סלבדור דאלי: השעונים הנמסים והאיש שמאחוריהם
"בכל בוקר כשאני מתעורר, אני חווה עונג עילאי: העונג להיות סלבדור דאלי." הוא אמר זאת ללא אירוניה גלויה, ועד לרגע שבו אמר זאת, ההתרברבות הייתה כמעט מיותרת – דאלי בילה עשורים בלוודא שאיש לא יוכל לשכוח זאת. הוא הגיע להרצאה בסורבון בתוך רולס-רויס עמוסה בכרוביות, נשא דברים בלונדון בחליפת צלילה, והחזיק חיית מחמד מסוג אוצלוט בשם באבו לצורכי צילום. מתחת לתיאטרון הסתתר צייר שהקנבס המפורסם ביותר שלו, שגודלו בקושי כגודל דף נייר, עיצב מחדש את האופן שבו המאה העשרים תפסה את הזמן עצמו.
שמו של אח מת
דאלי נולד ב-11 במאי 1904, בפיגרס (Figueres) שבקטלוניה, ספרד, וגדל תחת צל יוצא דופן: אח גדול, שנקרא גם הוא סלבדור, מת בינקותו לפני שנולד, והוריו אמרו לו שהוא גלגול נשמתו של אותו אח – עובדה שביוגרפים מקשרים ישירות לעיסוקו רב השנים בכפילות, בזהות ובמוות. אביו, סלבדור דאלי קוסי (Salvador Dalí Cusí), היה עורך דין אתאיסט וקפדן; אמו, פליפה דומנץ' (Felipa Domènech), עודדה את אמנותו עד למותה מסרטן בשנת 1921, כשהיה בן שש-עשרה. הייתה לו אחות אחת ששרדה, אנה מריה (Anna Maria), אותה צייר תריסר פעמים באמצע שנות העשרים.
מדריד, לורקה ובוניואל
הוא התאמן תחילה בבית הספר העירוני לציור בפיגרס החל מ-1916, ולאחר מכן בבית הספר לאמנויות יפות סן פרננדו במדריד בין השנים 1922 ל-1926, משם גורש זמן קצר לפני בחינות הגמר שלו. מה שמדריד העניקה לו במקום תעודה היה חוג חברים: ידידות קרובה עם המשורר פדריקו גארסיה לורקה (Federico García Lorca) ועם הקולנוען לואיס בוניואל (Luis Buñuel), ששניהם עיצבו את כיוונו האמנותי לא פחות מכל מורה. תערוכת היחיד הראשונה שלו נפתחה בגלריות דלמאו (Galeries Dalmau) בברצלונה בנובמבר 1925, ובפריז באפריל שלאחר מכן פגש את פבלו פיקאסו (Pablo Picasso) – פגישה שדחפה אותו רחוק יותר מקטלוניה הפרובינציאלית לעבר האוונגרד האירופי שעליו עתיד היה לשלוט.
הצטרפות לסוריאליסטים וגירוש מהם
דאלי הצטרף רשמית לתנועה הסוריאליסטית של אנדרה ברטון (André Breton) ב-1929, ו"השיטה הפרנואידית-ביקורתית" שלו – טכניקה של השראת הזיות עצמיות כדי לגשת לדימויים לא רציונליים – הרשימה בתחילה את ברטון כהרחבה אמיתית של שאיפות הקבוצה. הברית התערערה על רקע פוליטי. ב-1934 ברטון כמעט גירש אותו בשל סירובו לגנות את הפשיזם, והאשים אותו בהגנה על "תופעת היטלר"; דאלי שרד "משפט" מבויים באותה שנה אך גורש סופית ב-1939 לאחר ששיבח את הקתוליות ואת הפלנחה של פרנקו בעקבות מלחמת האזרחים הספרדית. ברטון טבע מאוחר יותר אנגרמה לועגת לשמו, "Avida Dollars" (חמדן דולרים), כדי לעקוץ אותו על האינסטינקטים המסחריים שלו – עקיצה שדאלי נראה כמי שענד אותה כעיטור ולא כעלבון.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השעונים שהפכו אותו למפורסם
הציור המשמעותי ביותר שלו, התמדתו של זיכרון (The Persistence of Memory), הופיע ב-1931: שעוני כיס רכים ונמסים מונחים על נוף צחיח, טיעון ויזואלי ישיר ליחסיות הזמן. הוא נותר, לצד יצירות כמו מבנה רך עם שעועית מבושלת (כותרת משנה: תחזית למלחמת אזרחים, 1936), המטמורפוזה של נרקיס (1937), והקנבסים הדתיים המאוחרים יותר ישו של סן חואן דה לה קרוס (1951) וצליבה (קורפוס היפרקוביוס, 1954), העוגן של קטלוג שכלל בסופו של דבר מעל 1,600 ציורים, בתוספת פיסול, קולנוע, תכשיטים ועיצוב גרפי. אוצר המילים הסמלי שלו היה עקבי ומכוון: שעונים נמסים ליחסיות, ביצים לתקווה טרום-לידתית, קרני קרנף למה שכינה גיאומטריה אלוהית, וחמורים מרקיבים ונמלים לריקבון ולתשוקה.
