תאודור מומזן: האיש שבנה מחדש את רומא מאבן
בשנת 1902 העניקה האקדמיה השוודית את פרס נובל לספרות לאדם שמעולם לא כתב רומן, שיר או מחזה. תאודור מומזן (Theodor Mommsen) היה בן שמונים וחמש — במשך יותר ממאה שנה הוא היה החתן המבוגר ביותר שקיבל את הפרס, הזוכה השני בתולדותיו והסופר העיוני הראשון שקיבל אותו אי פעם. בנימוקי הפרס הוא כונה "המאסטר החי הגדול ביותר של אמנות הכתיבה ההיסטורית, בדגש על עבודתו המונומנטלית 'דברי ימי רומא'." עד אז הוא פרסם למעלה מ-1,500 פריטים. הוא היה גם פשרה.
בנו של כומר מקיל
מומזן נולד ב-30 בנובמבר 1817 בגרדינג (Garding) שבשלזוויג וגדל בבאד אולדסלו (Bad Oldesloe), שם שימש אביו ככומר לותרני. הוא למד יוונית ולטינית בגימנסיה באלטונה (Altona) וסיים את לימודיו עם תעודת גמר בשנת 1837. המשפחה לא יכלה להרשות לעצמה אוניברסיטה יוקרתית, לכן הוא נרשם לאוניברסיטת קיל (Kiel) ללימודי משפטים, שם למד בין השנים 1838 ל-1843 והשלים דוקטורט במשפט רומי.
מענק דני עשה אז עבור המלגה האירופית יותר מכל תוכנית לימודים. המענק אפשר לו לנסוע לצרפת ולאיטליה כדי לבחון בעצמו כתובות רומיות ששרדו — וההרגל שפיתח שם, לפנות אל האבן במקום לסמוך על תעתיק של מישהו אחר, הפך לעקרון היסוד של עבודת חייו.
גלות בשל חוקה
מהפכות 1848 תפסו אותו בעבודתו ככתב מלחמה כשהוא מצדד במונרכיסטים. באותה שנה מונה לפרופסור למשפטים בלייפציג, אך איבד את המשרה: ב-1851 מחה נגד החוקה החדשה של סקסוניה ונאלץ להתפטר, ויצא לגלות זמנית. ציריך קלטה אותו ב-1852, ברסלאו (Breslau) ב-1854, האקדמיה של ברלין ב-1857, וב-1861 הפך לפרופסור להיסטוריה רומית בברלין, שם הרצה עד 1887. הוא נשא לאישה את מארי, בתו של המוציא לאור מלייפציג קרל ריימר, ולזוג נולדו שישה-עשר ילדים, שחלקם מתו בילדותם. שני נינים, הנס ווולפגנג מומזן, הפכו להיסטוריונים בולטים של גרמניה בזכות עצמם.
דברי ימי רומא
דברי ימי רומא (Römische Geschichte) הופיעו בשלושה כרכים בין השנים 1854 ו-1856 וגוללו את הסיפור מההתחלה ועד יוליוס קיסר. זה היה, ועודנו, שונה ממחקרים אחרים: מומזן כתב על הרפובליקה המאוחרת כאילו הוא מדווח על משבר פוליטי חי, בחן את רומא על פני ממדיה הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים, התרבותיים, הגיאוגרפיים ואפילו המטאורולוגיים, וסירב למרחק המכובד של העתיקן. האקדמיה ב-1902 שיבחה את הכתיבה כ"חיה ואמפתית." ג'. פ. גוץ' (G. P. Gooch), ב-1913, הצביע על "ביטחון המגע, הידע רב-הצדדי והחיוניות הפועמת" של הספר. ארנולד טוינבי (Arnold Toynbee) ב-1934 כינה אותו בפשטות "ספר גדול" והציב אותו בין יצירות המופת של הספרות ההיסטורית המערבית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הכרך הרביעי, על האימפריה, מעולם לא יצא. זהו החסר המפורסם ביותר בהיסטוריוגרפיה המודרנית. מה ששרד הם הרצאותיו, ששוחזרו ופורסמו ב-1992 תחת הכותרת דברי ימי רומא תחת הקיסרים, כמעט תשעים שנה לאחר מותו. כרך חמישי, מחוזות האימפריה הרומית מקיסר ועד דיוקלטיאנוס, אכן הופיע בשנת 1885.
כל כתובת לטינית בעולם
האנדרטה הגדולה יותר שלו אינה ספר אלא מכונה. מומזן הגה והוביל את ה-Corpus Inscriptionum Latinarum (קורפוס הכתובות הלטיניות), אוסף שיטתי של כל כתובת לטינית ידועה — שישה-עשר כרכים, חמישה-עשר מהם פורסמו בימי חייו, חמישה נכתבו על ידי מומזן עצמו, והמפעל נמשך זמן רב אחריו. כלל הברזל שלו היה אוטופסיה: ראה זאת בעצמך. הוא למעשה ייסד את האפיגרפיה כדיסציפלינה, ואיתה בסיס ראייתי חדש להיסטוריה העתיקה, שנבנה מרישומי מס, מצבות וסימני גבול ולא מהסופרים הספרותיים ששרדו.
