שרה עטאר: מקום אחרון, תשואות בעמידה
ב-8 באוגוסט 2012, במקצה השישי בריצת 800 מטר לנשים באולימפיאדת לונדון, צעירה בת תשע-עשרה בחולצה לבנה עם שרוולים ארוכים, מכנסי טרנינג וכיסוי ראש מותאם אישית חצתה את קו הסיום בתוצאה 2:44.95 - יותר מחצי דקה אחרי הרצה הבאה אחריה בשדה. שישים אלף איש באצטדיון האולימפי קמו על רגליהם והריעו לה. לפי כל קנה מידה מקובל, זו הייתה אחת מתוצאות ה-800 מטר הגרועות ביותר שנרשמו אי פעם במשחקים האולימפיים, וזה היה גם ההקפה בעלת ההשפעה הרבה ביותר שמישהו רץ באותו שבוע: שרה עטאר (Sarah Attar) הפכה זה עתה לאישה הראשונה שמתחרה עבור ערב הסעודית בענף אתלטיקה באולימפיאדה.
ילדות אמריקאית
עטאר נולדה ב-27 באוגוסט 1992 באסקונדידו, קליפורניה, לאם אמריקאית בשם ג'ודי ולאב סעודי בשם עאמר, מה שהעניק לה אזרחות כפולה מלידה. היא גדלה כולה בארצות הברית ואינה דוברת ערבית; הקשר שלה לערב הסעודית התקיים באמצעות ביקורים משפחתיים שנתיים ולא דרך מגורים בה. היא רצה ריצות שדה בתיכון אסקונדידו, סיימה את לימודיה ב-2010, והמשיכה לאוניברסיטת פפרדיין (Pepperdine University) ללימודי אמנות חזותית, שם זכתה במלגת אמנות על שם רקס המילטון – היא הייתה ספורטאית, אך כזו של מסגרת אקדמית, ואמנית בראש ובראשונה.
שום דבר מזה לא היה מקרי לאופן שבו הגיעה לאולימפיאדה. ערב הסעודית מעולם לא שלחה אישה למשחקים כלשהם, וב-2012, תחת לחץ כבד מצד הוועד האולימפי הבין-לאומי (IOC) ואיום בהרחקה, היא הסכימה לשלוח שתיים. מציאת מועמדות בתוך מדינה שבה ספורט נשים לא היה זמין הלכה למעשה הייתה קרובה לבלתי אפשרית. עטאר – סעודית לפי דרכון, אמריקאית לפי חינוך, וכבר רצה תחרותית – הייתה אחת האנשים הבודדים בעולם שעמדו בכל המגבלות.
כרטיס חופשי
היא לא הייתה קרובה אפילו במעט לקריטריון המוקדמות, והוועד האולימפי הבין-לאומי ויתר עליו. היא רצה את ה-800 מטר בדיוק פעם אחת, בתיכון. היא התחרתה בשתי תחרויות מכללות במרץ 2012 ואז נסעה לאולימפיאדה. לצד הג'ודוקא ווג'דאן שאהרקאני, היא הרכיבה את נבחרת הנשים האולימפית הסעודית הראשונה בהיסטוריה.
המדים היו בעצמם משא ומתן. עטאר ואמה עיצבו כיסוי ראש וצוואר עם שרוולים ארוכים ומכנסיים באורך מלא, שנועדו לספק את הציפיות בבית תוך שמירה על יכולת ריצה. באימון רגיל היא לובשת ציוד אתלטי סטנדרטי. פריט הלבוש המשלים היה קיים למרוץ אחד, ודווח עליו ברחבי העולם כאילו הוא היה הסיפור עצמו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התגובה בתוך ערב הסעודית לא הייתה חמה באופן אחיד. העצה של עטאר, שהוצעה מאוחר יותר לספורטאיות סעודיות שהלכו בעקבותיה, הייתה ישירה: "אל תתמקדו במה שאנשים הולכים להגיד, כי תמיד יהיו אנשים שלא יהיו מרוצים כשאת עושה משהו שמשנה דברים."
הופכת למרתוניסטית אמיתית
מה שקרה אחר כך הוא החלק בסיפור שבדרך כלל מדלגים עליו, וזה החלק שחשוב. עטאר סיימה את פפרדיין ב-2014 ויכלה הייתה להסתפק בסמליות ולעזוב. במקום זאת, ב-2015 היא עברה לממות' לייקס, קליפורניה – עיירה בגובה רב שהיא אחד מבסיסי האימון הרציניים של ריצות המרחק האמריקאיות – כדי להתאמן במשרה מלאה תחת המאמן אנדרו קסטור, לצד האולימפית דינה קסטור. היא בנתה את עצמה לשבועות של כ-86 מיילים.
