רות ביידר גינסבורג: המשפטנית שכתבה מחדש את התיקון ה-14

אנטונין סקאליה (Antonin Scalia), יריבה האידיאולוגי והמתנגד היחיד כאשר כתבה את חוות הדעת של בית המשפט העליון שפסלה את מדיניות הקבלה לגברים בלבד של המכון הצבאי של וירג'יניה (Virginia Military Institute), כינה אותה "ת'ורגוד מרשל (Thurgood Marshall) של זכויות הנשים". זו לא הייתה מחמאה שגרתית. בדומה לקמפיין הליטיגציה של מרשל נגד ההפרדה הגזעית, העשור שבו רות ביידר גינסבורג הציגה טיעונים בתיקי אפליה על רקע מיני לפני בית המשפט העליון היה בנייה מכוונת, תיק אחר תיק, של גוף משפטי שלא היה קיים לפניה.

תשע נשים בכיתה של חמש מאות

היא נולדה בשם ג'ואן רות ביידר (Joan Ruth Bader) ב-15 במרץ 1933 בברוקלין להורים מהגרים יהודים, איבדה את אחותה הבכורה לדלקת קרום המוח בילדותה ואת אמה יום לפני טקס הסיום של התיכון שלה. היא סיימה תואר ראשון באוניברסיטת קורנל (Cornell) ב-1954, שם למדה אצל ולדימיר נאבוקוב (Vladimir Nabokov), ולאחר מכן החלה את לימודיה בבית הספר למשפטים בהרווארד (Harvard) ב-1956 כאחת מתשע נשים בלבד בכיתה של כחמש מאות גברים. כאשר בעלה מרטין גינסבורג (Martin Ginsburg) קיבל עבודה בניו יורק, דקאן הרווארד סירב לאפשר לה לסיים שם את התואר; היא עברה לבית הספר למשפטים של קולומביה (Columbia), הפכה לאישה הראשונה בשניים מכתבי העת המשפטיים המרכזיים שלו, וסיימה את לימודיה כראשונה במחזור ב-1959. אפילו הישג זה לא פתח דלתות: השופט פליקס פרנקפורטר (Felix Frankfurter) סירב לשקול אותה לתפקיד עוזרת משפטית בבית המשפט העליון בשל מינה, ונדרש לחץ ישיר של פרופסור מקולומביה על שופט פדרלי כדי להשיג לה משרה כזו. את שנות ה-60 העבירה בהוראת סדר דין אזרחי באוניברסיטת ראטגרס (Rutgers) ולאחר מכן בקולומביה, שם הפכה לאישה הראשונה במוסד שקיבלה קביעות, תוך שהיא מתמודדת עם אפליה בשכר לאורך כל הדרך וכותבת יחד את ספר הלימוד הראשון בבתי ספר למשפטים בנושא אפליה על רקע מיני.

פרויקט זכויות הנשים של ה-ACLU

בשנת 1972 נטלה גינסבורג לידיה את פרויקט זכויות הנשים שהוקם זה עתה באיגוד האמריקאי לחירויות אזרח (American Civil Liberties Union - ACLU) ובנתה אסטרטגיית ליטיגציה שעוצבה במפורש על פי הקמפיין של הקרן להגנה משפטית של ה-NAACP נגד חוקי ג'ים קרואו: במקום לתקוף כל חוק מפלה בבת אחת, היא בחרה תיקים בקפידה, תקדים צר אחד בכל פעם, שכל אחד בונה את הבא אחריו. בין 1973 ל-1976 היא הציגה שישה תיקי אפליה על רקע מיני לפני בית המשפט העליון וניצחה בחמישה מהם. פסק הדין ריד נגד ריד (Reed v. Reed, 1971), שבו סייעה בהכנת הטיעונים, הפך לפסק הדין הראשון של בית המשפט העליון שביטל חוק בשל אפליה על בסיס מין. בתיק פונטיירו נגד ריצ'רדסון (Frontiero v. Richardson, 1973) היא תקפה כלל בנושא קצבת דיור צבאית שהתייחס לבני זוג של נשים משרתות באופן שונה מאשר לבני זוג של גברים משרתים. בתיק ויינברגר נגד ויזנפלד (Weinberger v. Wiesenfeld, 1975) – תוך בחירה מכוונת של תובע גבר, אלמן שנשללו ממנו קצבאות שאריות שאלמנה הייתה מקבלת באופן אוטומטי – היא הראתה לשופטים, שחלקם היו סקפטיים לגבי "סוגיות נשים", שאפליה על רקע מיני פוגעת בגברים כמו גם בנשים. התיק קרייג נגד בורן (Craig v. Boren, 1976) קיבע לאחר מכן את רף ה"ביקורת הבינונית" שקבע את הסטנדרט בתיקי אפליה על רקע מיני מאז. כל תיק צמצם את החוק מעט יותר; יחד הם הוסיפו את המין לרשימה הקצרה של סיווגים שהחוקה מתייחסת אליהם בחשדנות.

