רוג'ר ווטרס: האדריכל מאחורי "החומה"
הוא היה בן חמישה חודשים כשמותו של אביו בקרב אנציו (Anzio) התרחש, והוא הקדיש את ששת העשורים הבאים להפיכת היעדרות זו לכמה מהיצירות המוזיקליות הנמכרות והשנויות ביותר במחלוקת במאה ה-20. רוג'ר ווטרס בנה את אלבומי הקונספט הגדולים ביותר של להקת פינק פלויד (Pink Floyd) מתוך צער, פוליטיקה וחשדנות מתועדת כלפי סמכות – ולאחר שעזב את הלהקה, נשא את אותן תחושות לקריירת סולו ופעילות פוליטית שהפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת ומוערכת כאחד.
אובדן בזמן מלחמה, השכלה אדריכלית
נולד בשם ג'ורג' רוג'ר ווטרס (George Roger Waters) ב-6 בספטמבר 1943 בגייט בוקהאם (Great Bookham) שבסארי. אביו, אריק פלטשר ווטרס (Eric Fletcher Waters) – מורה וחבר המפלגה הקומוניסטית – נהרג ב-18 בפברואר 1944 בקרב אנציו. אמו, שהייתה גם היא מורה, גידלה אותו ואת אחיו הבכור בקיימברידג', שם ווטרס, בגיל 15, עמד בראש הסניף המקומי של התנועה לפירוק נשק גרעיני ולמד בתיכון Cambridgeshire High School for Boys לצד חברו לעתיד ללהקה, סיד בארט (Syd Barrett). בתחילה הוא למד הנדסת מכונות לפני שנרשם ללימודי אדריכלות ב-Regent Street Polytechnic ב-1962, שם פגש את ניק מייסון (Nick Mason) וריצ'רד רייט (Richard Wright) – כיתת הלימוד, ולא קונסרבטוריון, היא המקום שבו הורכבה פינק פלויד.
מבסיסט למנהיג קונספטואלי
ווטרס היה ממייסדי פינק פלויד בשנת 1965, בתחילה כגיטריסט מקצב לפני שעבר לנגן בבס. לאחר עזיבתו של סיד בארט ב-1968, שהותירה את הלהקה ללא המרכז היצירתי המקורי שלה, ווטרס הפך, במילותיו שלו, לנחוש "לגרור את [פינק פלויד] בועטים וצורחים חזרה מגבולות החלל... אל עבר העניינים שלי, שהיו הרבה יותר פוליטיים ופילוסופיים". הוא כתב את מלוא האלבום The Dark Side of the Moon (1973), ששהה 736 שבועות רצופים במצעד ה-Billboard 200 ומכר יותר מ-40 מיליון עותקים, והמשיך לכתוב את Wish You Were Here (1975), Animals (1977) ואת The Wall (1979) כמעט לבדו, לצד האלבום The Final Cut (1983) במלואו. האלבום The Wall, יצירה אוטוביוגרפית ברובה על בידוד שנבנתה ממות אביו ומניכורו האישי מהתהילה, מכר יותר מ-23 מיליון עותקים מאושרים בארצות הברית, והוא מדורג שישי בין האלבומים המאושרים ביותר בהיסטוריה האמריקאית; המופע החי שלו בברלין ב-1990, לאחר נפילת החומה, משך כ-450,000 צופים וכמיליארד צופי טלוויזיה.
פרידה מפינק פלויד
מתחים יצירתיים עם הגיטריסט דייוויד גילמור (David Gilmour) הובילו לעזיבתו של ווטרס ב-1985 ולתביעה משפטית לפירוק השותפות בלהקה, אותה כינה "כוח מותש יצירתית". הסכסוך יושב מחוץ לכותלי בית המשפט בדצמבר 1987, כאשר ווטרס שמר על זכויות הקונספט של The Wall וחזיר הענק המתנפח, אם כי השניים התאחדו עם שאר חברי פינק פלויד להופעה בודדת ב-Live 8 ב-2005 – הופעתם המשותפת היחידה מאז 1981.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קטלוג סולו של אלבומי קונספט
עבודת הסולו של ווטרס שמרה על אותה ארכיטקטורה של רעיונות גדולים: The Pros and Cons of Hitch Hiking (1984), Radio K.A.O.S. (1987), האלבום המשופע בהשפעות אירועי כיכר טיין-אן-מן ומלחמת המפרץ Amused to Death (1992), הנחשב בעיני רבים להישגו המוערך ביותר בביקורת, ו-Is This the Life We Really Want? (2017), שהופק על ידי נייג'ל גודריץ' (Nigel Godrich) מלהקת רדיוהד לאחר הפסקה של 25 שנים מהקלטות סולו באולפן. הוא גם הלחין את האופרה Ça Ira (2005), המבוססת על ליברית צרפתית על המהפכה. מסעי ההופעות שלו היו הצלחה מסחרית אדירה: The Wall Live (2010–2013) מכר יותר מ-1.4 מיליון כרטיסים במחצית הראשונה של 2012 בלבד, והפך לסיבוב ההופעות הרווחי ביותר אי פעם של אמן סולו.
