סלבדור איינדה: הרופא שאבחן מדינה
לאחר שנמנעה ממנו עבודה בבתי חולים בשל המוניטין הרדיקלי שלו, הפך הרופא הצעיר לפתולוג. העיסוק בנתיחת גופותיהם של עניי צ'ילי למחייתו לימד אותו דבר שאף בית ספר לרפואה לא לימד: סיבת המוות שנכתבה בתעודה כמעט אף פעם לא הייתה הסיבה האמיתית. שחפת, תמותת תינוקות, תת-תזונה – אלו היו תסמינים. המחלה הייתה חלוקת ההכנסות. כמעט ארבעים שנה לאחר מכן הוא יהיה הנשיא הסוציאליסטי הראשון של צ'ילי, והוא עדיין יטען את אותה הטענה.
ולפראיסו, ותזה על עוני
סלבדור איינדה גוסנס (Salvador Allende Gossens) נולד בשנת 1908 בוולפראיסו למשפחה ממעמד הביניים הגבוה בעלת מסורת פוליטית. הוא נכנס לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת צ'ילי ב-1926 וקיבל את התואר שלו ב-1932. הוא לא היה סטודנט שקט: הוא כיהן בתפקידים בארגוני סטודנטים, נעצר פעמיים וגורש פעם אחת. מאוחר יותר הוא פתח מרפאה בקרב עניי ולפראיסו.
בשנת 1933, שנה לאחר שהוסמך, הוא היה בין מייסדי המפלגה הסוציאליסטית של צ'ילי, שנבנתה על עקרונות מרקסיסטיים. הוא נכנס לקונגרס ב-1937 והפך לשר הבריאות ב-1939. הספרייה הלאומית של צ'ילי מתעדת את הספר שנבע מכך: La realidad médico-social chilena (המציאות הרפואית-חברתית הצ'יליאנית), 216 עמודים, שפורסם ב-1939 על ידי משרד הבריאות, הרווחה והסיוע הסוציאלי. זהו מסמך מכונן של הרפואה החברתית באמריקה הלטינית, המתייחס למחלה כאל תוצר של תנאים חברתיים וכלכליים ולא כאל מזל רע אישי, ומציע, לצד בקרת שחפת ואמצעי בריאות האם והילד, את חלוקת ההכנסות מחדש כהתערבות בבריאות הציבור.
עשרים וחמש שנים בסנאט
הוא כיהן בסנאט מ-1945 עד 1970 והקדיש חלק ניכר מזמנו לניסוח חקיקה עבור שירות בריאות לאומי המבטיח טיפול אוניברסלי, דבר שרופאים פרטיים בצ'ילי נלחמו בו במרירות. הוא התמודד לנשיאות והפסיד ב-1952, 1958 ו-1964. בסוף שנות השישים הוא היה המפסיד המוכר ביותר בפוליטיקה הצ'יליאנית.
שלושים ושישה אחוזים
ב-4 בספטמבר 1970 הוא הגיע למקום הראשון עם 36.2 אחוזים, לעומת קצת פחות מ-34.9 עבור השמרן חורחה אלסנדרי (Jorge Alessandri) ו-27.8 עבור הדמוקרט הנוצרי רדומיר טומיץ' (Radomiro Tomic). לאף מועמד לא היה רוב, ולכן הקונגרס בחר – והדמוקרטים הנוצרים היו מאשרים אותו רק אם יחתום על חוק ערבויות חוקתיות המחייב אותו לסדר הדמוקרטי. הוא חתם. הוא נכנס לתפקידו ב-4 בנובמבר 1970.
שישה שבועות קודם לכן, ב-15 בספטמבר, אמר ריצ'רד ניקסון למנהל ה-CIA ריצ'רד הלמס (Richard Helms) כי בחירתו של איינדה אינה מקובלת והורה לסוכנות, לפי הערתו של הלמס על השיחה, לגרום לכלכלה הצ'יליאנית לצרוח. ב-22 באוקטובר נהרג הגנרל רנה שניידר (René Schneider), מפקד הצבא החוקתי, בחטיפה שהשתבשה; ועדת צ'רץ' (Church Committee) מצאה מאוחר יותר שה-CIA סיפק נשק לקושרים ולאחר מכן שילם לקבוצה 35,000 דולר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השנה הראשונה עבדה
תחת הכלכלן פדרו ווסקוביץ' (Pedro Vuskovic), הממשלה הלאימה את הנחושת, האיצה את הרפורמה האגררית ובנתה אזור רכוש חברתי בבעלות המדינה של כמאתיים חברות גדולות. חוק הנחושת, מס' 17,450, עבר בקונגרס פה אחד ביולי 1971; הפיצויים לאנאקונדה (Anaconda) וקנקוט (Kennecott) חושבו בניכוי "רווחים מופרזים" והסתכמו באפס.
המספרים לשנת 1971 היו יוצאי דופן. הייצור התעשייתי עלה ב-14 אחוזים, השכר עלה ב-55, התמ"ג עלה ב-8.3, האבטלה ירדה ל-3.8, והאינפלציה ירדה מ-35 אחוזים ל-20. בבחירות המוניציפליות באפריל זכתה מפלגת 'אחדות עממית' (Popular Unity) ב-49.7 אחוזים. נראה היה, לזמן קצר, כאילו ה"דרך הצ'יליאנית לסוציאליזם" – מהפכה דרך הקלפי וספר החוקים – עשויה להיות דרך ממשית.
