שרה ברנאר: האישה שסירבה לעצור
בשנת 1915 קטעו מנתחים בבורדו את רגלה הימנית כמעט עד הירך. היא הייתה בת שבעים. היא סירבה לרגליים תותבות, סירבה לקביים, סירבה לכיסא גלגלים, והזמינה אפריון בסגנון לואי ה-XV כדי ששני גברים יוכלו לשאת אותה לבמה. מאוחר יותר באותה שנה, ליד ורדן, צפתה בה השחקנית ביאטריקס דוסאן (Beatrix Dussanne) מופיעה בפני חיילים וכתבה: "הנס התרחש שוב; שרה, זקנה, קטועת איברים, האירה שוב קהל".
ילדות של העברות מיד ליד
אנרייט-רוזין ברנאר (Henriette-Rosine Bernard) נולדה ב-22 באוקטובר 1844 ברחוב דה-ל'אקול-דה-מדסין 5 ברובע הלטיני בפריז, בתם של ז'ודית ברנאר (Judith Bernard), קורטיזנה יהודייה הולנדית, ועורך דין מלה האבר ששמו לא תועד במשך שנים. אמה, שהייתה נעדרת לרוב, העבירה אותה תחילה לאומנה בברטאן, אחר כך לנויי-סור-סן, ואז בגיל שבע לפנימייה באוטיי, שם שיחקה את מלכת הפיות במחזה קלוטילד (Clothilde). בגיל עשר נכנסה לגרנדשאמפ, בית ספר מנזר אוגוסטיני יוקרתי ליד ורסאי, בחסותו של שארל דה מורני (Charles de Morny), אחיו למחצה של נפוליאון השלישי. היא הוטבלה לנצרות הקתולית לבקשת משפחת אביה, עברה את טקס הקהילה הראשונה בשנת 1856, הודיעה שהיא רוצה להיות נזירה, אך לא עשתה זאת.
הקונסרבטוריון ושני פיטורים
מורני כיוון אותה במקום זאת לקונסרבטוריון של פריז, שם למדה בין השנים 1860 ל-1862 אצל ז'וזף-איזידור סמסון (Joseph-Isidore Samson) וז'אן-בטיסט פרובו (Jean-Baptiste Provost), שינתה את שמה מברנאר לברנאר, וסיימה במקום ה-14 בטרגדיה ובמקום השני בקומדיה. הופעת הבכורה שלה ב
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקול המוזהב
תיאטרון האודיאון בנה את הקריירה שלה. המחזה קין (Kean) ב-1868 הכפיל את שכרה. העובר (Le Passant), שעלה בבכורה בינואר ההוא, הוצג 150 פעמים בתוספת הצגת חגיגית לקיסר, ששלח לה סיכה משובצת יהלומים עם ראשי תיבותיה. במהלך המצור על פריז ב-1870 היא הפכה את האודיאון לבית חולים, הציבה בו 32 מיטות, סייעה למנתחים בקטיעות וטיפלה בלמעלה מ-150 פצועים, ביניהם המרשל פוש (Foch) לעתיד. היא חזרה לקומדי פראנסז ב-1 באוקטובר 1872 בשכר של 12,000 פרנק לשנה, גילמה את התפקיד הראשי בפדרה (Phedre) של רסין ב-1873 לאחר שלמדה את התפקיד ב-74 שעות, והפכה אותו להופעה הקלאסית המגדירה של המאה. המבקר סארסי (Sarcey) כתב שזה היה "הטבע עצמו המוגש על ידי תבונה נפלאה, על ידי נשמה של אש, על ידי הקול המלודי ביותר שאי פעם קסם לאוזניים אנושיות". אחרי הרנאני (Hernani) ב-1877, הוגו שלח לה צמיד פנינה בצורת דמעה ופתק: "גברת, היית גדולה ומקסימה; ריגשת אותי, אותי הלוחם הזקן... הדמעה שגרמת לי להזיל היא שלך". הוא כינה זאת הקול המוזהב שלה. אדמון רוסטאן (Edmond Rostand) כינה אותה "מלכת התנוחה ונסיכת המחווה".
הכוכבת הגלובלית הראשונה
היא התפטרה מהקומדי פראנסז ב-1880 ויצאה לדרך עצמאית עם האמרגן אדוארד ג'ארט (Edward Jarrett). סיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלה נמשך מאוקטובר 1880 עד מאי 1881: 157 הופעות ב-51 ערים, הגברת עם הקמליות (La Dame aux Camelias) 65 פעמים, וחזרה הביתה עם תיבה המכילה 194,000 דולר במטבעות זהב. לאחר מכן רוסיה, שם פגשו אותה קהלים אנטישמיים בקייב ובאודסה והצאר אלכסנדר השלישי שבר את הפרוטוקול בקידה בפניה. לאחר מכן דרום אמריקה, קובה ומקסיקו בשנים 1886-87, שם הרוויחה מעל מיליון פרנק. לאחר מכן סיבוב הופעות עולמי ב-1891-92 שכלל את אוסטרליה, ניו זילנד, הוואי וסמואה, בשווי של 3,500,000 פרנק. היא שיחקה את הגברת עם הקמליות יותר מאלף פעמים לפני מותה. היא גילמה גברים ללא התנצלות: המלט ב-1899, לורנזאצ'יו ב-1898, דוכס רייכשטאדט בהנשר הקטן (L'Aiglon) בגיל חמישים ושש, פליאס לצד גברת פטריק קמפבל (Mrs Patrick Campbell) ב-1905. היא גילמה את ז'אן ד'ארק בגיל ארבעים וחמש. היא ניהלה את תיאטרון דה לה רנסאנס מ-1893, ולאחר מכן חתמה על חוזה חכירה לעשרים וחמש שנים על תיאטרון דה נאסיון (Theatre des Nations) בעל 1,700 המושבים ב-1899 ושינתה את שמו על שמה, כשהיא מאירה את החזית שלו ב-5,700 נורות חשמליות. היא שכרה צ'כי אלמוני בשם אלפונס מוכה (Alphonse Mucha) לעצב כרזות ל-גיסמונדה (Gismonda) ב-1894, והאר-נובו רכש לעצמו את הדקדוק החזותי שלו.
