazz, ב-1996. ראוי לציון, שנכון לשנת 2010 היא עדיין החזיקה באזרחות יפנית בלבד, למרות שבנתה את כמעט כל חייה המקצועיים בארצות הברית.
מדוע טושיקו מכונה גאונה
הטיעון החזק ביותר לכינוי אקיושי כגאונה הוא ספציפית קומפוזיטורי ותרבותי, ולא רק אינסטרומנטלי: היא זוכה להכרה, כולל על ידי ה-NEA בכבוד הגבוה ביותר שלו, בסינתזה מקורית באמת — כתיבת כלי נגינה יפניים מסורתיים ונושאים היסטוריים לתוך השפה המבנית של ג'אז ביג בנד אמריקאי, ברמת מיומנות שזכתה בסקרי מבקרים מול מלחינים שעבדו בתוך מסורת אלינגטון-בייסי בלבד. זוהי צורה נדירה של מקוריות יצירתית: לא רק וירטואוזיות, שגם בה היא ניחנה כפסנתרנית שהוכשרה לפי הסטנדרט של באד פאוול, אלא העבודה הקונספטואלית של מציאת גשר מוזיקלי אמיתי בין שתי מסורות שכמעט ולא דיברו זו עם זו. הטיעון הנגדי הכנה הוא שהמונח "גאונה" מיוחס לה במשורה ובאופן מרומז בעיקרו — דרך פרסים וסקרים של מבקרים ולא באמצעות שימוש במילה עצמה על ידי מבקרים גדולים בכתובים — ושההכרה בקריירה המוקדמת שלה, לדבריה שלה, הונעה בחלקה על ידי חידוש ולא על ידי הערכה טהורה ליכולתה. 14 מועמדויות לגראמי ללא זכייה מסבכות גם הן כל טענה לקונצנזוס בלתי משתמע לשתי פנים, גם אם הכיבודים הממסדיים שלה, במיוחד תואר מאסטר הג'אז של ה-NEA, הם חד-משמעיים.
מורשת
המיזוג של אקיושי בין חומרים תרבותיים יפניים למבנה הביג בנד האמריקאי פתח נתיב קומפוזיטורי שלא היה לו למעשה תקדים בג'אז בהיקף שלה, והתזמורת שלה בת עשרות השנים עם לו טבאקין נותרה נקודת ציון לאופן שבו ביג בנד יכול לשרוד מבחינה מסחרית ואמנותית זמן רב לאחר ששיא הפריחה המסחרית של הפורמט חלף.