זימון פון למל: הסוחר שקנה את מלחמות אוסטריה
בשנת 1809, כאשר צבא נפוליאון כבש את וינה, הלווה סיטונאי יהודי מבוהמיה למדינה ההבסבורגית את כל הונו האישי כדי לסייע בהבטחת הנסיגה הצרפתית. הוא כבר העביר קודם לכן לכוחות הקיסריים 450 טונות של ביסקוויטים מבלי לקבל על כך רווח. שנתיים לאחר מכן, כאשר אותו אדם ביקש אישור לקנות בית בווינה, סירב הקיסר לבקשתו — משום שהיה יהודי. סיפורו של זימון פון למל (Simon von Lämel) הוא הסיפור של מה שקרה לאחר מכן.
טושקאו
הוא נולד באוגוסט 1766 בטושקאו — מסטו טושקוב (Město Touškov), עיירה קטנה ליד פלזן במערב בוהמיה. אביו מת בצעירותו, דבר שבמאה ה-18 בדרך כלל סגר את האפשרויות בפני נער; עבור למל הדבר פתח אפשרות אחת, ואילץ אותו להיכנס לעולם המסחר בטרם הגיע לבגרות. עד גיל עשרים ואחת הוא הקים מחסן סיטונאי בפראג, שלימים יהפוך, על פי דעתם של כותבי דברי הימים, לאחד החשובים במדינה. כדאי לציין את המגבלות שבהן פעל. יהודי בוהמיה בשנות ה-80 של המאה ה-18 פעלו תחת מבנה צפוף של הגבלות מגורים, מיסים מיוחדים ואיסורי מסחר. כדי לבנות עסק לאומי מוביל בתוך כלוב כזה נדרש לא רק הון אלא משא ומתן מתמיד ומתיש עם הרשויות שתחזקו אותו.
צמר וכבשי בוהמיה
הבסיס המסחרי של למל היה טקסטיל, ועניינו חרג מעבר למסחר בו. הוא דחף לרפורמות בחקלאות, ובמיוחד בגידול כבשים ובטכניקות ייצור הצמר — עיסוק יוצא דופן עבור סוחר, ומעורר מחשבה. האדמות ההבסבורגיות בתקופה זו ניסו להדביק את הפער מול ייצור הטקסטיל הבריטי, וצוואר הבקבוק היה באיכות הצמר הגולמי לא פחות מאשר במכונות. למל עבד בשני קצות השרשרת, ושיפר את חומר הגלם במקום להסתפק ברווח מהתוצר הסופי.
המלחמות הנפוליאוניות
המלחמות הפכו אותו לחיוני. בשנת 1801 הוא רכש את מחסני המלח, הקמח והחיטה שהצרפתים כבשו, ומאוחר יותר קנה בחזרה חלקי ארטילריה שנתפסו — עסקאות שעל פי החישובים שהגיעו לידינו, חסכו לאוצר האוסטרי יותר משלושה מיליון גולדן. הוא הפך לספק הראשי של האימפריה. לאחר מכן בשנת 1809, כאשר וינה נפלה, הוא העניק לצבא 450 טונות של ביסקוויטים ללא רווח והלווה את כל הונו כדי להקל על הפינוי הצרפתי של עיר הבירה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קשה להפריז בתיאור רמת החשיפה שבה העמיד את עצמו. סיטונאי שמלווה את כל הונו לממשלה מובסת בעיצומו של כיבוש אינו מבצע השקעה מחושבת; הוא מהמר על הישרדות המדינה. בשנת 1813 מינה אותו פילדמרשל קרל פיליפ, נסיך שוורצנברג — מפקד צבאות בעלות הברית שיביסו את נפוליאון בלייפציג — למפקח על הצבא ופטר אותו מחובת לינת חיילים בביתו.
אצולה
במרץ 1811 הגיש למל עתירה לקניית בית בווינה וסורב על ידי הקיסר. מאוחר יותר באותה שנה הוא הועלה לדרגת אצולה תורשתית, מה שהקנה לו ולצאצאיו את הזכות להתגורר בעיר הבירה — בתקופה שבה, כפי שמציינת האנציקלופדיה היהודית, היהודים "קושי סבלו בה". הרצף הוא הנקודה המרכזית. למל לא יכול היה להשיג כנתין את מה שהוענק לו כאציל. המדינה ההבסבורגית הייתה מוכנה לעשות חריגה אינדיבידואלית במקום לתקן כלל כללי, ולמל קיבל את החריגה ואז בילה את שארית חייו בניסיון להפוך אותה לכלל.
