סיד ווטקינס: האיש במכונית השנייה
באימולה (Imola) ב-1 במאי 1994, כרע נוירוכירורג על האספלט והרים את עפעפיו של הנהג שהיה חברו הקרוב ביותר בספורט. "הוא נראה שליו", כתב סיד ווטקינס על איירטון סנה (Ayrton Senna). "מהאישונים שלו היה ברור שהוא סבל מפגיעת מוח קשה... הוא נאנח, ולמרות שאינני אדם דתי, הרגשתי שרוחו יוצאת באותו רגע". תשע שנים קודם לכן העניקו נהגי הפורמולה 1 לווטקינס גביע כסף. החריטה עליו קראה: "טוב לדעת שאתה שם".
מוסך בליברפול
אריק סידני ווטקינס נולד ב-6 בספטמבר 1928 בליברפול לוואלאס וג'סיקה ווטקינס. אביו, כורה פחם מגלוסטרשייר שהפך למתקן אופניים וכלי רכב, ניהל מוסך והתנגד לשאיפות הרפואיות של בנו; ווטקינס עבד במוסך עד גיל עשרים וחמש. הוא זכה במלגה לבית הספר לדקדוק פרסקוט (Prescot Grammar School) והוסמך ברפואה באוניברסיטת ליברפול בשנת 1956, שם חקר את השפעת עומס החום על ביצועים אינטלקטואליים — תזה לא סבירה שהתבררה כיישומית ישירות לגברים הלכודים בתוך מכוניות לוהטות ומקבלים החלטות במהירות של 180 מייל לשעה. לאחר מכן הגיעו ארבע שנים בחיל הרפואה של הצבא המלכותי במערב אפריקה, ולאחריהן התמחות בנוירוכירורגיה בבית החולים רדקליף (Radcliffe Infirmary) באוקספורד החל מ-1958.
ווטקינס גלן בסופי שבוע
בשנת 1962 הוא קיבל את ראשות המחלקה לנוירוכירורגיה באוניברסיטה הרפואית של מדינת ניו יורק בסירקיוז, וגילה שמסלול מרוצים בשם ווטקינס גלן (Watkins Glen) נמצא ממש מעבר לפינה. הוא בילה את סופי השבוע שלו בניהול המערך הרפואי של המסלול — הדמיון בשם הוא מקרי, הייעוד לא היה. הוא חזר לאנגליה בשנת 1970 כראש המחלקה לנוירוכירורגיה בבית החולים של לונדון, הצטרף לוועדה הרפואית של ה-RAC ועבד בגרנד פרי הבריטי. ההכשרה הושלמה עוד לפני שהפורמולה 1 ידעה שהיא זקוקה לו.
35,000 דולר ואוהל
בשנת 1978 הציע ברני אקלסטון (Bernie Ecclestone), מנהל התאחדות קבוצות הפורמולה 1, לווטקינס את תפקיד רופא המרוץ הרשמי תמורת 35,000 דולר לשנה, שמתוכם היה עליו לשלם על טיסותיו ומלונותיו. הוא קיבל את התפקיד, שמר על תפקידו כיועץ בלונדון, והגיע לגרנד פרי השוודי כדי לגלות מה נחשב לרפואת פורמולה 1: קרוואן עם אוהל צמוד, וללא מסוק במהלך האימונים.