לצדו הוא הפיק את Römisches Staatsrecht (המשפט החוקתי הרומי), הסקירה השיטתית בת שלושת הכרכים על המשפט החוקתי הרומי (1871–1888), שהיוותה בסיס לכל מה שבא לאחר מכן; עבודה סמכותית על המשפט הפלילי הרומי והמטבעות; ומהדורות של ה-Corpus Iuris Civilis וה-Codex Theodosianus. כתיבתו על המשפט הרומי הזינה ישירות את ניסוח הקוד האזרחי הגרמני.
בשעה שתיים לפנות בוקר ב-7 ביולי 1880, פרצה שריפה בחדר העבודה והספרייה שבקומה העליונה בביתו ברחוב מארששטראסה 6 בברלין. כתבי יד שהושאלו מטריניטי קולג', קיימברידג', מבריסל ומאלה נהרסו, ייתכן שביניהם טקסט של יורדנס (Jordanes) מהיידלברג. הוא המשיך לעבוד.
הפוליטיקאי
מומזן כיהן בבית הנבחרים הפרוסי בין השנים 1863 ל-1866 ושוב מ-1873 ל-1879, ובפרלמנט (Reichstag) מ-1881 ל-1884, תוך שהוא עובר במפלגת הקידמה, הליברלים הלאומיים והססציוניסטים, מתמקד במדיניות מדעית וחינוכית והופך לפסימי יותר ויותר לגבי עתידה של האימפריה הגרמנית. ב-1881 הוא תקף את ביסמרק בנוגע למדיניות חברתית בשפה חריפה עד כדי כך שנמנע מהעמדה לדין בקושי רב.
שעתו הפוליטית היפה ביותר הגיעה בשנת 1879. כאשר ההיסטוריון היינריך פון טרייצ'קה (Heinrich von Treitschke) פתח בקמפיין נגד יהודי גרמניה, מומזן ענה בחוברת פומבית חריפה, וב-1890 הוא סייע בהקמת האגודה למלחמה באנטישמיות. הפתרון שהציע — התבוללות תרבותית מרצון של יהודים — לא עמד במבחן הזמן, אך נכונותו של החוקר המעוטר ביותר בגרמניה להיפרד בפומבי מעמית על רקע אנטישמיות, בשנת 1879, נותרה משמעותית.
מדוע תאודור מכונה גאון
איכותו היא שילוב נדיר: תיאבון של ארכיונאי לפרט הקטן ביותר הניתן לאימות, בשילוב עם תעוזה של כותב נרטיבי. כמעט לאף אחד אין את שניהם. מומזן יכול היה להקדיש שנים להצלבת ראשי תיבות על מצבות ואז לכתוב היסטוריה של הרפובליקה שנקראת כמו עיתונות פוליטית — וזו בדיוק הסיבה שפרס ספרותי הוענק להיסטוריון. דברי האקדמיה היו "המאסטר החי הגדול ביותר של אמנות הכתיבה ההיסטורית"; דברי טוינבי היו "ספר גדול" בין יצירות המופת של המערב. הוא בנה את התשתית הראייתית שעליה עומדת כל ההיסטוריה הרומית המאוחרת, והוא הפך את התחום לקריא באותה קריירה.
לטיעון הנגד שלושה חלקים, כולם רציניים. ראשית, הפרס עצמו היה פשרה. מומזן הוצג כמועמד פשרה לאחר שמזכיר האקדמיה קרל דויד אפ וירסן (Carl David af Wirsén) חסם את טולסטוי — שדעותיו נשפטו כאנרכיסטיות מדי — ואת איבסן, שנשפט כרדיקלי מדי. הפרופסור השוודי יוהאן ברגמן (Johan Bergman) כינה זאת "עוול משווע" באותה שנה. שנית, חיוניותו של דברי ימי רומא עלתה במחיר: מבקרים פסלו חלקים ממנו כעיתונות, ואגון פרידל (Egon Friedell) טען ב-1931 שמומזן פשוט ייבא את המאה התשע-עשרה אל המאה הראשונה לפני הספירה, כשהוא מלהק את קראסוס כספקולטור מתוך תקופת שלטונו של לואי פיליפ ואת הגראקכים כמנהיגים סוציאליסטים. בוזו כלפי הסנאט וכלפי קיקרו, והערצתו הגלויה לקיסר, הם פוליטיקה של ליברל מאוכזב מ-1848 שהושלכה לאחור. שלישית, והפחות נסלחת: הוא היה לאומן גרמני אלים שנקט קו מיליטנטי כלפי העמים הסלאביים. האיש שנלחם בטרייצ'קה בנוגע ליהודים החזיק ברשימה משלו.
מורשת
מומזן מת ב-1 בנובמבר 1903, שנה לאחר פרס נובל. ה-Corpus Inscriptionum Latinarum שהחל בשנות ה-60 של המאה ה-19 עדיין פורסם ב-1959 ונותר כנקודת ייחוס הכרחית לכל מי שעוסק בעולם הרומי. המשפט החוקתי שלו עדיין מצוטט; הקיסר שלו הגיע לקהל הרחב דרך מחזהו של ג'ורג' ברנרד שו קיסר וקלאופטרה. מה שעשה, בסופו של דבר, היה לשנות את מה שנחשב לראיה על העולם העתיק — ואז להוכיח שמלגה הבנויה משברי אבן יכולה להיכתב מספיק טוב כדי לזכות בפרס ספרותי.