טום הנקס: האיש מהיישוב שתכנן את האמון
בשנת 1978, מתמחה צעיר בפסטיבל התיאטרון "גרייט לייקס" (Great Lakes Theater Festival) בקליבלנד זכה בפרס מבקרי התיאטרון של קליבלנד לשחקן הטוב ביותר. התפקיד היה פרוטאוס במחזה שני אדונים מוורונה (The Two Gentlemen of Verona) — אחד מנבלי הקולנוע הבודדים שאי פעם קיבל תשלום כדי לגלם. שש-עשרה שנים מאוחר יותר, הפך אותו אדם לשחקן השני בלבד אחרי ספנסר טרייסי שזכה בפרסי אוסקר רצופים לשחקן הטוב ביותר, והוא עשה זאת בדיוק באותם גילאים שבהם זכה טרייסי, שלושים ושבע ושלושים ושמונה. הנבל מעולם לא חזר. מה שהחליף אותו היה קשה יותר לייצור מאשר איום: פנים שהקהל החליט, פחות או יותר באופן קבוע, שהוא יכול להאמין להם.
עשרה בתים לפני גיל עשר
תומאס ג'פרי הנקס (Thomas Jeffrey Hanks) נולד ב-9 ביולי 1956 בבית החולים מאונט דיאבלו בקונקורד, קליפורניה. אמו, ג'נט מרילין, עבדה בבית חולים; אביו, עמוס "באד" הנקס, היה טבח נודד, והנדידה לא הייתה מטפורית. הנישואים הסתיימו בשנת 1960. טום עבר עם אביו בעוד אחיו ג'ים נשאר עם אמם ברד בלאף, ועד גיל עשר הוא הספיק לגור בעשרה בתים שונים.
זו ילדות שמתרגלת מיומנות שזוכה להערכת חסר: קריאה מהירה של חדר לא מוכר, חישוב זריז של מה זרים צריכים ממך. משם הדרך למקצוע קצרה. הוא הופיע בתיכון סקייליין (Skyline High School) באוקלנד, כולל בהפקה של דרום פסיפיק (South Pacific), בילה שנתיים במכללת צ'אבוט (Chabot College) בהייוורד, ועבר לאוניברסיטת המדינה של קליפורניה בסקרמנטו. הוא מעולם לא סיים את התואר. קליבלנד היא זו שחינכה אותו במקום זאת — ההתמחות תחת וינסנט דאולינג, השייקספיר, הפרס.
תלבושות נשים, בנות ים, וההתלמדות הארוכה
סרט הבכורה שלו היה סרט האימה משנת 1980 הוא יודע שאת לבד (He Knows You're Alone). הכניסה האמיתית שלו הייתה בטלוויזיה: חברים קרובים (Bosom Buddies), ששודרה ברשת ABC בין 1980 ל-1982 ודרשה ממנו לגלם איש פרסום הלבוש בבגדי נשים. היא זכתה לביקורות טובות יותר מאשר לרייטינג. הסרט ספלאש (Splash) של רון הווארד הגיע ב-1984 והכניס יותר משישים ותשעה מיליון דולר, ולמשך שארית העשור היה הנקס מנוע קומי אמין — מסיבת רווקים (Bachelor Party), הבית פתוח (The Money Pit), השכנים (The 'Burbs) — עם הוכחות מזדמנות למשהו מעבר לכך, במיוחד בסרט לא דובים ולא יער (Nothing in Common) לצד ג'קי גליסון ב-1986.
ביג (Big), בבימויה של פני מרשל בשנת 1988, הביא לו את מועמדותו הראשונה לאוסקר והכרה בכך שהקומדיה שלו נבנתה על בסיס יוצא דופן: אמינות מוחלטת. אז הגיע השפל. מדורת ההבלים (The Bonfire of the Vanities) ב-1990 ו-ג'ו נגד הר געש (Joe Versus the Volcano) באותה שנה היו כישלונות; טרנר והוץ' (Turner & Hooch) היה ההצלחה המסחרית היחידה בתקופה ההיא. הנקס היה ישיר בצורה יוצאת דופן לגבי תקופה זו, ואמר למגזין ואניטי פייר (Vanity Fair) שמשחקו המוקדם "לא היה נהדר" והשתפר משמעותית רק לאחר 1992.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נס הרצף
ליגה משלהן (A League of Their Own) מ-1992 החזיר אותו למסלול. מה שבא לאחר מכן נותר אחד מרצפי ההצלחה המוזרים ביותר בקולנוע האמריקאי. ב-1993 הוא גילם את אנדרו בקט, עורך דין גוסס מאיידס, בסרט פילדלפיה (Philadelphia) של ג'ונתן דמי, תוך שהוא משיל שלושים וחמישה פאונד ממשקלו, וזכה באוסקר. בשנת 1994 הוא גילם את פורסט גאמפ בסרטו של רוברט זמקיס — סרט שגרף שלוש-עשרה מועמדויות ושישה פרסים, כולל הסרט הטוב ביותר, הכניס 678 מיליון דולר ברחבי העולם וזיכה אותו באוסקר פעם נוספת.