בריו ב-2016 היא רצה את המרתון, שוב על בסיס כרטיס חופשי, וסיימה במקום ה-132 מתוך 133 מסיימות ב-3:16:11, חמישים ושתיים דקות אחרי המנצחת ג'מיימה סומגונג. שנתיים לאחר מכן היא רצה 3:07:16 בשיקגו ו-1:26:47 בחצי המרתון ביוסטון – שניהם שיאים לאומיים סעודיים. שאיפתה המוצהרת הייתה להשיג את קריטריון המוקדמות האולימפי של 2:45 ולהפוך לאישה הסעודית הראשונה שמגיעה למשחקים בזכות ולא בהזמנה.
היא גם עבדה על הבעיה המעשית שהמדים שלה חשפו, פיתוח ביגוד ריצה צנוע לנשים סעודיות. "הייתה לי הזדמנות להתחבר לבנות שרצות שם מדי יום", אמרה, "ולדבר איתן על מה שהן ידרשו כדי לרוץ בנוחות רבה יותר."
מדוע שרה נקראת גאון
היא אינה כזו, במובן הרגיל, והגרסה הכנה של סיפורה טובה יותר מהגרסה המנופחת. עטאר מעולם לא הייתה ספורטאית עילית. ב-2012 היא הייתה סטודנטית לאמנות בקולג' עם רקע בריצות שדה בתיכון שהוצבה במקצה אולימפי בהחלטה מנהלית, והיא סיימה אחרונה בפער עצום. היא מעולם לא ניצחה במרוץ בין-לאומי. השיאים האישיים שלה מצוינים לחובבת מחויבת ורחוקים מלהיות ברמה עולמית. כל דיווח שמציג זאת כגאונות אתלטית הוא שקר, והיא מעולם לא ביקשה מאף אחד לעשות זאת.
מה שיש לה במקום זאת היא איכות נדירה ופחות ניתנת לסיווג: קריאה מדויקת של מה שווה באמת מעשה סמלי, והעוז לספוג את מחירו. עטאר הבינה – בגיל תשע-עשרה, בזמן אמת, מול שישים אלף איש – שהתוצאה הרלוונטית היחידה של המרוץ הזה הייתה שהוא קרה בכלל, ושלסיים רע בפומבי היה המחיר של התקדים. רוב האנשים לא יכולים לעשות זאת. האינסטינקט להגן על הכבוד העצמי הוא כמעט אוניברסלי, והיא הקריבה את שלה במכוון.
הדבר השני שראוי לזקוף לזכותה הוא שהיא סירבה לתת לסמל להחליף את העבודה. זה היה קל, ונסלח לחלוטין, להישאר התשובה לשאלת טריוויה. במקום זאת היא עברה לגובה, לקחה מאמן מקצועי, השקיעה שלוש שנים של שבועות של שמונים מיילים וקיצצה תשע דקות מהמרתון שלה, ואז הפנתה את תשומת לבה לבעיה החומרית – מה נשים סעודיות צריכות ללבוש באמת כדי לרוץ – שהמדים המתפשרים שלה הפכו לנראים. זו לא גאונות. זה משהו קרוב יותר לרצינות, המיושמת על תפקיד שהיא לא בחרה בו ויכלה בקלות רבה לעבור דרכו.
מורשת
המסלול שהפך את עטאר לנחוצה – אזרחית כפולה שגדלה בחו"ל, שגויסה למלא משבצת שהמדינה לא יכלה למלא מבפנים – הוא בדיוק המסלול שהופעתה נועדה להפוך למיושן, והעובדה שנוכחותן של נשים סעודיות היא כיום עניין שבשגרה היא המדד לכך שזה עבד. היא חיה כיום כצלמת נוף וגם כרצת, מה שתזכורת לכך שהיא מעולם לא הייתה ספורטאית מקצוענית מלכתחילה. ה-2:44.95 נותר בספרי השיאים כזמן איטי במקצה שאף אחד אחר לא זוכר. זהו גם השורה הראשונה של פרק שלא יכול היה להתחיל בשום דרך אחרת.