טנזינג נורגיי: השרפה שהגיע לגג העולם
הוא לא ידע קרוא וכתוב ונזקק לכותב צללים כדי לספר את סיפורו. עם זאת, בזמן שטנזינג נורגיי (Tenzing Norgay) עמד על פסגת האוורסט בשעה 11:30 בבוקר ב-29 במאי 1953, הוא כבר בילה כמעט שני עשורים בלמידת מצבי הרוח של ההר הזה טוב יותר מכל אדם חי אחר, במהלך שבע משלחות על פני שלושה עשורים, תחת שלושה דגלים שונים.
ילדות משני עברי הגבול
טנזינג נורגיי נולד במאי 1914, אם כי אפילו מקום הולדתו שנוי במחלוקת: האוטוביוגרפיה שלו מציינת את טנגבוצ'ה (Tengboche) באזור חומבו (Khumbu) שבנפאל, בעוד דיווחים אחרים ממקמים את לידתו מעבר לגבול בטסה צ'ו (Tse Chu) שבעמק קאמה (Kama Valley) בטיבט. הוריו, גאנג לה מינגמה (Ghang La Mingma) ודוקמו קינזום (Dokmo Kinzom), היו טיבטים; אביו רעה יאקים. הוא נולד בשם נאמגיאל וואנגדי (Namgyal Wangdi), ושמו שונה לטנזינג נורגיי – "חסיד דת עשיר ובר מזל" – בעצת לאמה. כאחד משלושה-עשר ילדים, שרבים מהם מתו בצעירותם, הוא ברח מהבית פעמיים כנער, תחילה לקטמנדו ואחר כך לדרג'ילינג (Darjeeling), עיירת גבעות הודית ששימשה כנקודת היערכות למשלחות בריטיות בהימלאיה. הוא ניסה לחיות חיי נזירות לזמן קצר במנזר טנגבוצ'ה לפני שעזב, ועד גיל תשע-עשרה השתקע בקהילת השרפות של דרג'ילינג, שם עבודת טיפוס הרים הייתה המקצוע הזמין.
חניכה בצד הצפוני של האוורסט
קריירת המשלחות של נורגיי החלה בגיל עשרים, כאשר המטפס הבריטי אריק שיפטון (Eric Shipton) בחר בו למשלחת הסיור של האוורסט ב-1935 – ככל הנראה, בין היתר, בזכות חיוכו הרחב. לאורך שאר שנות ה-30 עבד כסבל בגובה רב בניסיונות בריטיים מהגישה הצפונית של טיבט, וב-1938 זכה במדליית הנמר של מועדון ההימלאיה על עבודה בגובה רב. ב-1947 הצטרף לניסיון לא מורשה עם הקנדי ארל דנמן (Earl Denman), והגיע לגובה של 22,000 רגל לפני שסופות אילצו אותם לסגת – סוג של טיפוס שהיה עלול לסיים את הקריירה שלו לפני שהחלה. מאוחר יותר באותה שנה הפך לסירדאר (sirdar), או מדריך ראשי, עבור משלחת שוויצרית לאחר שעזר להציל חבר צוות פצוע, והגיע לפסגת קדרנאת (Kedarnath). ב-1952 השתתף בשתי משלחות אוורסט שוויצריות; ב-28 במאי, בטיפוס עם ריימונד למברט (Raymond Lambert), הגיע לגובה של כ-8,595 מטרים על הרכס הדרום-מזרחי – שיא גובה חדש, והפעם הראשונה, לדבריו, שבה התייחסו אליו כאל "חבר משלחת מלא", מה שכינה "הכבוד הגדול ביותר שניתן לי אי פעם".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפסגה
המשלחת הבריטית ב-1953 תחת ג'ון האנט (John Hunt) הייתה צבא קטן: 362 סבלים, 20 מדריכי שרפה, ועשרת אלפים ליש"ט של ציוד. שני מטפסים קודמים, טום בורדילון (Tom Bourdillon) וצ'ארלס אוונס (Charles Evans), הגיעו לפסגה הדרומית ב-26 במאי וחזרו מותשים. הילרי ונורגיי נשלחו למאמץ האחרון. הם הקימו אוהל בגובה 27,900 רגל ב-28 במאי; למחרת בבוקר, לאחר שהילרי הקדיש שעתיים להפשרת מגפיו הקפואים, השניים טיפסו על מדרגת הסלע האחרונה – שנקראה מאוחר יותר "מדרגת הילרי" (Hillary Step) – והגיעו לפסגה בגובה 29,028 רגל בשעה 11:30 בבוקר ב-29 במאי 1953. הם בילו שם חמש-עשרה דקות. הילרי צילם את נורגיי אוחז בגרזן הקרח שלו; לפי גרסתו של נורגיי, כאשר הציע להחזיר לו טובה, הילרי אמר שהוא לא רוצה תמונה. זוהי התמונה היחידה של אדם שעומד בפועל על הפסגה באותו יום.