אל כס השיפוט

הנשיא ג'ימי קרטר (Jimmy Carter) מינה אותה לבית המשפט לערעורים של ארה"ב עבור מחוז קולומביה (D.C. Circuit) בשנת 1980, שם רכשה מוניטין של משפטנית זהירה הדוגלת בקונסנזוס, שבנתה חברויות אמיתיות מעבר למתרס האידיאולוגי, בייחוד עם אנטונין סקאליה ורוברט בורק (Robert Bork). הנשיא ביל קלינטון (Bill Clinton) מינה אותה לבית המשפט העליון ב-22 ביוני 1993 כדי להחליף את ביירון וייט (Byron White) הפורש; הסנאט אישר את מינויה ברוב של 96 מול 3 ב-3 באוגוסט 1993, והיא תפסה את מקומה כאישה השנייה, והאישה היהודייה הראשונה, שכיהנה אי פעם בבית המשפט.

ארצות הברית נגד וירג'יניה

התיק שגינסבורג עצמה החשיבה כשיא הקריירה שלה הגיע ב-1996, כאשר כתבה את חוות הדעת של הרוב בתיק ארצות הברית נגד וירג'יניה (United States v. Virginia), שפסל את הדרת הנשים מהמכון הצבאי של וירג'יניה ברוב של 7 מול 1. סיווגים מגדריים של הממשלה, כתבה, דרשו "הצדקה משכנעת ביותר" ולא ניתן להשתמש בהם "כדי ליצור או להנציח נחיתות משפטית, חברתית וכלכלית של נשים". זה סגר, בפסק דין אחד, את הוויכוח הרציני האחרון לפיו חינוך צבאי ציבורי המיועד למין אחד בלבד יכול לשרוד ביקורת חוקתית – בדיוק סוג המצודה המוסדית שאסטרטגיית הליטיגציה שלה משנות ה-70 נבנתה, בסבלנות, כדי להגיע אליה בסופו של דבר.

דעות המיעוט

גינסבורג בילתה את שנותיה האחרונות בבית המשפט כשופטת הליברלית הבכירה ביותר, כותבת דעות מיעוט שעוצמתן גברה ככל שרוב בית המשפט נטה ימינה. בתיק לדבטר נגד גודייר (Ledbetter v. Goodyear Tire & Rubber Co., 2007) היא הגישה דעת מיעוט נגד פסיקה שהתייחסה לתביעות על אפליה בשכר כחסומות בזמן ברגע שעבר זמן רב מדי מאז התקבלה החלטה נסתרת – היא הקריאה את דעת המיעוט שלה מהדוכן, מעשה חריג ונוקב, וקראה לקונגרס לתקן את החוק; הוא אכן עשה זאת ב-2009, עם חוק השכר ההוגן על שם לילי לדבטר, הצעת החוק הראשונה שברק אובמה (Barack Obama) חתם עליה כנשיא. בתיק מחוז שלבי נגד הולדר (Shelby County v. Holder, 2013), בדעת מיעוט נגד ריקון תוכנו של סעיף האישור מראש בחוק זכויות ההצבעה, היא כתבה כי נטישת אמצעי הגנה עובד היא "כמו לזרוק את המטריה שלך בסערה בגלל שאתה לא נרטב". דעות מיעוט אלו, ומלתחה של צווארוני תחרה (jabots) שענדה באופן שונה עבור חוות דעת של הרוב ודעות מיעוט, הפכו אותה בשנות השמונים לחייה ל-"RBG הידועה לשמצה", דמות תרבות פופולרית אמיתית עשרות שנים בתוך קריירה שיפוטית.