ניהול אגדה
היא פיסלה וציירה, והציגה בפיקדילי בפני הנסיך מוויילס וגלדסטון. היא החזיקה גן חיות פרטי שכלל ברדלס, כלב זאב, ינשוף ושני אריות. היא נתנה להבין שהיא ישנה בארון מתים מרופד בסאטן, שבו השתמשה למעשה ללימוד תפקידים ולהצטלם. כשנשאלה מי היה אביו של בנה מוריס, שנולד ב-1864 לנסיך הבלגי דה לין (Prince de Ligne), אמרה שהיא "אף פעם לא יכלה להחליט אם אביו היה גמבטה, ויקטור הוגו, או הגנרל בולאנז'ה". כשנשאלה אם היא נוצרייה, ענתה: "לא, אני קתולית וחברה בגזע היהודי הגדול. אני מחכה עד שהנוצרים יהיו טובים יותר". היא הגנה על אלפרד דרייפוס לצד זולה; בנה נקט בעמדה ההפוכה ולא דיבר איתה במשך שנה. תומאס אדיסון הקליט אותה מדקלמת את פדרה ב-1880, והיא כיכבה בסרטים קמיל (Camille) ב-1911 ו-אהבותיה של המלכה אליזבת (Les Amours de la reine Elisabeth) ב-1912 עבור אדולף צוקור, כשהיא נושאת את התיאטרון של המאה ה-19 אל הקולנוע של המאה ה-20 כמעט לבדה.
מדוע שרה מכונה גאונה
הבמאי הראשון שלה השתמש במילה ישירות ב-1866, וכינה אותה "אינטליגנטית עד לרמה של גאונות" עוד לפני שעשתה משהו כדי להשתכר זאת, והטענה נשענת על יכולת ספציפית ויוצאת דופן: היא יכלה להעביר משמעות רגשית מעבר למחסום שפה. בלונדון ב-1879, כששיחקה את פדרה בצרפתית בפני קהל אנגלי, תיעד סר ג'ורג' ארתור (Sir George Arthur) כי "היא גרמה לכל עצב וסיב בגופם לרעוד והותירה אותם מהופנטים". מוריס ברינג (Maurice Baring) תיאר "ניחוח, משיכה, שהיו בו זמנית אקזוטיים ומוחיים" והגיע למסקנה שהיא "פשוט היפנטה את הקהל שלה". זה היה אומנות וכלי פיזי ולא אינטלקט: קול בעל שליטה טונאלית יוצאת דופן, שליטה בתנוחה ומחווה כה מדויקת שרוסטאן הפך אותה לתואר שלה, וזיכרון שיכול היה לספוג את רסין ב-74 שעות. ישנה טענת נגד אמיתית. רוב המיסטיקה שלה הייתה מיוצרת, כולל ארון המתים וגן החיות, והיא הייתה מנהלת ממולחת של הפרסום של עצמה הרבה לפני שהמילה הזו הייתה קיימת. הסגנון הדקלמני שלה נתפס בעיני הדורות המאוחרים כמוגזם, והיא בחרה במלודרמות יציבות של סארדו על פני הכתיבה החדשה והקשה יותר של התקופה. היא הייתה מסוגלת לאלימות קטנונית, ופוטרה מהקומדי פראנסז בגלל תקיפת קולגה. מה שלא ניתן לערעור הוא ההגעה: אף מבצע לפנייה לא גרם לקהל בריו, באודסה ובסן פרנסיסקו להרגיש את אותו הדבר.
מורשת
היא הועלתה לדרגת אבירה בלגיון הכבוד ב-16 במרץ 1913, לאחר שקיבלה את העיטור קודם לכן כמנהלת תיאטרון ולא כשחקנית. היא שיחקה עד הסוף, התמוטטה בחזרה ב-1922 ושוב ב-21 במרץ 1923, ומתה מאורמיה חמישה ימים לאחר מכן. שלושים אלף איש הגיעו להלוויה בכנסיית סן-פרנסואה-דה-סאל, והקהל שליווה את ארונה לפר לשז (Pere Lachaise) עצר בדומייה מחוץ לתיאטרון שלה. על המצבה חקוקה מילה אחת: ברנאר.