טובה ינסון (Tove Jansson): המאייرة שיצרה עולם ומלואו
במהלך מלחמת העולם השנייה, מעל דפי המגזין הפיני הסאטירי "גרם" (Garm), ציירה מאיירת צעירה את אדולף היטלר כתינוק מייבב בחיתולים, המוקף במדינאים אירופים המציעים לו פרוסות עוגה. כתב העת "הספקטטור" (The Spectator) ציין לימים כי היא גרמה ל"היטלר וסטאלין להיראות כדמויות קטנות ואבסורדיות, יהירות וקמיות". אותה יד, באותן שנים עצמן, שרטטה יצור לבן ועגלגל בשולי הדפים. הוא עתיד היה להגיע למאות עיתונים בשנים עשר כקובץ רצועות קומיקס.
משפחה של אמנים
טובה ינסון (Tove Jansson) נולדה ב-9 באוגוסט 1914 בהלסינקי. אביה, ויקטור (Viktor), היה פסל; אמה, סיגנה (Signe), הייתה מעצבת גרפית ומאיירת ילידת שוודיה. לא היה ספק בכך שאמנות אינה סטיות מהעסק המשפחתי, וגם לא היה ספק בכך שאין זו פרנסה רווחית במיוחד. שני אחיה הלכו בעקבותיה: פר אולוב (Per Olov) נעשה צלם, ולארס (Lars) נעשה קריקטוריסט שלימים נטל לידיו את רצועת הקומיקס של המומינים. היא כתבה ואיירה את ספר הילדים הראשון שלה בגיל ארבע עשרה; הוא פורסם ב-1933.
הכשרתה הייתה רצינית ובינלאומית. בין השנים 1930 ל-1933 למדה בבית הספר קונסטפאק (Konstfack) בסטוקהולם, לאחר מכן באקדמיה הפינית לאמנויות יפות בהלסינקי בין 1933 ל-1937, וסיימה את לימודיה בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות (L'École des Beaux-Arts) בפריז ב-1938, השנה האחרונה שבה יכלה צעירה אירופית ללמוד ציור בפריז בשלום. היא קיימה את תערוכת היחיד הראשונה שלה ב-1943, לצד תערוכות נוספות ב-1955 ולאורך שנות ה-60.
גרם
מ-1929 ועד 1953, במשך כמעט רבע מאה, עבדה ינסון עבור "גרם" (Garm) כמאיירת וכקריקטוריסטית. היא החלה בכך בגיל חמש עשרה. הקריקטורות הפוליטיות משנות המלחמה מהוות את נקודת המפנה בקריירה שלה, והן מסבירות דבר או שניים על הספרים שבאו בעקבותיהן. הנשק שבחרה נגד הדיקטטורה לא היה זעם אלא צמצום ממדים: להקטין את הרודן, להפוך אותו לקטנוני ולאבסורדי. כל נבל מומינים שציירה לאחר מכן, וכל אסון שדמויותיה שורדות, נושאים את חותמת ההחלטה ההיא.
המבול והעמק
הספר "המומינים והמבול הגדול" יצא לאור ב-1945 ולא זכה להצלחה. בעקבותיו הופיעו "כוכב השביט מגיע לכפר המומינים" ב-1946 ו"כובעו של המכשף" ב-1948, ושני ספרים אלו הפכו אותה למפורסמת. העמק שיצרה הוא בעל נינוחות מטעה: בית, משפחה, פילוסופיה של הכנסת אורחים, ונוף המצוי תחת איום תמידי מצד שביטים, שיטפון וחורף. ב-1957 הספר "משפחת המומינים: חורף קסום" היטה את הסדרה בנחרצות לעבר עומק פסיכולוגי, הקצנה برצינות שרוב סופרי ספרי הילדים המצליחים מעולם אינם מסתכנים בה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאחר הופעת התרגומים לאנגלית, פנה אליה העיתונאי הבריטי צ'ארלס סאטון (Charles Sutton) ב-1952 בהצעה ליצור רצועת קומיקס של המומינים. היא הושקה בעיתון "לונדון איבנינג ניוז" (London Evening News), עיתון בעל תפוצה של שנים עשר מיליון עותקים, והתפשטה למאות עיתונים בשנים עשר כעבור זמן קצר. זה היה אחד מקהלי הקוראים הגדולים ביותר ששרויים אי פעם אמן פיני, והעבודה על כך הייתה כה עיקשת עד שאחיה לארס נטל בסופו של דבר לידיו את ניהול הרצועה.
הציירת שלא הייתה רק קריקטוריסטית
ינסון מחשיבה את אמנותה החזותית כשווה בערכה לספריה, והתנהגה בהתאם. בין 1945 ל-1984 היא ציירה ציורי קיר בהזמנה עבור מבנים ציבוריים בפינלנד, ובהם מפעל 스트רומბ리 (Strömberg) ב-1945, בית החולים לילדים אאורורה (Aurora Children's Hospital), וכנסיית טייבה (Teuva Church) ב-1954. היא המשיכה להציג תערוכות לאורך שנות ה-60 בזמן שתעשיית המומינים התרחבה סביבה. התיעוד של שאפתנות זו נושא עמו מידה מסוימת של פתאטיות: ציורי הקיר עדיין ניצבים על הקירות והציורים שמורים בארכיונים, אך העולם המשיך לרצות את היצור בעל האף העגלגל.