הוא לא נח על זרי הדפנה. אפולו 13 (Apollo 13) בשנת 1995 הכניס אותו לחליפת הטיסה של ג'ים לוול עבור רון הווארד. להציל את טוראי ראיין (Saving Private Ryan) בשנת 1998 זיכה אותו במועמדות שלישית תחת סטיבן ספילברג. להתחיל מחדש (Cast Away) בשנת 2000 דרש ממנו להחזיק את המסך לבדו. הדרך לפרדישן (Road to Perdition) ב-2002 הפך אותו למחסל, וסרטו של ספילברג תפוס אותי אם תוכל (Catch Me If You Can) מאותה שנה הפך אותו לרודף במקום לנרדף. מאוחר יותר הוא התמחה בתת-סוגה מוזרה: האמריקאי המוכשר תחת לחץ — ג'יימס ב. דונובן בגשר המרגלים (Bridge of Spies), קפטן ריצ'רד פיליפס בקפטן פיליפס (Captain Phillips), צ'סלי סאלנברגר בסאלי: נס על ההדסון (Sully) של קלינט איסטווד. ב-2019 הוא גילם את פרד רוג'רס, שאליו הוא קשור למעשה כבן דוד מדרגה שישית, וקיבל מועמדות שישית.
פלייטון, או הקריירה השנייה
בשנת 1996 הנקס ביים את מה שאת עושה (That Thing You Do!) והקים את חברת "פלייטון" (Playtone) עם גארי גוצמן, על שם חברת התקליטים הבדיונית בסרטו שלו. החברה הפכה לחצי המשמעותי יותר בחיי העבודה שלו. הסדרה מכדור הארץ לירח (From the Earth to the Moon) ב-1998 כללה שנים-עשר חלקים בתקציב של 68 מיליון דולר, כשהנקס שותף לכתיבה ולבימוי. אחים לנשק (Band of Brothers) הגיעה ב-2001, ואחריה ג'ון אדמס (John Adams), הפסיפיק (The Pacific), חוקי המשחק (Game Change), אוליב קיטרידג' (Olive Kitteridge) ואדוני האוויר (Masters of the Air). יש לו שבעה פרסי אמי (Primetime Emmy) כמפיק מתוך שתים-עשרה מועמדויות — הישג שמגמד את פרסי המשחק שלו.
מכונות כתיבה, טילים, והדף
הוא אוסף מכונות כתיבה ידניות ומשתמש בהן כמעט מדי יום; ב-2014 הוא השיק את Hanx Writer, אפליקציית iOS שמדמה אחת כזו, והיא הגיעה למקום הראשון ב-App Store תוך ימים. הוא רצה להיות אסטרונאוט, חבר במועצת המנהלים של האגודה הלאומית לחלל, וזכה בפרס "דאגלס ס. מורו" להסברה ציבורית של קרן החלל ב-2006. הוא פרסם קובץ סיפורים, Uncommon Type (2017), ורומן, The Making of Another Major Motion Picture Masterpiece (2023). אסטרואיד, 12818 Tomhanks, נושא את שמו.
מדוע טום מכונה גאון
התשובה הכנה היא שהמילה הזו נאמרת עליו לעיתים רחוקות, והוא לא הזמין זאת. מה שהשיא תומך בו הוא משהו צר ומעניין יותר מאינטלקט: כישרון מלאכה לקריאות. רוג'ר איברט איתר זאת במדויק, כשכתב ש"הניצחון המרכזי של טום הנקס כשחקן קולנוע הוא שרוב הזמן, אנחנו מאמינים שהוא חושב הרבה כמונו", וכינה זאת "איכות ג'יימס סטיוארט". זהו הישג טכני, לא מקריות מזגית. זה דורש משחקן לחסר — לסרב לבחירה המעניינת, לקישוט הקולי, לטכניקה הנראית לעין — כך ששום דבר לא יעמוד בין הקהל לבין ההיגיון של הדמות. מעט מאוד שחקנים יכולים לעשות פחות מול המצלמה ולהקרין יותר.
יש גם צד נגדי. הבימוי שלו דל: לארי קראון (2011) קיבל 35 אחוזים באתר Rotten Tomatoes. הפרוזה שלו נדחתה — קייטי וולדמן מ-Slate כינתה את הסיפור שלו ב-ניו יורקר "בינוני" ועטוף ב"שפה ספרותית חכמה מדי". הוא עצמו שפט את עבודתו מלפני 1992 כדלה. והאיכות שאיברט שיבח היא מגבלה עם שם: שחקן שהכלי שלו הוא רגילות לא יכול בקלות לגלם את יוצא הדופן, והנקס כמעט מעולם לא לוהק כמישהו זר באמת או רע באמת מאז קליבלנד. הטענה המבוססת ביותר שלו לאינטליגנציה יוצאת דופן עשויה להימצא במקום אחר לגמרי — בהפקה, שם בנה מוסד שיצר טלוויזיה היסטורית טובה יותר מכל אחד אחר.
האמון הארוך
עד שנת 2020 הוא דורג כשחקן הקולנוע האמריקאי הרביעי המכניס ביותר, עם סרטים שסכומם עולה על 9.9 מיליארד דולר ברחבי העולם. הוא מחזיק בפרס מפעל חיים של ה-AFI — אותו קיבל ב-2002 בגיל ארבעים וחמש, הצעיר ביותר אי פעם — את פרס מרכז קנדי, את מדליית החירות הנשיאותית, את פרס ססיל ב. דה-מיל ואת אות לגיון הכבוד. אך ההישג בר-הקיימא אינו המדף. זה ששלושה עשורים קהל עצום ומפולג הסכים להעניק לשחקן אחד קרדיט בלתי מוסבר, והוא השתמש בו בזהירות.