רו מו-היון (Roh Moo-hyun): בוגר התיכון שהפך לנשיא
רו מו-היון מעולם לא דרך באוניברסיטה, ובכל זאת הפך לנשיא דרום קוריאה — מדינה שבה תעודות מאוניברסיטאות עילית שימשו במשך עשורים ככרטיס כניסה כמעט מחייב לכוח פוליטי. הוא עבר את בחינת הלשכה הלאומית באמצעות למידה עצמית בלבד, בנה קריירה של הגנה על מתנגדי משטר מפני הממשלה הצבאית של ארצו, ורכב על גל של מועדון מעריצים עממי חסר תקדים בפוליטיקה הקוריאנית עד שהגיע לבית הכחול. שש שנים לאחר מכן, הוא עזב את התפקיד כשהוא מת מידו שלו בעקבות חקירת שחיתות שבה התעקש כי נעשה לו עוול.
כפר חקלאי ליד בוסאן
רו נולד ב-6 באוגוסט 1946 בכפר בונגהא (Bongha), ליד גימהאי (Gimhae), סמוך לבוסאן (Busan), למשפחת חקלאים בעלת הכנסה נמוכה. הוא היה בוגר תיכון ללא השכלה אוניברסיטאית — רקע שכמעט פסל מועמדים בתרבות הפוליטית מוכת התארים של דרום קוריאה — אך הוא למד משפטים ביוזמתו האישית ועבר את בחינת הלשכה הלאומית התובענית בזכות התמדה עילאית. הוא שירת זמן קצר כשופט בדייג'ון (Daejeon) לפני שפתח משרד עורכי דין משלו בשנת 1978. הוא נשא לאישה את אהובת נעוריו, קוון יאנג-סוק (Kwon Yang Sook), ולזוג נולדו שני ילדים — נישואים שהחלו באותו עולם מעמדי שבו צמח והחזיקו מעמד לאורך כל עלייתו, כהונתו כנשיא ובושתו הסופית.
משופט לעורך דין של מתנגדי משטר
במקום להסתפק בקריירה משפטית נוחה ורווחית, רו פנה למשפט זכויות אדם וייצג פעילים למען הדמוקרטיה וסטודנטים מתנגדי משטר בתקופה שבה דרום קוריאה עדיין נוהלה על ידי משטר צבאי. עבודה זו נשאה סיכון אישי ממשי: הוא נכלא לזמן קצר בשנת 1987 בעיצומן של הדיכויים של אותה תקופה. פרופיל הציבורי שלו התחדד ב-1988, במהלך שימוע באספה הלאומית בנושא שחיתות מצד הממשלות הצבאיות הקודמות, שבו שאלותיו התוקפניות והבלתי מתפשרות כלפי גורמים רשמיים מעורבים העניקו לו תשומת לב לאומית ומוניטין של אחד המחוקקים הבודדים שמוכנים לאתגר את הממסד במישרין.
"רו הטיפש" ונוסאמו (Nosamo)
רו נכנס לפוליטיקה אלקטורלית במטרה מפורשת להילחם באפליה האזורית העמוקה שחילקה את מחוזות ג'אולה (Jeolla) וגיאונגסאנג (Gyeongsang) בדרום קוריאה, ולדחוף את הדמוקרטיה של המדינה מעבר למה שהשיגה בתהליך המעבר הרשמי. הוא נקט שוב ושוב עמדות לא פופולריות ומבוססות עקרונות שעלו לו בבחירות והעניקו לו בקרב המבקרים את הכינוי "רו מו-היון הטיפש". במקום להטביע את הקריירה שלו, התווית הפכה לזרע של משהו חסר תקדים בפוליטיקה הקוריאנית: אזרחים רגילים הקימו את "נוסאמו", שלפי הדיווחים היה מועדון המעריצים העממי הראשון במדינה לנשיא, שניהל קמפיינים תומכים עצמאיים שעזרו לו לעבור יריבים ממומנים ומקושרים יותר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הנשיאות, 2003–2008
רו נבחר לנשיא ב-25 בפברואר 2003 והפך למנהיג התשיעי שנבחר באופן דמוקרטי בדרום קוריאה, אך ברוב תקופת כהונתו הוא משל אל מול אספה לאומית שנשלטה על ידי האופוזיציה. בשנת 2004, האופוזיציה פעלה להדחתו; הניסיון קרס לאחר שמחאות רחוב ציבוריות רחבות הפעילו לחץ על בית המשפט החוקתי לדחות את הדחתו, במבחן דרמטי ומוקדם לשאלה עד כמה לגיטימציה ציבורית יכולה להגן על נשיא מפני בית מחוקקים עוין. נשיאותו סומנה גם על ידי האשמות בניהול כלכלי כושל, חיכוך מתמשך עם העיתונות הקוריאנית והתקררות ביחסים עם ארצות הברית, מה ששחק חלק מהתמיכה הציבורית הראשונית שלו.
