סטיב מרטין: הקומיקאי שפרש בשיא
בשנת 1981 היה סטיב מרטין (Steve Martin) הסטנדאפיסט הגדול ביותר באמריקה, ממלא אצטדיונים בחליפה לבנה משולשת, עם שני אלבומי קומדיה שהגיעו למעמד פלטינה וסינגל קומי על תות ענח' אמון שמכר מיליון עותקים. הוא עזב ולא הופיע בסטנד-אפ שוב במשך שלושים וחמש שנים. ההסבר שלו היה מאופיין במבט מפוכח: "ההופעה שלי הייתה קונספטואלית. ברגע שהקונספט הוגדר, וכולם הבינו אותו, זה נגמר."
וייקו, דיסנילנד ואב מרוחק
סטיבן גלן מרטין (Stephen Glenn Martin) נולד ב-14 באוגוסט 1945 בווייקו (Waco), טקסס, וגדל כבפטיסטי באינגלווד ואחר כך בגארדן גרוב שבמחוז אורנג'. אביו, גלן, עסק בנדל"ן ורצה להיות שחקן; אמו, מרי לי סטיוארט, ניהלה את משק הבית. גלן היה קשוח ומנע חיבה, כשהוא מחליף חום במתנות, ומרטין סיפר כי רגשותיו כלפיו בנערותו היו "בעיקר של שנאה". ההופעה הראשונה שראה בחייו הייתה כשאביו עבד כניצב בתיאטרון קולבורד (Callboard Theater) במערב הוליווד.
משנת 1955 מכר מדריכים בדיסנילנד שנפתח זה עתה, ובשנת 1960 עבד בחנות הקסמים בפנטזילנד תחת וולי בואג, לומד קסמי קלפים, להטוטנות וצורות מבלונים ומופיע תמורת טיפים. זוהי העובדה הביוגרפית השימושית ביותר לגביו: ארגז הכלים של הוודוויל הגיע ראשון, והאירוניה הולבשה עליו מאוחר יותר.
פילוסופיה ומותה של הפאנץ'-ליין
לאחר התיכון למד דרמה ושירה אנגלית במכללת סנטה אנה, למד פילוסופיה באוניברסיטת המדינה של קליפורניה בלונג ביץ', ועבר לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) ב-1967, שם עבר ללימודי תיאטרון. הפילוסופיה נשארה. "משהו באי-רציונליות משך אותי", אמר. "אתה מתחיל להבין, 'היי, אין סיבה ותוצאה! אין לוגיקה!'" מכאן הגיעה ההחלטה הצורנית המגדירה של הקריירה שלו: קומדיה ללא מבנה של הקדמה ופאנץ'-ליין שאפיין את הסטנד-אפ האמריקאי מאז הוודוויל, שהוחלף בקביעות אבסורדיות, קטעים פיזיים, בנג'ו, פסלי בלונים של מושגים מופשטים ושגרות להטוטנות שבוצעו עם בובות פרווה.
הוא נשר מהלימודים בגיל עשרים ואחת. חברתו לשעבר, נינה גולדבלט, סידרה לו עבודת כתיבה בתוכנית "הסמות'רס ברדרס קומדי האור" (The Smothers Brothers Comedy Hour), שם הכותב הראשי מייסון ויליאמס שילם לו בתחילה מכיסו הפרטי. ב-1969, בגיל עשרים ושלוש, עבודה זו זיכתה אותו בפרס אמי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שנות האצטדיונים
לאורך אמצע שנות ה-70 הפך מרטין לדמות קבועה בתוכנית "טונייט שואו" (The Tonight Show) וב"סאטרדיי נייט לייב" (Saturday Night Live), שם הופעותיו הוסיפו מיליון צופים והוא הפך למפורסם את השימוש במרכאות באוויר; הוא הופיע ב-27 פרקים והנחה שש עשרה פעמים. האלבום "Let's Get Small" הגיע למעמד פלטינה ב-1977 והכניס את הביטוי "סליחה" (Excuse me) לשימוש לאומי; "A Wild and Crazy Guy" הגיע למקום השני ב-1978. שניהם זכו בפרסי גראמי. החליפה הלבנה הוצעה על ידי חברתו איב באביץ' (Eve Babitz), שעזרה לעצב את הדמות. נתן רבין ממגזין The A.V. Club תפס מאוחר יותר את הטריק במדויק, כשהוא מכנה את מרטין "גם בדרן מושלם וגם פרודיה קלילה ומודעת על בדרן מושלם".
