טנסי ויליאמס: מהסוג הנרדף

בשנת 1943 עברה רוז איזבל ויליאמס, שאובחנה כסובלת מסכיזופרניה, ניתוח לובוטומיה ואושפזה במוסד לשארית חייה. אחיה היה בן שלושים ושתיים ולא כתב דבר שאיש זכר. שנתיים לאחר מכן עלה המחזה "ביבר הזכוכית" (The Glass Menagerie), שבמרכזו נערה שברירית וחיות הזכוכית שלה, וטנסי ויליאמס (Tennessee Williams) בילה את ארבעת העשורים הבאים וכשני תריסר מחזות בניסיון לכתוב את דרכו אל מחוץ לצל של אחותו.

קולומבוס, מיסיסיפי

תומאס לנייר ויליאמס השלישי (Thomas Lanier Williams III) נולד ב-26 במרץ 1911 בקולומבוס, מיסיסיפי, לקורנליוס קופין ויליאמס, סוכן נעליים נודד שנטה לשתייה, ולאדווינה דייקין ויליאמס. רוז (1909–1996) הייתה אחותו הבכורה; וולטר דייקין (1919–2008) היה אחיו הצעיר. מחלת הדיפתריה בילדותו המוקדמת הותירה את הילד חלוש ומרותק לביתו, ואביו פירש את העדינות הזו כנשיות יתרה והתייחס אליו בבוז, בעוד אמו, הכלואה בנישואים אומללים, הקדישה את עצמה כמעט לחלוטין עבורו. בשנת 1919 קודם קורנליוס למשרד של חברת הנעליים הבינלאומית בסנט לואיס, והמשפחה החלה בסדרת המעברים שחוסר שביעות הרצון של אמו והשתייה של אביו הניעו. ויליאמס למד בתיכון סולדן, אותו הציג מאוחר יותר על הבמה ב"ביבר הזכוכית".

מפעל הנעליים

הוא למד עיתונאות באוניברסיטת מיזורי בין השנים 1929 ל-1931 והשתתף בתחרויות כתיבה; המחזה הראשון שלו, "היופי הוא המילה" (Beauty Is the Word) משנת 1930, הפך אותו לסטודנט שנה ראשונה הראשון אי פעם שזכה לציון לשבח בתחרות. לאחר שנכשל בקורס אימונים צבאיים, אביו הציב אותו לעבודה במפעל הנעליים, והמונוטוניות הניעה אותו לכתוב סיפור אחד בכל שבוע. בגיל עשרים וארבע הוא היה מותש, ללא פרסומים וסובל מהתמוטטות עצבים. הוא נרשם לאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס ב-1936, עבר לאוניברסיטת איווה בסתיו 1937 וסיים תואר ראשון באנגלית באוגוסט 1938, ולאחר מכן למד בסדנה הדרמטית של "הניו סקול" (The New School) בניו יורק. בסביבות שנת 1939 הוא הפך לטנסי ויליאמס, כהוקרה על המבטא הדרומי שלו ועל שורשיו.

ניו אורלינס והפריצה

הסוכן שלו, אודרי ווד, השיגה לו מענק של 1,000 דולר מקרן רוקפלר ב-1939 עבור המחזה "קרב מלאכים" (Battle of Angels), שהופק בבוסטון ב-1940 וזכה לביקורות גרועות. הוא השתמש בכסף כדי לעבור לניו אורלינס ולכתוב עבור מינהל קידום העבודות (Works Progress Administration). קרן השירה (Poetry Foundation) מציינת כי הוא הרגיש בבית בשני מקומות בלבד, הדרום וניו אורלינס, את האחרונה שבהן תיאר כמקור ל"חופש חדש".

הפריצה הגיעה בחורף 1944–1945 עם "ביבר הזכוכית", שפותח מסיפורו משנת 1943 "דיוקן של נערה בזכוכית" (Portrait of a Girl in Glass). המחזה, שהופק בשיקגו, זכה לביקורות משבחות, הפך ללהיט מיידי בברודוויי וזכה בפרס מעגל מבקרי הדרמה של ניו יורק. "חשמלית ושמה תשוקה" (A Streetcar Named Desire) ב-1947 קיבע את מעמדו; הוא מופיע באופן קבוע ברשימות המחזות האמריקאיים הטובים ביותר של המאה לצד "מסע ארוך אל תוך הלילה" של יוג'ין או'ניל ו"מותו של סוכן" של ארתור מילר.

בין 1948 ל-1959 הועלו שבעה ממחזותיו בברודוויי: "קיץ ועשן" (1948), "הקעקוע של הוורד" (1951), "קמינו ריאל" (1953), "חתולה על גג פח לוהט" (1955), "אורפיאוס יורד שאולה" (1957), "רובע הגנים" (1958) ו"ציפור הנעורים המתוקה" (1959). בסוף רצף זה הוא החזיק בשני פרסי פוליצר – עבור "חשמלית" ב-1948 ו"חתולה" ב-1955 – שלושה פרסי מעגל מבקרי הדרמה של ניו יורק, שלושה פרסי דונלדסון ופרס טוני. איליה קאזאן וריצ'רד ברוקס הביאו את המחזות למסך הקולנוע.

