סרן קירקגור: הפילוסוף שביטל את אירוסיו כדי לכתוב
בשנת 1841, סרן קירקגור (Søren Kierkegaard) ביטל את אירוסיו לרגנה אולסן (Regine Olsen), הצעירה בת ה-18 שאהב, כשהוא מציג את עצמו במכוון כאדם אטום כדי להרחיקה, מתוך אמונה שהמלנכוליה שירש תהרוס את חייה. לאחר מכן נמלט לזמן קצר לברלין, ועם שובו לקופנהגן נכנס לאחת מפרצי היצירה הפילוסופית המרוכזים ביותר בתולדות האינטלקטואליה המודרנית – אירוסין שבורים שהומרו, כמעט מיד, ל"או-או" (Either/Or), "חיל ורעדה" (Fear and Trembling), ומדף שלם של ספרים אחרים שנכתבו תחת שמות בדויים, כאשר כל אחד מהם עוסק בדרך אחרת, ולעיתים סותרת, בשאלה כיצד אדם צריך לחיות.
בנו של סוחר ומלנכוליה תורשתית
קירקגור נולד בקופנהגן ב-5 במאי 1813, הצעיר מבין שבעת ילדיהם של מיכאל פדרסן קירקגור, סוחר עשיר שפרש מעסקיו, ואנה לונד קירקגור. אביו היה דתי באופן אינטנסיבי וכמעט מעניש, וחלק גדול ממה שעיצב את מזגו של סרן נעוץ בסיפור משפחתי פרטי: נאמר כי בילדותו בעוני, מיכאל פדרסן קילל את אלוהים, והוא חי את שארית חייו האמידים בתחושה שהמשפחה נותרה תחת קללה אלוהית כלשהי בשל כך. תחושת האשמה והמלנכוליה התורשתית הזו הפכה לאחת העובדות הפסיכולוגיות המרכזיות בחייו של סרן, ומאוחר יותר לאחד הנושאים החוזרים בפילוסופיה שלו. הוא למד שנים באוניברסיטת קופנהגן, שם קיבל תואר בתאולוגיה ותואר מוסמך (Magister) בפילוסופיה – עבודת הדוקטורט שלו בחנה את מושג האירוניה כפי שתרגל סוקרטס – וסיים הכשרה סמינרית ככומר, אם כי מעולם לא כיהן בפועל ככומר, אלא הטיף מדי פעם בכנסיות קופנהגן. ירושה של כ-31,000 ריגסדלר מאביו העניקה לו עצמאות כלכלית שאפשרה לו להקדיש את חייו הבוגרים לכתיבה ללא צורך בעבודה אקדמית או דתית.
האירוסין שהפכו לפילוסופיה
בשנת 1840 התארס קירקגור לרגנה אולסן, אך כמעט מיד הגיע למסקנה שנישואים הם בלתי אפשריים עבורו – יומניו מצביעים על אמונה שמזגו המלנכולי יפגע בה, אם כי הסיבות המדויקות נותרו נושא לוויכוח אקדמי עד היום. הוא ניסה, ללא הצלחה, להרתיע את חיבתה על ידי הופעה מכוונת כאדם לא ראוי וחסר רגש, וביטל רשמית את האירוסין ב-1841, ולאחר מכן עזב לזמן קצר לברלין. הוא מעולם לא נישא, וכעבור עשורים הוריש את מה שנותר מעיזבונו לרגנה, שרובו סירבה לקבל. הפרידה, תהיה סיבתה המדויקת אשר תהיה, שימשה כנפץ רגשי לתקופה הפורה ביותר בקריירה שלו.
"או-או" וקבוצה של מחברים בדויים
בין השנים 1843 ו-1846, בשנים שלאחר ביטול האירוסין, פרסם קירקגור סדרה יוצאת דופן של יצירות מפתח: "או-או", "חיל ורעדה", "חזרה", "מושג החרדה", "פירורים פילוסופיים", ו"פוסט-סקריפטום לא מדעי מוחלט". הוא כתב חלק גדול מיצירה זו תחת מגוון דמויות פסאודונימיות – השופט וילהלם, יוהנס דה סילנטיו (Johannes de Silentio) ואחרים – כאשר כל אחת מהן מציגה השקפה אקזיסטנציאליסטית מובחנת (האסתטית, האתית, הדתית), מבלי שקירקגור יאמץ ישירות אף אחת מהן כמילתו האחרונה. זו הייתה שיטה עקיפה ומכוונת של עשיית פילוסופיה שאילצה את הקוראים לפתור בעצמם את המתחים בין נקודות המבט, במקום לקבל דוקטרינה מוגמרת. "חיל ורעדה", שנכתב תחת השם יוהנס דה סילנטיו, השתמש בסיפור המקראי של עקידת יצחק כדי לחקור מה נדרש מאדם לצורך קפיצה אמונית דתית אמיתית ומפחידה, הרבה מעבר לנצרות הנוחה והמקובלת חברתית בסביבתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פרשת "הקורסאר"
בשנים 1845 ו-1846 עורר קירקגור סכסוך ציבורי עם "הקורסאר" (The Corsair), מגזין סאטירי פופולרי בקופנהגן, שהגיב בלעג אישי מתמשך, כולל לעג על מראהו החיצוני. הפרשה הפכה אותו ממשתתף פעיל בחיי החברה והאינטלקט של קופנהגן – שדווח כי נהנה משיחות חולין רבות ברחבי העיר – לאדם הקרוב יותר למתבודד, והיא גם הכריעה עבורו שאלה מקצועית: הוא זנח כל שאיפה שנותרה לקריירה כנסייתית קונבנציונלית והתחייב לחלוטין לכתיבה כייעודו היחיד.