הוליווד
הסרט "הטיפש" (The Jerk), שאותו כתב במשותף ושקרל ריינר ביים, עלה כ-4 מיליון דולר ב-1979 והכניס יותר מ-100 מיליון דולר. נחוש לא להיות מתויג, מרטין בילה חודשים בלימוד סטפס לסרט "מטבעות מהשמיים" (Pennies from Heaven) ב-1981, שנכשל; "אני לא יודע מה להאשים", אמר, "חוץ מזה שזה אני ולא קומדיה". הסרטים "מתים לא לובשים משבצות" (Dead Men Don't Wear Plaid) ו-"האיש עם שני המוחות" (The Man with Two Brains) גם הם נכשלו, והקריירה שלו היטלטלה לפני שהסרט "כל מה שבי" (All of Me) ב-1984 שיקם אותה.
העשור החזק ביותר בא אחריו: "שלושה אמיגוס" (Three Amigos) ו-"חנות קטנה ומטריפה" (Little Shop of Horrors) ב-1986, "מטוסים, רכבות ומכוניות" (Planes, Trains and Automobiles) עם ג'ון קנדי ועיבודו ל-"סיראנו" בשם "רוקסן" (Roxanne) ב-1987, שזיכה אותו בפרס גילדת הכותבים, ואז "נוכלים עם סגנון" (Dirty Rotten Scoundrels), "הורים במשרה מלאה" (Parenthood), "סיפורי אל-איי" (L.A. Story), "אבי הכלה" (Father of the Bride) ו-"באופפור" (Bowfinger). עד שנת 2003, בזכות הצלחת "מפרקים את הבית" (Bringing Down the House) ו-"12 במחיר אחד" (Cheaper by the Dozen), הוא היה הכוכב הרביעי בגודלו בקופות באמריקה. שני סרטי "הפנתר הוורוד" הכניסו יחד 230 מיליון דולר. ב-2021 הוא יצר במשותף וכיכב בסדרה "רק רוצחים בבניין" (Only Murders in the Building) עם מרטין שורט וסלינה גומז, ואמר שזה כנראה יהיה התפקיד האחרון שלו.
איש אשכולות
במקביל התנהלה קריירת כתיבה שרוב הקומיקאים לעולם לא מנסים. "Cruel Shoes" הופיע ב-1979, מסות למגזין הניו יורקר לאורך שנות ה-90, האסופה "Pure Drivel" ב-1998, והנובלות "מוכרת בחנות" (Shopgirl) ב-2000 ו-"The Pleasure of My Company" ב-2003, ואחריהן הרומן "An Object of Beauty" ב-2010. מחזהו מ-1993, "פיקאסו בפיקאסו בלאפן אז'יל" (Picasso at the Lapin Agile), שנקרא לראשונה בקול בסלון ביתו עם טום הנקס בתפקיד פיקאסו, הועלה מסטפנוולף לניו יורק; כשמועצת בית ספר באורגון אסרה עליו ב-2009 הוא הציע לממן הפקה מחוץ לקמפוס, משווה את ההתנגדויות ל-"לקרוא להמלט מחזה על טירה". המחזה "Meteor Shower" הגיע לברודוויי ב-2017. ספר זיכרונותיו מ-2007, "Born Standing Up", נבחר על ידי המגזין טיים לאחד מעשרת ספרי העיון הטובים ביותר של השנה. הוא אסף אמנות מאז 1968, ישב במועצת המוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס (LACMA) במשך עשרים שנה, מכר יצירה של אדוארד הופר תמורת 26.8 מיליון דולר ב-2006, ורומה על ידי זיוף של קמפנדונק מרשת בלטרקי.