מונזה, 1978
ההשכלה הגיעה מהר והייתה אכזרית. במונזה באותו ספטמבר, רוני פיטרסון (Ronnie Peterson) התרסק בהקפה הראשונה והמשטרה האיטלקית יצרה חומה אנושית שווטקינס לא יכול היה לעבור דרכה. שמונה עשרה דקות ירדו לטמיון. פיטרסון מת בבית החולים. ווטקינס ניגש לאקלסטון ודרש ציוד מתאים, מרדים, מכונית רפואית ייעודית ומסוק, וקיבל את כל אלו עד המרוץ הבא באמריקה. מאז, המכונית הרפואית עוקבת אחרי הדבוקה בהקפה הראשונה — השינוי המבני החשוב ביותר בתולדות הבטיחות של הספורט, ושינוי שקיים רק משום שאדם נמנע מלהגיע למטופל בגלל מחסום משטרתי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המכונית השנייה
מה שבא לאחר מכן היו עשרים ושש עונות שבהן ווטקינס לא החמיץ אף מרוץ. הוא היה המגיב הראשון ברגעים הקשים ביותר שייצר הספורט. בזולדר (Zolder) ב-1982 הוא ביצע אינטובציה לז'יל וילנב (Gilles Villeneuve) לצד המסלול והטיס אותו ללוון (Leuven). במונטריאול שבועות לאחר מכן הוא הגיע לריקרדו פאלטי (Riccardo Paletti) שש-עשרה שניות לאחר הפגיעה, טיפל בדרכי הנשימה בזמן שהמכונית עלתה באש, ויצא משם עם מגפיים מותכים וידיו חרוכות קשות. באדלייד ב-1995 הוא החיה את ליבו של מיקה הקינן (Mika Häkkinen) פעמיים לאחר שרופאים מתנדבים ביצעו טרכאוסטומיה בתוך חמש-עשרה שניות. גרהרד ברגר (Gerhard Berger), מרטין דונלי (Martin Donnelly), אריק קומאס (Érik Comas), רובנס באריקלו (Rubens Barrichello) וקארל ונדלינגר (Karl Wendlinger) חייבים לו את חייהם.
הוא היה נחוש באותה מידה לעצור סוף שבוע של מרוץ. כאשר נלסון פיקה (Nelson Piquet) התרסק באימון באימולה ב-1987 ואקלסטון הציע כמה הקפות בדיקה, ווטקינס השיב: "ברני, אם נלסון נכנס למכונית, אני עוזב את המסלול — ולא אחזור". פיקה לא נהג, ומאוחר יותר אמר שהפרופסור צדק. כשנשאל פעם מי צריך לשלם על המכשירים היקרים שדרש כל הזמן, הוא אמר: "ובכן, תורידו את זה מהמשכורת של הנהג — זה בשבילו, לא בשבילי".
אימולה
סוף השבוע של ה-30 באפריל–1 במאי 1994 ריסק את הספורט. באריקלו נפצע קשה ביום שישי, רולנד רצנברגר (Roland Ratzenberger) נהרג בשבת, וווטקינס — שהפציר בסנה להפסיק, ללכת לדוג איתו במקום זאת — היה בטמבורלו (Tamburello) ביום ראשון. לאחר מכן היה ברור לו שפגיעת הראש הפכה את ההישרדות לבלתי אפשרית. הוא היה ברור באותה מידה לגבי מה שחייב לקרות לאחר מכן.
הוועדה
מתוך אימולה קמה הוועדה המייעצת לבטיחות של ה-FIA, עם ווטקינס כיושב ראש: גוף קבוע שטיפל בהישרדות הנהגים כבעיה הנדסית שיש לפתור ולא כסיכון שיש לקבל. ווטקינס כבר הקים ועמד בראש הוועדה הרפואית של ה-FISA בשנת 1981. כעת הוא דחף לשינויים קשים יותר — תנוחת ישיבה מתוקנת של הנהג להגנה על הרגליים, בדיקות ריסוק חובה לשלדות סיבי פחמן, דפנות תא טייס גבוהות שהוצגו ב-1996, חגורות בטיחות טובות יותר, צוותי חילוץ מאומנים המתרגלים על מכוניות עכשוויות, מרכזים רפואיים ברמת טיפול נמרץ במסלולים, פרוטוקולי מסוקים סטנדרטיים ובדיקה אישית שלו ביום חמישי לכל מתקן. בשנת 2003 הוא הקים קבוצות מחקר למרוצי ראלי וקארטינג; אלו הפכו למכון ה-FIA לבטיחות בספורט מוטורי ב-2004, כשווטקינס משמש כנשיא. באוקטובר של אותה שנה הוא הפך לנשיא הראשון של קרן ה-FIA לרכב וחברה.