גאלה
באוגוסט 1929 פגש דאלי את אלנה איבנובנה דיאקונובה (Elena Ivanovna Diakonova), הידועה כגאלה (Gala), מהגרת רוסייה המבוגרת ממנו בעשור ואז נשואה למשורר הסוריאליסטי פול אליואר (Paul Éluard). היא הפכה, לפי כל הדיווחים, לכוח המארגן של חייו – מוזה, מנהלת כספים ומשא ומתן עם סוחרים ואספנים – במה שאחד הביוגרפים מכנה שותפות מתוחה, מורכבת ומעורפלת שנמשכה יותר מחמישים שנה. הם נישאו בנישואים אזרחיים בפריז ב-30 בינואר 1934, ושוב בטקס דתי ב-1958. גאלה סבלה, ולפי דיווחים מסוימים אף ארגנה, את מערכות היחסים שלו עם מוזות צעירות יותר, בעוד היא מנהלת את הצד העסקי של מפעל דאלי במשמעת שכנראה הייתה חסרה לו עצמו. מותה ב-10 ביוני 1982, בגיל שמונים ושבע, עורר הידרדרות מהירה בבריאותו שלו.
האישיות כיצירת אמנות
דאלי התייחס לקידום עצמי כמדיום בפני עצמו, ובאמצע שנות השישים התלוננו מבקרים שהמחזה החל להאפיל על הציור. הוא ענד שפם מורם וממושח שעוצב בהשראת ולאסקס (Velázquez); הוא דחף אמבטיה דרך חלון זכוכית של חנות כל-בו בניו יורק ב-1939 לאחר שבונוויט טלר (Bonwit Teller) שינו תצוגה שעיצב ללא אישורו; הוא אירח גאלה צדקה בשם "לילה סוריאליסטי ביער קסום" בקליפורניה ב-1941. כשנשאל על הפער בין התעלולים הציבוריים שלו למשמעת הפרטית שלו, הוא הציע שורה שהאריכה ימים יותר מרוב ציוריו בזיכרון הציבורי: "ההבדל היחיד ביני לבין משוגע הוא שאני לא משוגע."
פרנקו, פשיזם ומוניטין מסובך לצמיתות
הפוליטיקה של דאלי עברה קשת ארוכה מקומוניזם ואנטי-קלריקליזם בצעירותו – הוא נכלא לזמן קצר ב-1924 – ועד לתמיכה גלויה ומתמשכת בדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו (Francisco Franco) מסוף שנות הארבעים ואילך, עמדה שגרמה לפיקאסו לסרב להכיר בקיומו. ב-1968 אמר שספרד צריכה להפוך למונרכיה אבסולוטית לאחר מותו של פרנקו, ובספטמבר 1975 תמך בפומבי בהוצאתם להורג של שלושה גברים שהורשעו תחת משטרו של פרנקו, מה שעורר איומי מוות ששלחו אותו לזמן קצר לניו יורק. מכתב מ-1935 לברטון שבו הציע שיש לשעבד גזעים שאינם לבנים מוסיף כתם נוסף לתיק שמעריציו נוטים לדלג עליו ומבקריו לא.
מדוע סלבדור מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של דאלי נשען על עובדה טכנית ספציפית וניתנת להוכחה: הייתה לו, בכל קנה מידה, אחת מידי הציור המדויקות והממושמעות ביותר באמנות המאה העשרים, מסוגלת לריאליזם ברמה צילומית שגויס בשירות דימויים שהגיעו מחלומות ולא מתצפית – שילוב של קפדנות אקדמית ואסוציאציה חופשית פסיכולוגית שמעט סוריאליסטים השתוו לו. התמדתו של זיכרון עשתה משהו בר-קיימא: היא העניקה לרעיון מדעי מופשט, יחסיות הזמן, דימוי אחד בלתי נשכח, וזהו הישג נדיר יותר ממה שהוא נשמע. הטיעון הנגדי הכנה רועש יותר מאשר אצל רוב האמנים ברשימה זו, כי דאלי בנה אותו בעצמו. הקידום העצמי שלו היה כה בלתי פוסק עד שמבקרים רציניים משנות הארבעים ואילך האשימו אותו בשגרה בהחלפת מהות בראווה, והקריירה המאוחרת שלו כללה הדפסים בייצור המוני וניירות ריקים חתומים שנמכרו למטרות רווח, מה שערער את האמון באותנטיות של יצירתו. התיק הפוליטי שלו – פרנקו, המכתב מ-1935 לברטון – אינו הערת שוליים שניתן להפריד בקלות מהיצירה; הוא עלה לו ביוקר באובדן הכבוד של עמיתים כמו פיקאסו לצמיתות. גאונות, במקרה של דאלי, חייבת להישקל מול אדם שנראה נחוש להפוך את התווית לקשה ככל האפשר להענקה נקייה, וברובו הצליח בכך.
מוות ומה שנותר
דאלי מת מאי-ספיקת לב ב-23 בינואר 1989, בגיל שמונים וארבע, בפיגרס מולדתו, והוא קבור בקריפטה מתחת לבמה של תיאטרון-מוזיאון שעיצב שם, כ-450 מטרים מהבית שבו נולד. שני מוזיאונים מרכזיים מחזיקים כיום במורשתו, בפיגרס ובסנט פיטרסברג, פלורידה, והשפעתו ניכרת לעין דרך אמנים מאוחרים יותר, כולל אנדי וורהול (Andy Warhol), ג'ף קונס (Jeff Koons) ודמיאן הירסט (Damien Hirst), שכולם ספגו את הלקח שלו שתדמיתו הציבורית של אמן יכולה להיות מובנית בקפידה לא פחות מכל קנבס.