ואז זה לא עבד
עד סוף 1971 הגירעון התקציבי עלה מ-3.5 אחוזים מהתמ"ג ל-9.8; האשראי במגזר הציבורי התרחב ב-124 אחוזים; הרזרבות ירדו מ-394 מיליון דולר ל-163 מיליון דולר. האסקודו פוחת ב-140 אחוזים ב-1972. התמ"ג הריאלי התכווץ ב-5.6 אחוזים בשנה מ-1971 עד 1973. האינפלציה הגיעה בסופו של דבר להערכה של 606 אחוזים, הגבוהה ביותר בהיסטוריה הצ'יליאנית. הנחושת, שמימנה הכל, ירדה מ-66 דולר לטון לכ-48 דולר. יבוא המזון עלה בהערכה של 149 אחוזים.
הלחץ החיצוני היה אמיתי ומכוון. קווי אשראי נחתכו וחשבונות נחסמו; מתוך 270 מיליון דולר שהוקצו לצ'ילי ב-1972, דיווח אקדמי אחד מעריך את הסכום שהתקבל בפועל ב-32 מיליון דולר. באוקטובר 1972 שביתת נהגי משאיות שמומנה ב-2 מיליון דולר מכספי ה-CIA שיתקה את המדינה למשך עשרים וארבעה ימים; איינדה השיב על ידי הכנסת הגנרל קרלוס פראטס (Carlos Prats) לקבינט כשר הפנים. ממשלתו הפעילה את מערכת הניהול הקיברנטית 'סייברסין' (Cybersyn) כדי לשמור על תיאום הייצור בזמן שהכבישים היו ריקים.
במרץ 1973 עלו קולות 'אחדות עממית' ל-43 אחוזים – מספיק כדי לשרוד, לא מספיק כדי למשול. ב-22 באוגוסט הצביעה לשכת הצירים ברוב של 81 מול 47 כי ממשלתו מפרה את החוקה ושואפת לכוח מוחלט. איינדה השיב נקודה אחר נקודה כעבור יומיים, ואמר לקונגרס שהוא מקל על המרד והתעקש שמעולם לא הייתה לצ'ילי ממשלה דמוקרטית יותר מזו שבה היה לו הכבוד לכהן.
אחד עשר בספטמבר
בבוקר ה-11 בספטמבר 1973 הוא התכוון, לדברי יועצו חואן גרסס (Joan Garcés), להכריז על משאל עם בנוגע להמשך כהונתו. במקום זאת, הכוחות המזוינים פעלו. מתוך לה מונדה (La Moneda), מעל גלי רדיו מגאיאנס (Radio Magallanes) ועל רקע קולות ירי, הוא נשא את שידורו האחרון: הוא האמין בצ'ילי ובגורלה, והשדרות הגדולות ייפתחו שוב שדרכן יעברו אנשים חופשיים כדי לבנות חברה טובה יותר. הוא סירב למעבר בטוח כדי לא לשמש כגביע תעמולה עבור אנשים שכינה בוגדים.
הוא מת באותו אחר הצהריים מידו שלו, באמצעות רובה AK-47 שניתן לו על ידי פידל קסטרו (Fidel Castro) והוקדש לחברו ונשקו. רופאו פטריסיו גיחון (Patricio Guijón) היה בחדר. במשך עשורים השמאל חלק על כך; ב-2011 הורה בית משפט צ'יליאני על הוצאת הגופה מהקבר, והפאנל הפורנזי קבע פה אחד שהפצעים היו עצמיים. משפחתו, כולל בתו איזבל, מעולם לא ערערה על הממצא.
מדוע סלבדור מכונה גאון
המילה אינה מופיעה במקורות אלו, והטענה דורשת זהירות. איינדה לא היה תיאורטיקן מקורי; הוא לא כתב שום עבודה של פילוסופיה פוליטית. הישגו האינטלקטואלי היה תרגום – לקיחת מודל סיבתי קליני של מחלה והפיכתו לתוכנית ממשלתית, ולאחר מכן הקדשת קריירה פרלמנטרית להפיכתו לחוק.
La realidad médico-social chilena היא העדות. היא קוראת את טבלאות התמותה של מדינה וטוענת שהטיפול היעיל לשחפת הוא שכר ודיור. המהלך הזה, ממיטת החולה לתקציב, הוא נדיר באמת, והוא הפך אותו לדמות מייסדת של רפואה חברתית הרבה לפני שהיה נשיא. המיומנות הפוליטית הייתה נפרדת ומשמעותית: הוא בנה והחזיק קואליציית שמאל מפולגת, אושר על ידי קונגרס עוין על ידי חתימה על מסמך המגביל את כוחו שלו, ושמר על צורות חוקתיות לאחר שאויביו ואגף השמאל שלו נטשו אותן.
טיעון הנגד הוא חמור. במספרים, הניהול הכלכלי שלו נכשל באופן קטסטרופלי – אינפלציה של 606 אחוזים אינה ניתנת לייחוס אך ורק לוושינגטון, והגירעון המשולש והרחבת האשראי ב-124 אחוזים היו החלטות של ממשלתו שלו. הוא מעולם לא פתר את האריתמטיקה של 36 אחוזים, וסירובו לבחור בין התקוממות לפשרה הותיר אותו ללא אף אחת מהן. אוהדיו מכנים זאת יושרה; מבקריו מכנים זאת כישלון בשיקול דעת פוליטי.
מורשת
הוא נותר מקרה המבחן לשאלה שדמוקרטיות טרם הכריעו: האם ניתן להוציא לפועל תוכנית סוציאליסטית באמצעים חוקתיים מול התנגדות נחושה מבית ומחוץ. שבע-עשרה השנים של פינושה סיפקו תשובה אחת; השידור האחרון של איינדה סיפק את טיעון הנגד, והוא האריך ימים אחריו. השורה על השדרות הגדולות היא כיום בין המשפטים המצוטטים ביותר בפוליטיקה של אמריקה הלטינית – וזה מה שקורה כשגבר צודק לגבי האופן שבו יזכרו אותו.