פרנק מרלו

פרנק מרלו (Frank Merlo, 1921–1963), שחקן מזדמן ממוצא סיציליאני ששירת בצי במהלך המלחמה, היה הקשר הרומנטי המתמשך בחייו של ויליאמס. ארבע עשרה השנים שבהן טיילו יחד היו הפוריות ביותר שלו; מרלו הפך למזכירו האישי ולמשקל נגד לדיכאונותיו. הם נפרדו בסוף שנות ה-50, וכאשר אובחן מרלו עם סרטן ריאות בלתי ניתן לניתוח, ויליאמס חזר וטיפל בו עד מותו ב-20 בספטמבר 1963.

הדעיכה הארוכה

במהלך שנות ה-60 וה-70 כתב ויליאמס מדי יום ונכשל מסחרית בכל פעם: "ממלכת כדור הארץ" (1967), "בבר של מלון בטוקיו" (1969), "אזהרות לסירות קטנות" (1973), "מחזה לשתי דמויות" (1973), "שלט הסוללה של השטן האדום" (1975), "ויו קארה" (1978), "בגדים לבית מלון בקיץ" (1980). כשהוא אכול דיכאון, הוא טופל במוסדות לבריאות הנפש תחת שליטת משפחתו, וקיבל זריקות מד"ר מקס ג'ייקובסון – "ד"ר פילגוד" – שסיפק לו אמפטמינים הולכים וגוברים לצד סקונאל לנדודי שינה. המחזה האחרון שלו, "בית שלא נועד לעמוד" (1982), זכה לביקורות חיוביות ברובן ורץ במשך ארבעים הצגות.

הוא שמר על רוז קרוב אליו לאורך כל הדרך. ברגע שיכול היה להרשות לעצמו, העביר אותה למוסד פרטי מצפון לעיר ניו יורק וביקר אותה לעיתים קרובות, והוא הקצה לה אחוזי רווחים ממספר מחזות מצליחים כדי שהתמלוגים יממנו את הטיפול בה.

מדוע טנסי מכונה גאון

גור וידאל השתמש במילה ישירות, וכתב כי דרך סיפוריו ומחזותיו "טנסי תיקף בגאוניותו את כרטיס המעבר המשותף שלנו" – דימוי מושאל מחשמליות ניו אורלינס שנקראו "תשוקה" ו"בתי קברות". הכישרון שעמד מאחורי זה הוא מה שקרן השירה מכנה ריאליזם פואטי: פרטים נטורליסטיים המותכים יחד עם סמליות ו"רגישות פואטית נדירה במחזאות האמריקאית", הנישאים על גבי דיאלוגים שמבקר אחד טען כי איש בתיאטרון דובר האנגלית לא התעלה עליהם. החומר ששירת כישרון זה מעולם לא השתנה. ויליאמס כתב על "הסוג הנרדף" – אנשים רגישים המודרים מהחברה שסביבם – ועל הגילוי שיחסים אנושיים הם דו-משמעיים באופן מבעית. הסיכום של קאזאן הוא המדויק ביותר שמישהו הצליח להפיק: "הכל בחייו נמצא במחזותיו, והכל במחזותיו נמצא בחייו."

טיעון הנגד מתועד ביסודיות רבה כמו הטיעון בעד. מבקרים האשימו אותו במלודרמה, חזרתיות וסמליות שיושמה בכבדות רבה מדי, ושני העשורים האחרונים של חייו המקצועיים מספקים את הראיות – רצף בלתי פוסק של כישלונות מסחריים וביקורתיים שיוצרו תחת השפעת אלכוהול וברביטורטים. הוא מדורג לצד יוג'ין או'ניל וארתור מילר כאחד משלושת המחזאים האמריקאים החשובים ביותר של המאה העשרים בזכות אולי חמישה מחזות מתוך קריירת כתיבה שלמה. לאחר מותו, מבקרים שהיו החריפים ביותר הודו ב"גדולה של הישגיו", והודאה מאוחרת זו היא פסק הדין ההוגן ביותר הקיים: גאון שעשה את עבודתו המהותית בתוך חמש עשרה שנים ואז בילה עוד עשרים שנים כשהוא אינו מסוגל להפסיק לעבוד.

מורשת

הוא מת ב-25 בפברואר 1983, בגיל שבעים ואחת, בסוויטה שלו במלון אליזה בניו יורק. המוות דווח בתחילה כחנק מפקק פלסטיק של בקבוק; ב-14 באוגוסט 1983 תיקן הבוחן הרפואי את הרישום לרמה רעילה של סקובארביטל. צוואתו משנת 1972 ביקשה קבורה בים ליד המקום שבו מת המשורר הארט קריין, אך אחיו דייקין קבר אותו בבית הקברות קלברי בסנט לויס לצד אמם. רוב העיזבון עבר לאוניברסיטת הדרום (University of the South) בסוואני, שהוחזק בנאמנות עבור רוז במהלך חייה; לאחר מותה ב-1996 קיבלה האוניברסיטה בערך 7 מיליון דולר, שהקימו קרן לתכנית לכתיבה יוצרת. הוא נכנס להיכל התהילה של התיאטרון האמריקאי ב-1979 והופיע על בול דואר אמריקאי ב-1995.