הבנג'ו
הוא התחיל לנגן בכלי בגיל שבע-עשרה בערך, מלמד את עצמו על ידי האטה של תקליטי בלו-גראס מ-33 ל-16 סיבובים לדקה וכיוון הבנג'ו בהתאם. עשורים מאוחר יותר הפך זאת לקריירה שנייה: האלבום "The Crow" זכה בפרס הגראמי ב-2010 לאלבום הבלו-גראס הטוב ביותר, "Love Has Come for You" עם אידי בריקל זכה בפרס שיר ה"אמריקנה" (American Roots Song) הטוב ביותר, ומחזמר בברודוויי "Bright Star", שנכתב בשיתוף עם בריקל, הביא חמש מועמדויות לטוני ופרס גראמי נוסף. בשנת 2010 הקים את פרס סטיב מרטין למצוינות בבנג'ו ובלו-גראס, פרס של 50,000 דולר לנגנים שהציבור הרחב מעולם לא שמע עליהם.
מדוע סטיב נקרא גאון
הטיעון מבוסס על פעולת הריסה ספציפית. הסטנד-אפ האמריקאי פעל על מכונה של הקדמה ופאנץ'-ליין; מרטין, לאחר שקרא מספיק פילוסופיה כדי לחשוד בסיבה ותוצאה, בנה הופעה ללא המכונה, כשהוא מותיר את הקהל צוחק מהיעדר הבדיחה במקום מהבדיחה עצמה. התיאור של רבין אותו כ-"אינטלקטואל ערמומי שהשטיק המטופש שלו פירק בערמומיות את הסטנד-אפ" הוא קרוב ככל שמישהו מצליח לתאר את האיכות: הוא ביצע אידיוטיות מתוך עמדה של שליטה אנליטית מלאה. ההשפעה מדידה אצל טינה פיי, סטיב קארל, קונאן או'בריאן, ג'ון סטיוארט, סטיבן קולבר, בו ברנהאם וג'ורדן פיל, וקומדי סנטרל הציב אותו במקום השישי מבין מאה הסטנדאפיסטים הגדולים בשנת 2004. התכונה הנדירה יותר היא ההמצאה מחדש הסדרתית: כותב זוכה אמי בגיל עשרים ושלוש, קומיקאי אצטדיונים, תסריטאי, מחזאי, סופר, נגן בנג'ו זוכה גראמי, כל אחד נעשה טוב מספיק כדי לעמוד בפני עצמו.
טיעון הנגד הוא כן ומשמעותי. חלק גדול מהפילמוגרפיה שלו הוא עבודה מסחרית לא מובחנת שנעשתה בשביל כסף, מהרימייקים של "הפנתר הוורוד" ועד "השנה הגדולה" (The Big Year), והעיתון "הגרדיאן" ב-2009 מנה אותו בין השחקנים הטובים ביותר שמעולם לא היו מועמדים לאוסקר, שזו דרך אחרת לומר שהמסך מעולם לא נתן לו את מה שהבמה נתנה. הניסיונות הרציניים שלו נכשלו לעיתים קרובות מסחרית, ו-"מטבעות מהשמיים" כמעט סיים את דרכו. הוא גם מומחה, לא מלומד: הפילוסופיה הייתה כלי להופעה, לא משמעת שבה עסק. מה שבאמת יוצא דופן הוא הנכונות לנטוש מומחיות כדי להתחיל מחדש, שזו טמפרמנט לא פחות מאינטלקט.
מורשת
מרטין מחזיק בחמישה פרסי גראמי, פרס אמי, פרס אוסקר לשם כבוד מ-2013, פרס מארק טוויין מ-2005, פרס מרכז קנדי מ-2007 ופרס מפעל חיים של ה-AFI מ-2015. הוא הנחה את טקס האוסקר שלוש פעמים. אבל המורשת המתמשכת היא מבנית ולא טקסית: הוא הוכיח שסטנד-אפ יכול להיות אמנות קונספטואלית, ואז שקומיקאי יכול להפוך בצורה אמינה לסופר, שותף למלחין בברודוויי ופטרון של מוזיקת בלו-גראס מבלי שאף אחד מאלה ייראה כתחביב.