שנים אחרונות

גינסבורג שרדה ארבעה אבחונים נפרדים של סרטן – סרטן המעי הגס ב-1999, סרטן הלבלב ב-2009, סרטן הריאות ב2018 וחזרה של סרטן הלבלב – בעודה מסרבת לקריאות לפרוש במהלך כהונתו של אובמה כדי שניתן יהיה לאשר יורש בעל דעות דומות, כשהיא מתעקשת שתמשיך לשרת "כל עוד אני יכולה לעשות את העבודה במלוא המרץ". היא הלכה לעולמה ב-18 בספטמבר 2020, בגיל שמונים ושבע, שלושים ותשעה ימים לפני בחירות לנשיאות; מקומה מולא בתוך שבועות על ידי יורש שמרני, דבר שהטה את מאזן בית המשפט לדור שלם. היא הייתה האישה הראשונה והאמריקאית היהודייה הראשונה שזכתה להצבת ארונה בבניין הקפיטול בארה"ב.

מדוע רות נחשבת לגאונה

גאוניותה של גינסבורג הייתה אסטרטגית עוד לפני שהייתה שיפוטית: כעורכת דין, היא קראה את השופטים של בית המשפט העליון של אמצע המאה – רובם גברים מבוגרים עם מעט אינסטינקט לתביעות אפליה על רקע מיני – ובנתה רצף של תיקים, כולל תובע גבר שנבחר במכוון, שאיפשרו לאותם שופטים לגלות בעצמם את אי-חוקתיות הסיווג על בסיס מין, פסיקה הדרגתית אחת בכל פעם, במקום שיתבקשו לקבל זאת בבת אחת. זהו הדרגתיות זו, שעוצבה במודע על פי הליטיגציה לזכויות אזרח של ת'ורגוד מרשל, שחוקרים מצביעים עליה כתרומתה המקורית ביותר – לא רק שהיא ניצחה, אלא באיזו שיטתיות בחרה לנצח.

הסיבוך הכנה הוא שלדרגתיות יש מבקרים בצד שלה: כמה חוקרות משפט פמיניסטיות טענו שהזהירות של גינסבורג בתיק אחר תיק, והעדפתה בתקופת בית המשפט לפסיקות צרות על פני רחבות, הותירו הגנות איטיות וחלקיות יותר מאשר אסטרטגיה תוקפנית יותר הייתה עשויה להשיג, וכתביה המאוחרים שלה העידו שהיא חשבה שהגישה הרחבה של רו נגד וייד (Roe v. Wade) הייתה חריגה טקטית בהשוואה לשיטתה ההדרגתית המועדפת – השקפה על ההישג האישי החשוב ביותר שלה בשוויון מגדרי שלא כל מעריציה שותפים לה.

מורשת

סטנדרט הביקורת הבינונית לאפליה על רקע מיני, קץ המכללות הצבאיות הציבוריות המיועדות למין אחד בלבד, וחוק שכר הוגן הנושא שם של אישה אחרת אך נכתב בתגובה לדעת המיעוט שלה – כולם חוזרים לאסטרטגיית ליטיגציה שתכננה בשנות ה-70 – הוכחה לכך שעבודתו המשמעותית ביותר של שופט בית המשפט העליון יכולה לעיתים להסתיים שנים לפני שהוא לובש את הגלימה.