אקטיביזם ומחלוקת גוברת
ווטרס היה מבקר קולני של מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים במשך שני עשורים, בהזדהותו עם תנועת ה-BDS ותיאורו החוזר של יחס ישראל לפלסטינים כ-"אפרטהייד". אמירות שלו – כולל הערות מ-2013 על "לובי יהודי" בתעשיית המוזיקה והצגת מגן דוד על חזיר מתנפח בהופעותיו – עוררו גינויים מצד הליגה נגד השמצה והובילו את הרשויות בגרמניה לבטל הופעה בפרנקפורט ב-2023, בטענה שהוא אחד ה-"אנטישמים הידועים ביותר", קביעה שבית משפט גרמני הפך מאוחר יותר. הוא ספג ביקורת גם על אמירות בנוגע לפלישת רוסיה לאוקראינה ב-2022, כולל מכתב פתוח לגברת הראשונה אולנה זלנסקה (Olena Zelenska) שבו האשים "לאומנים קיצוניים" אוקראינים בפתיחת המלחמה, ובפברואר 2025 קבע בית משפט כי הערות נפרדות בהן כינה את העיתונאי והיוצר ג'ון וייר (John Ware) כמי ש-"מעודד רצח עם" הן לשון הרע, מה שאפשר את המשך התביעה של וייר נגדו. ווטרס טוען שהמבקרים מערבבים בין האנטי-ציונות שלו לאנטישמיות ומגדיר את עצמו כיעד של "תרבות הביטול".
חיים אישיים
ווטרס נישא חמש פעמים – לג'ודית טרים (Judith Trim), קרולין כריסטי (Carolyne Christie), פריסילה פיליפס (Priscilla Phillips), לורי דורנינג (Laurie Durning), ומאז אוקטובר 2021, כמילה צ'אביס (Kamilah Chavis) – ויש לו שלושה ילדים, כולל הארי ווטרס (Harry Waters), קלידן המנגן בלהקת הליווי של אביו מאז 2002. הוא אתאיסט מוצהר, מחלק את זמנו בין בתים בלונג איילנד ובהמפשייר, והוכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול בשנת 1996 ולהיכל התהילה של המוזיקה הבריטית בשנת 2005 כחבר בלהקת פינק פלויד.
מדוע רוג'ר מכונה גאון
הטענה לגאונות נשענת ספציפית על תפקידו של ווטרס כאדריכל קונספטואלי – הכותב שיכול לקחת חרדה מופשטת, מלחמה, פשיזם, ניכור, התמוטטות נפשית, ולבנות סביבם נרטיב באורך אלבום שלם עם מוטיבים מוזיקליים ומילוליים חוזרים. המבקר מייק קורמק (Mike Cormack) כינה אותו "בוודאות כותב המילים הגדול ביותר במוזיקת הרוק", בהצביעו על הניסוח והשליטה במקצב בשירים כמו "Comfortably Numb", ותיאורו של ווטרס את שיטתו – שימוש בדמויות אינטימיות ואישיות כדי להפוך שאלות פוליטיות גדולות לקריאות – הוא ההסבר הברור ביותר למה שהתואר למעשה משבח: שאיפה מבנית ונרטיבית ולא וירטואוזיות כלית. לפי הודאתו החוזרת ונשנית, הוא אינו מוזיקאי מחונן טכנית; הוא אמר למראיין ב-1992 שהוא "מעולם לא היה נגן בס" ו-"לא התעניין בנגינה בכלים", ודייוויד גילמור ציין שווטרס ניגן בסגנון בס "מוגבל ופשוט" באלבומי פינק פלויד. טענת הנגד הכנה, אם כן, היא שהגאונות של ווטרס היא קומפוזיציונית ותמטית – קרובה יותר לזו של מחזאי או מסאי פוליטי – המונחת על מוזיקה שעוצבה במידה רבה על ידי חברי להקתו המיומנים יותר טכנית, ואשר בשנים האחרונות הולכת ומועמדת בצל על ידי התבטאויות שגם מבקרים אוהדים כינו פזיזות.
מורשת
ווטרס נותר אחת הדמויות המצליחות והקוטביות ביותר ברוק: שותף לבנייה של שניים מהאלבומים הנמכרים ביותר בהיסטוריה, שאקטיביזם שלו מייצר כיום כותרות רבות כפי שמוזיקה שלו מייצרת. לא משנה לאיזו מסקנה תגיע ההיסטוריה לגבי דעותיו הפוליטיות, The Dark Side of the Moon ו-The Wall שינו את מה שאלבום רוק יכול היה לבנות כדי לומר.