"מעשי אהבה" והתקפה על הכנסייה
תקופה פורה שנייה הגיעה בעקבותיה, שהניבה את "מעשי אהבה", "המחלה אל המוות", "תרגול בנצרות", וסדרה של דרשות דתיות, שבהן עבר המוקד שלו בהדרגה לעבר מחויבות נוצרית ישירה וביקורת חריפה על מה שכינה "נצרות תרבותית" – דתיות נוחה המאושרת על ידי המדינה, שאותה ראה כבגידה באמונה אותנטית. בשנותיו האחרונות הסלימה ביקורת זו למתקפה גלויה ובלתי מתפשרת על כנסיית המדינה הדנית עצמה, אותה האשים בגלום המדויק של אותה "נצרות" ריקה. הוא ייסד עלון פולמוסי בשם "הרגע" (Øjeblikket), והפיק עשרה גיליונות של שנינות וסאטירה חריפה שכוונו ישירות כלפי הכמורה הדנית לפני שבריאותו קרסה.
קריסה ומוות
קירקגור קרס משותק ברחוב בקופנהגן והובהל לבית החולים, שם נפטר ב-11 בנובמבר 1855, בגיל 42, ככל הנראה משחפת שפגעה בעמוד השדרה שלו. לקראת סוף חייו סיכם את מפעל חייו בהתעקשות אופיינית על אחדותו: "מה שהבנתי כמשימת הכתיבה בוצע. זהו רעיון אחד."
מדוע סרן נחשב לגאון
תרומתו הספציפית והמתמשכת של קירקגור הייתה ההתעקשות שהשאלות העמוקות ביותר של הקיום האנושי – חרדה, ייאוש, אמונה, זהות עצמית אותנטית – אינן יכולות להיפתר באמצעות סוג החשיבה המופשטת והשיטתית ששלטה בפילוסופיה של תקופתו, במיוחד זו של הגל, וכי יש להדגים את האמונה הזו באופן רשמי, לא רק לטעון אותה, על ידי כתיבה תחת דמויות בדויות מרובות במקום הצגת מערכת אחת מוגמרת משלו. הוא מוכר באופן קונבנציונלי כדמות המייסדת של האקזיסטנציאליזם, והשפעתו עוברת, על פי קונצנזוס אקדמי מאוחר יותר, דרך היידגר, סארטר, קפקא ואיבסן, בין רבים אחרים; עבודת עזר משנת 1889 כינתה אותו בפשטות ההוגה המקורי ביותר שסקנדינביה הפיקה אי פעם, וקרל יאספרס הציב אותו מאוחר יותר לצד הגל וניטשה כאחד המוחות המכוננים של התקופה. הסיבוך הכנה הוא שהפילוסופיה של קירקגור אינה ניתנת להפרדה ממזג אישי קשה באמת – מלנכוליה תורשתית שהוא עצמו תיאר כמעט כמנטרלת, אירוסין שבורים שמעולם לא עיבד במלואם, ופנייה מאוחרת לפולמוס דתי ציבורי כה בלתי פוסק שניתק אותו מהכמורה והחיים האזרחיים של קופנהגן. גאונותו לא הייתה נוחה, לא עבורו ולא עבור האנשים שסביבו.
מורשת
קירקגור נפטר כשהוא לא מוכר ברובו מחוץ לדנמרק, ורק במאה שלאחר מכן, כאשר עבודתו תורגמה ואומצה על ידי הפילוסופיה הגרמנית והצרפתית, הוא הוצב רטרוספקטיבית כאחד המייסדים המרכזיים של המחשבה האקזיסטנציאליסטית המודרנית – פילוסוף שהתעקשותו על חוויה סובייקטיבית וחיה על פני בניית מערכות מופשטות עדיין מעצבת את האופן שבו פילוסופיה, תאולוגיה ופסיכולוגיה ניגשות לשאלה מה המשמעות של להפוך לעצמי.