מעורבות מול הצפון
מורשת המדיניות המובחנת ביותר של רו הייתה המשך והעמקה של גישת ה"מעורבות תחילה" של דרום קוריאה כלפי צפון קוריאה, מתוך טענה שסנקציות ובידוד אינם יעילים להשגת שלום אמיתי. גישה זו הגיעה לשיאה בפסגה היסטורית בשנת 2007 עם מנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג איל (Kim Jong Il), שהובילה להצהרה משותפת על שלום בין-קוריאני — ההישג הדיפלומטי הברור ביותר של נשיאותו, אשר הציב אותו בבירור במסורת של קודמיו שתמכו ב"מדיניות השמש" (Sunshine Policy), גם כאשר הדבר עורר ביקורת מצד גורמים ניציים בבית ובוושינגטון.
חקירה ומוות
לאחר שעזב את תפקידו, רו הפך למטרה של חקירת שוחד שטענה כי איש עסקים העביר מיליוני דולרים אליו ואל בני משפחתו — תפנית מרה עבור פוליטיקאי שבנה את כל הקריירה שלו על זהות של מלחמה בשחיתות והתנגדות לממסד. יריבים פוליטיים רדפו אחרי התיק והדמויות הקשורות אליו בתוקפנות. ב-23 במאי 2009, כאשר החקירה נותרה ללא פתרון והלחץ גבר עליו ועל משפחתו, רו מת לאחר שנפל מצוק ליד ביתו בכפר בונגהא, מעשה שהרשויות ומשפחתו התייחסו אליו כאל התאבדות. הוא השאיר הגיגים בכתב לפני מותו, המדגישים את הקשר בין כל הדברים וקבלת הגורל, וביקש במפורש שריפה פשוטה של גופתו ואנדרטה צנועה במקום הטקסים המפוארים המוענקים בדרך כלל לראש מדינה לשעבר.
מדוע רו מכונה גאון
הטיעון לכך שרו מו-היון היה יוצא דופן נשען פחות על אינטלקט מופשט ויותר על הישג ספציפי ומתועד היטב של למידה עצמית: בוגר תיכון ללא הכשרה אוניברסיטאית שהשתלט על החוק הקוריאני מספיק טוב, אך ורק באמצעות למידה עצמית, כדי לעבור את אחת הבחינות המקצועיות הסלקטיביות ביותר במדינה ולשמש מאוחר יותר כשופט — בחברה שהתייחסה לתעודות מאוניברסיטאות עילית כדבר שכמעט ואינו נתון למשא ומתן לצורך קידום ציבורי. זהו הישג קוגניטיבי אמיתי ונדיר, עדות למשמעת יוצאת דופן ויכולת הסקה משפטית שפותחה מחוץ לכל צינור מוסדי רשמי. פחות ברור אם אותה גאונות הגדירה את נשיאותו, שבה הרקורד שלו כולל הישג דיפלומטי אמיתי מול צפון קוריאה לצד מאבקים ממשלתיים אמיתיים מול בית מחוקקים עוין, ביקורת כלכלית, ובסופו של דבר שערוריית שחיתות שסתרה את תדמית הממשל הנקי שעליה נבנתה הקריירה שלו. הקריאה הכנה היא שהכישרון הייחודי ביותר של רו היה שליטה משפטית ופוליטית שנלמדה באופן עצמאי מעמדה של אאוטסיידר, ולא שיקול דעת בלתי ניתן לערעור ברגע שהחזיק בכוח — רפורמטור פופוליסט שהכוח הגדול ביותר שלו, עבודה נגד המערכת מבחוץ, הפך לקשה יותר לשימור ברגע שהפך לראש המערכת.
מורשת
רו מו-היון נותר דמות מכוננת ושנויה במחלוקת בפוליטיקה של דרום קוריאה: סמל לאפשרויות של אנטי-ממסד עבור תומכים שעדיין פוקדים את האנדרטה שלו בכפר בונגהא, ומקרה אזהרה, עבור מבקרים, על האופן שבו האשמות בשחיתות יכולות לכלות גם קריירה שנוסדה על מלחמה בה. המודל העממי של "נוסאמו" עיצב מחדש את הדרך שבה פוליטיקאים קוריאנים מאז ניסו לבנות תנועות פופולריות עצמאיות מהמנגנון המפלגתי, מה שניתן לטעון שהוא המורשת המוסדית העמידה ביותר שלו.