מי הגיע ראשון
העיתונות לא הרפתה מהשאלה: רגלו של מי נגעה בפסגה ראשונה. מנהיג המשלחת האנט ניסה לסגור את העניין – "הם הגיעו יחד, כצוות" – אך הלחץ לא פחת עד שהאוטוביוגרפיה של נורגיי מ-1955, שנכתבה על ידי ג'יימס רמזי אולמן (James Ramsay Ullman), הכריעה זאת בפשטות: "הילרי דרך על הפסגה ראשון. ואני עליתי אחריו... כעת האמת נאמרה." זה לא עלה לו בדבר שהוא נראה כמעריך. מה שהתיעוד כן מראה הוא שמוקדם יותר, על החבלים למטה, הילרי נפל לתוך נקיק ונורגיי החזיק את החבל עם גרזן הקרח שלו – סוג הרגע שהפך אותו, בתיאורו המאוחר של הילרי, ל"שותף הטיפוס המועדף לכל ניסיון פסגה עתידי".
אחרי האוורסט
נורגיי לא יכול היה לקבל תואר אבירות, כפי שקיבלו הילרי והאנט, מכיוון שלא היה נתין בריטי; המלכה אליזבת השנייה העניקה לו במקום זאת את מדליית ג'ורג' על אומץ לב, ובנפרד הוא קיבל את מסדר כוכב נפאל וב-1959 את פאדמה בהושאן (Padma Bhushan) ההודי. בשנת 1963 ברית המועצות כינתה אותו "אמן ספורט מצטיין של ברית המועצות", הזר הראשון שזכה לכבוד כזה. בשנת 1954 הוא הפך למנהל הדרכת השטח הראשון במכון ההימלאיה לטיפוס הרים (Himalayan Mountaineering Institute) בדרג'ילינג שזה עתה הוקם, והכשיר את הדור הבא של מטפסי השרפה במקום להמשיך לטפס בעצמו. ב-1975 הוא הדריך את קבוצת התיירים האמריקאית הראשונה שהורשתה להיכנס לבהוטן, וב-1978 הקים את 'הרפתקאות טנזינג נורגיי', שנוהלו מאוחר יותר על ידי בנו ג'מלינג (Jamling), שהגיע לפסגת האוורסט בעצמו ב-1996. טנזינג נורגיי מת מדימום מוחי בדרג'ילינג ב-9 במאי 1986, בגיל שבעים ואחת, וגופתו נשרפה במכון שעזר לבנות.
מדוע טנזינג נקרא גאון
"גאונות" אינה המילה הטבעית למה שטנזינג נורגיי עשה, והמקורות מאששים זאת – איש אינו מייחס לו תיאוריה או המצאה. מה שהם מתארים במקום זאת הוא אינטליגנציה פיזית ומעשית מזוקקת באופן יוצא דופן, שנבנתה לאורך שבע משלחות ועשרים שנה של קריאת גובה, שלג, חבלים ועייפות אנושית טוב יותר מכל אחד אחר על ההר. הוא לא ידע קרוא וכתוב ונזקק לכותב צללים עבור ספר זיכרונותיו, כך שכל מה שהמיומנות הזו הייתה, היא חיה לחלוטין בגוף ובשיקול הדעת, לא על הדף. אפשר לקרוא לזה, בדיוק רב יותר, גאונות של שטח וסיבולת: לדעת בדיוק מתי הנפילה של הילרי לתוך נקיק דרשה הצבת גרזן קרח באופן מיידי ולא צעקה לעזרה, לדעת איזה נתיב דרך מפולת הקרח בחומבו יחזיק מעמד, לדעת את הרזרבות שלו מספיק טוב כדי לקבוע שיא גובה ב-1952 ועדיין להחזיק כוח לפסגה ב-1953. משפחתו וביוגרפים הצביעו על עוול אמיתי בדרך שבה מיומנות זו תוגמלה – מדליה בעוד ששותפו קיבל תואר אבירות – מה שמסבך כל סיפור מסודר על שותפות שוויונית. החשבון הכנה הוא שהמתנה של טנזינג הייתה מיומנות שנרכשה מהסוג הנדיר והנבדק ביותר, לא מקוריות אינטלקטואלית, ושהממסד של טיפוס ההרים בתקופתו היה איטי ולא שוויוני באמירת כך.
מורשת
שמו של טנזינג נורגיי מסמן כעת רכס הרים בפלוטו, אסטרואיד, שדה התעופה טנזינג-הילרי בנפאל, ואת כבוד ספורט האתגר הגבוה ביותר בהודו. בצורה עמידה יותר, הוא קבע את התבנית למה ששותף טיפוס שרפה יכול להיות: לא סבל שנושא את שאיפותיו של זר במעלה ההר, אלא המטפס המנוסה יותר מבין השניים, ששבעת הניסיונות שלו גרמו לשמיני להצליח.