קלובהارو
ב-1956 היא פגשה את האמנית הגרפית טוליקי פייتیలా (Tuulikki Pietilä). הן היו בני זוג במשך ארבעים וחמש שנים, עד למותה של ינסון. בהתחלה הן גרו בנפרד בהלסינקי; מאחר יותר הן בנות בית על האי הזעיר קלובהارو (Klovharu) במפרץ פינלנד ובילו שם את קיציהן, על סלע בים הבלטי. פייتیలా הפכה לטות-טיקי (Too-ticky), הדמות הרגועה והמעשית המגיעה באמצע "משפחת המומינים: חורף קסום" ומסבירה את העולם. ינסון הייתה מסוגלת לדיווח עצמי נטול סנטימנטים על המתח שנוצר בשל ניהול חיים משותפים בין בת זוגה לבין אמה המזדקנת: "לפעמים נדמה לי שאני שונאת את שתיהן וזה עושה אותי חולה".
הספרים למבוגרים
החל מ-1968, החל מן הספר "בתו של הפסל" (Bildhuggarens dotter), היא כתבה שישה רומנים למבוגרים. הידוע שבהם הוא "ספר הקיץ" (Sommarboken), שפורסם ב-1972 ותורגם בשם זה: סבתא וילדה קטנה באי, בסדרה של פרקים קצרים העוסקים במוות, מזג אוויר ונימוסים. הילדה עוצבה בדמות אחייניתה סופיה (Sophia) והסבתא עוצבה בדמות אמה, סיגנה. הספר מעולם לא יצא מהאופנה; עיבוד קולנועי בכיכובם של גלן קלוז (Glenn Close) הגיע ב-2024. ינסון הלכה לעולמה ב-27 ביוני 2001 בגיל שמונים ושישה.
מדוע טובה מכונה גאון
הראיות החיצוניות חזקות כאן יותר מאשר עבור רוב האנשים שהתואר מוצמד אליהם. ינסון זכתה בפרס הנס כריסטיאן אנדרסן ב-1966, הכבוד הבינלאומי הגבוה ביותר בספרות הילדים, וב-1975 היא הייתה מועמדת לפרס נובל לספרות, הבחנה שלמעשה לעולם אינה ניתנת לסופרים של ספרי ילדים. פינלנד העניקה לה את מדליית פרו פינלנדיה (Pro Finlandia) ב-1976; ילדי פולין העניקו לה את מסדר החיוך ב-1975; ושוודיה העניקה לה את פרס סלמה לגרלף (Selma Lagerlöf) ב-1992.
האיכות הייחודית היא בניית עולם מסוג המחזיק מעמד תחת לחץ מבני. ינסון המציאה מקום ולאחר מכן העבירה אותו, לאורך שלושה עשורים, הסלמה אמיתית: מהרפתקה ב-1946 ועד לפנימיות הפסיכולוגית של "משפחת המומינים: חורף קסום" ב-1957 ועד להפשטה כמעט מוחלטת של יצירתה המאוחרת, מבלי לשבור מעולם את הלגיטימיות הפנימית או להתנשא על קורא הצעיר. היא עשתה זאת בו זמנית בשלוש צורות שאינן תואמות זו את זו – פרוזה, ספר ילדים ורצועת עיתון יומית – שלכל אחת מהן מגבלות שונות, ולאחר מכן כתבה ספרות מבוגרים בעלת מעמד ספרותי עצמאי. "ספר הקיץ" אינו דורש שום ידע מוקדם על המומינים ואינו מאומה מכך.
טיעון הנגד ההגון הוא זה שהיא עצמה העלתה. ינסון התעקשה שציוריה חשובים לא פחות מכתיבתה, והדורות הבאים התעלמו ממנה בנקודה זו; ציורי הקיר זוכים לכבוד מקומי בלבד, ולא בינלאומי. חלק מהמוניטין שלה הוא גם תוצאה מקרית של זיכיון, תעשיית מרצ'נדייז ועיבודים שלא שלטה בהם לחלוטין. תביעת הגאונות שורדת זאת, אך היא שורדת על גבי הספרים ולא על גבי קנבסי הציור שהיא עצמה הייתה מעדיפה.
מורשת
אמנית פינית שלמדה בסטוקהולם ובפריז, ציירה קריקטורות אנטי-פשיסטיות עבור מגזין בשפה השוודית במשך עשרים וארבע שנים, והמציאה משפחה של יצורים חיוורים על סלע בים הבלטי, סיימה את חייה כשהיא מתורגמת ליותר שפות כמעט מכל סופר נורדי חי או מת. המומינים שרדו את מחברתם בעשורים רבים וצמחו מעבר לה; "ספר הקיץ" לא נזקק לכך. שתי התוצאות היו שלה.