מדוע סיד נחשב לגאון
ווטקינס מכונה בדרך כלל "הפרופסור" ולא גאון, וההבחנה הזו ראויה לשימור. הוא לא עשה שום תגלית פורצת דרך בנוירוכירורגיה; המאמרים שנושאים את שמו לא שינו את הדיסציפלינה. הכישרון שלו טמן בשני דברים שלעיתים רחוקות מתקיימים יחד.
הראשון הוא מלאכת כפיים תחת לחץ זמן מקסימלי — ניהול דרכי הנשימה על אספלט לוהט, עם מכונית בוערת והזדמנות אחת להחדיר צינור לקנה הנשימה לפני שהיפוקסיה תגרום לנזק בלתי הפיך. הוא עשה זאת על וילנב, על פאלטי כשידיו שלו בוערות, על הקינן פעמיים. זו מיומנות פיזית ושיקול דעת מתורגל ולא אינטלקט, וכך יש לכנות זאת: היכולת לפעול נכון בשישים השניות הראשונות, שוב ושוב, במשך עשרים ושש שנים.
השני הוא קוגניטיבי באמת, וזו טענה טובה יותר. ווטקינס הגדיר מחדש את המוות בספורט המוטורי מחוסר מזל לכשל מערכתי עם סיבות שניתן לזהות, ובנה את המוסדות כדי לתקוף אותם: המכונית הרפואית בהקפה הראשונה, צוות החילוץ, מבחן הריסוק, ועדת הבטיחות הקבועה. כמעט אף אחד ברפואה לא חשב כך על ספורט ב-1978.
טענת הנגד היא שרוב זה היה התמדה מנהלתית ולא תובנה — הוא ניצח בוויכוחים כי סמכו עליו, כי הוא היה מצחיק ומוכן לעזוב, לא כי הוא ראה משהו שאף אחד אחר לא יכול היה לראות. והרפורמות היו ברובן תגובתיות: מונזה הולידה את המכונית הרפואית, אימולה הולידה את ועדת הבטיחות, והתבנית היא שאנשים מתו תחילה. ווטקינס היה מקבל את ההאשמה הזו. הוא פשוט סירב לתת למוות כלשהו ללכת לאיבוד.
מורשת
הוא הקים את קרן המוח ועמוד השדרה (Brain and Spine Foundation) בשנת 1992 ונשאר פטרון שלה, כתב את Life at the Limit (1996), The Science of Safety (2000) ו-Beyond the Limit (2002) עם ג'קי סטיוארט (Jackie Stewart), והעביר את הרצאת ווטקינס הראשונה ב-1998. הוא קיבל את פרס מריו אנדרטי (Mario Andretti) למצוינות רפואית ב-1996, תואר OBE ב-2002 על שיפור הבטיחות במרוצי גרנד פרי, דוקטורט לשם כבוד מליברפול ב-2004 ומדליית הזהב של אקדמיית ה-FIA ב-2011. הוא פרש מתפקידו כנציג הרפואי של ה-FIA ב-20 בינואר 2005; מקס מוסלי (Max Mosley) כינה את תרומתו כיחידה במינה. הוא מת ב-12 בספטמבר 2012, בגיל 84, בבית החולים המלך אדוארד השביעי בלונדון, והגרנד פרי של סינגפור עמד בדומייה לזכרו. סטירלינג מוס (Stirling Moss) וג'קי סטיוארט היו בין מאתיים המשתתפים באזכרה בכנסיית סנט מרילבון (St Marylebone) בינואר 2013. מרכז וולטון בליברפול פתח בניין על שמו ב-2015. הוא אהב סיגרים, ויסקי ודיג, ואת השני מביניהם הוא רשם לעיתים כטיפול לנדודי שינה.