של סילברסטיין: הקריקטוריסט שכתב לכולם
הוא מעולם לא התכוון לכתוב לילדים. של סילברסטיין היה קריקטוריסט עבור המגזין פלייבוי (Playboy), כותב יומני מסע בוטים, פזמונאי קאנטרי, ואדם בוהמייני מגריניץ' וילג', עד שעורכת בשם אורסולה נורדסטרום (Ursula Nordstrom) שכנעה אותו לעשות זאת. התוצאות, העץ הנדיב (The Giving Tree), איפה שהמדרכה נגמרת (Where the Sidewalk Ends), ו-אור בעליית הגג (A Light in the Attic), נמכרו בעשרות מיליוני עותקים ותורגמו ליותר מ-47 שפות. באותה קריירה חסרת מנוחה, הוא כתב גם את השיר "A Boy Named Sue" עבור ג'וני קאש (Johnny Cash). אוטו פנזלר (Otto Penzler) כתב פעם שאפילו המונח "איש אשכולות" נראה לא מספיק כדי לתאר אותו.
התחלות בשיקגו
שלדון אלן סילברסטיין (Sheldon Allan Silverstein) נולד ב-25 בספטמבר 1930, בשיקגו, בן להורים יהודים מהגרים, וגדל בשכונת אולבני פארק. הוא לימד את עצמו לצייר על ידי העתקת הקריקטוריסט אל קאפ (Al Capp), למד תקופה קצרה באוניברסיטת אילינוי ובאקדמיה לאמנויות של שיקגו, וגויס לצבא ארצות הברית בין השנים 1949 ל-1955, שם שירת ביפן ובקוריאה וקריקטורות שלו פורסמו בעיתון הצבאי Pacific Stars and Stripes. עבודתו הצבאית הובילה לספרו הראשון, Take Ten (1955).
שנות ה-Playboy
עד שנת 1957 סילברסטיין הפך לקריקטוריסט מוביל ב-Playboy, והוא יצר סדרת מסעות מאוירת, "Shel Silverstein Visits...", שכללה 23 פרקים ושלחה אותו ממחנות נודיסטים ועד ספארי באפריקה. זו הייתה עבודה למבוגרים, שנונה ומפוכחת, ההפך ממה שיפרסם אותו מאוחר יותר, והיא בנתה את סגנון העט והדיו הפשוט למראית עין שעמו יכתוב בהמשך את ספרי הילדים שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →איפה שהמדרכה נגמרת
נורדסטרום, עורכת הילדים האגדית, זיהתה משהו שניתן להשתמש בו באותה רגישות. העץ הנדיב (1964), משל מינימליסטי ושנוי במחלוקת על עץ שנותן הכל לנער, הפך לקלאסיקה ונמכר ביותר מחמישה מיליון עותקים. לאחר מכן הגיעה השירה: איפה שהמדרכה נגמרת (1974), אור בעליית הגג (1981), ו-Falling Up (1996). השירים היו מצחיקים בצורה אפלה, מתריסים, ומאוכלסים ביצורים מומצאים כמו ה-Bloath, "שניזון ממשוררים ומתה", והם זכו לשבחים על כך שהם פונים למבוגרים ולילדים כאחד. השליטה שלו בספרים הפיזיים הייתה מוחלטת; הוא התעקש על סוגי נייר, גופנים וכריכות ספציפיים וסירב במשך זמן רב להוציא מהדורות בכריכה רכה.
הפזמונאי
חייו האחרים של סילברסטיין היו במוזיקה. הוא כתב את "A Boy Named Sue", שג'וני קאש הביא למקום השני במצעד הבילבורד הוט 100 ב-1969 ושזיכה את סילברסטיין בפרס גראמי עבור שיר הקאנטרי הטוב ביותר בשנת 1970. הוא כתב את "The Cover of Rolling Stone" ו-"Sylvia's Mother" עבור להקת דוקטור הוק (Dr. Hook), את "The Unicorn" עבור להקת האייריש רוברס (The Irish Rovers), ואת "The Ballad of Lucy Jordan", שזכה מאוחר יותר לביצוע של מריאן פיית'פול (Marianne Faithfull). הוא היה מועמד לפרס האוסקר ולפרס גלובוס הזהב עבור השיר "I'm Checkin' Out" מתוך הסרט גלויות מהאדג' (Postcards from the Edge).
המחזאי
הוא כתב, לפי ספירות מסוימות, יותר מ-100 מחזות במערכה אחת, כולל The Lady or the Tiger Show, והיה שותף לכתיבת התסריט לסרטו של דייוויד מאמט (David Mamet) Things Change (1988). המחזות שלו חלקו את השנינות העוקצנית של הקריקטורות והשירים שלו, ויועדו במפורש למבוגרים.
מדוע של מכונה גאון
הטענה לגבי סילברסטיין נשענת על מגוון, ומגוון הוא בסיס חלקלק יותר למילה מאשר עומק יחיד, לכן כדאי להיות מדויקים. האיכות היצירתית הספציפית היא סוג של ורסטיליות טונאלית יוצאת דופן אצל כל אמן: אותה רגישות, שובבה, חתרנית ופשוטה פורמלית, שהפיקה קריקטורות למבוגרים עבור Playboy, יכלה להפיק שיר ילדים, להיט קאנטרי, ומחזה במערכה אחת, ולהצליח מסחרית וביקורתית בכל אחד מהם. העובדה שהוא הגיע לראשם של לפחות ארבעה תחומים לא קשורים – שירה, קריקטורה, כתיבת שירים וספרות ילדים – היא נדירה באמת, וזהו הטיעון החזק ביותר לכנותו גאון: מוח שסירב להתמחות והיה מצוין בכל מקום. ההוכחה קונקרטית: פרס גראמי, עשרות מיליוני ספרים שנמכרו, מועמדות לאוסקר, ועשורים ברשימות רבי-המכר (אור בעליית הגג שהה שנתיים ברשימת הניו יורק טיימס). טענת הנגד הכנה היא שסילברסטיין היה פופולריזטור אמן ולא חדשן צורני; שיריו הם שירה קלה ונגישה, לא ספרות ניסיונית, ו-העץ הנדיב, אהוב ככל שיהיה, מבוקר לעיתים קרובות כמשל מטריד על הקרבה חד-צדדית. הגאונות שלו היא ברוחב היריעה, בשנינות ובתקשורת, היכולת לדבר בפשטות ובצורה בלתי נשכחת למיליונים דרך צורות אמנות שונות, ולא בעומק בתחום יחיד. זוהי מתנה אמיתית ומעוררת קנאה, ויש לתת לה שם מדויק במקום לנפח אותה.
מורשת
סילברסטיין הלך לעולמו ב-10 במאי 1999, בגיל 68, בקי וסט (Key West). הוא הוכנס להיכל התהילה של פזמונאי נאשוויל (Nashville Songwriters Hall of Fame) בשנת 2002 ולהיכל התהילה הספרותי של שיקגו (Chicago Literary Hall of Fame) בשנת 2014. דורות של ילדים למדו ששירים יכולים להיות מוזרים, מצחיקים ומעט מסוכנים, ודורות של מבוגרים מעולם לא חשדו שהמחבר של "The Cover of Rolling Stone" הוא אותו אדם. הוא היה, מעל לכל, בלתי ניתן להגדרה על ידי תווית אחת בלבד.