המערכה הארוכה
זה מה שהכיל המשך הקריירה שלו. הוא עבד ללא הרף כדי לשפר את מצבם של יהודי בוהמיה, והיו לו הצלחות מדידות: בשנת 1817 הוא הבטיח הפחתה במיסים המיוחדים שהוטלו על יהודי בוהמיה. הוא נאבק נגד ה-More Judaico, השבועה היהודית המשפילה של ימי הביניים שעדיין נדרשה בבתי המשפט, וטען לביטולה. אלו לא היו מחוות אמנציפציה גדולות. אלו היו הסרות ספציפיות, טכניות ומפרכות של מוגבלויות נקודתיות — סוג של פעילות הסברה שאינה מקימה אנדרטאות אלא משנה חיים בפועל.
מדוע זימון מכונה גאון
יש לטפל בטענה בזהירות, שכן למל לא הותיר אחריו יצירה הגותית. הוא לא כתב דבר ששרד כהגות, לא הקים בית ספר ולא גילה דבר. הונו הגיע ממסחר, וחלק ניכר ממנו הגיע מחוזים לאספקה בזמן מלחמה, שאינו עסק שמישהו תיאר אי פעם כתובעני מבחינה אינטלקטואלית.
מה שהתיעוד כן תומך בו הוא דבר נדיר יותר: קריאה יוצאת דופן של מינוף. למל הבין, עשרות שנים לפני שאמנציפציה יהודית הייתה שאלה פוליטית חיה במרכז אירופה, שמדינה תחת לחץ צבאי קיומי תסחר בזכויות משפטיות שלעולם לא הייתה מעניקה בזמן שלום. הוא הפך את עצמו לחיוני בדיוק ברגעי הפגיעות המקסימלית של ההבסבורגים — 1801, 1809, 1813 — ואז הגיש את החשבון לא במזומן אלא במעמד ובזכויות, תחילה עבור עצמו ואחר כך, תוך שימוש במעמד שהאצולה העניקה, עבור נטל המס של קהילה שלמה. זוהי אינטליגנציה אסטרטגית מסדר גודל גבוה, והיא הופעלה ללא אף אחת מההגנות שסוחר נוצרי בעל עושר דומה היה רואה כמובנות מאליהן.
טיעון הנגד הכן הוא כפול. ראשית, הסיכון שנטל היה אמיתי אך כך גם התגמול, ובלתי אפשרי כעת להפריד בין פטריוטיות לחישוב אצל אדם שהלווה את הונו לממשלה שיכולה הייתה להעניק לו תואר אצולה. שנית, הרווחים שהשיג היו חריגים שהוענקו למשפחה אחת, לא שינוי מבני; יהודי בוהמיה נותרו תחת מוגבלות משפטית במשך עשורים לאחר מותו. למל הפעיל את המערכת שלא יכול היה לשבור. האם לקרוא לזה גאונות או פשוט הצורה הגבוהה ביותר של פיקחות מעשית שעמדה לרשות יהודי באוסטריה של מטרניך, זו שאלה של טמפרמנט. מה שלא מוטל בספק הוא שמעטים מאוד מבני תקופתו, מכל דת, שיחקו יד חלשה כל כך טוב.
מורשת
למל מת ב-18 באפריל 1845, בן שבעים ושמונה, לאחר שחי מתקופת שלטונו של בנה של מריה תרזה ועד ערב מהפכות 1848. האנדרטה הגלויה ביותר שלו ניצבת רחוק מבוהמיה: בתו אליזה הרץ הקימה את בית הספר למל בירושלים, במה שהפך לשכונת זיכרון משה, אשר מומן באמצעות קרן זימון אדלר פון למל ונקרא על שמו. סוחר צמר מפראג שקנה בחזרה ארטילריה שנתפסה על ידי נפוליאון מונצח על ידי בית ספר בארץ ישראל העות'מאנית — מסלול בלתי צפוי, ומתאים לאדם שכל חייו הוקדשו להמרת תועלת מסחרית למשהו שהאריך ימים מעבר למסחר עצמו.