רוברט פירי: המהנדס שטען כי הגיע לקוטב
ב-6 באפריל 1909, מהנדס בצי עמד על קרח האוקיינוס הארקטי, רשם קו רוחב של 89°57', וכתב את מה שסבר כסוף של אובססיה בת עשרים ושלוש שנים. בתוך חודשים הטענה תעורר מחלוקת, ומאז היא מעולם לא הפסיקה להיות שנויה במחלוקת – אך המערכת הלוגיסטית שבנה רוברט פירי (Robert Peary) כדי להגיע לשם, חלק אחר חלק, לאורך ארבע משלחות שנכשלו, עיצבה מחדש את חקר האזור הארקטי, בין אם הגיע לפסגתו ובין אם לאו.
הכשרתו של מהנדס
רוברט אדווין פירי נולד ב-6 במאי 1856 בקרסון (Cresson), פנסילבניה, וגדל בעיקר במיין לאחר מות אביו ב-1859. הוא סיים את לימודיו בתיכון פורטלנד ובקולג' בודוין (Bowdoin College), וקיבל תואר בהנדסה אזרחית ב-1877. הוא עבד כשרטט עבור הסקר הגיאודטי של ארצות הברית לפני שהתגייס לצי ב-1881 כמהנדס אזרחי, ומ-1884 עד 1885 פיקח על סקרים עבור תעלת ניקרגואה המתוכננת. בתקופה זו הוא התחייב למטרה יחידה: להיות הראשון שיגיע לקוטב הצפוני.
ארבעה ניסיונות
הקריירה הארקטית של פירי הייתה רצף של משלחות, כשכל אחת מהן מתקנת את כשלונות קודמתה. ב-1886 הוא ניסה לחצות את כיפת הקרח של גרינלנד במזחלת כלבים עם הפקיד הדני כריסטיאן מאיגארד (Christian Maigaard), כשהוא חודר כ-160 קילומטרים לפני שאזלו האספקה – באותה עת המאמץ השני בעומקו לתוך יריעת קרח זו שתועד. במימון טוב יותר מצד אגודות גיאוגרפיות עבור המשלחת שלו ב-1891–92, הוא שבר את רגלו מוקדם אך התאושש והמשיך קדימה, הגיע לפיורד אינדפנדנס (Independence Fjord) ולצוק הצי (Navy Cliff) וקבע שגרינלנד היא אי. מסע ב-1898–1902 קבע שיא "צפוני ביותר" חדש בכף מוריס ג'סאפ (Cape Morris Jesup). ניסיון ב-1905–06 הוליד בעיית אמינות רצינית שתשמש נגדו מאוחר יותר: פירי דיווח על תצפית ביבשה שכינה "ארץ קרוקר" (Crocker Land) מכף קולגייט (Cape Colgate), אך הרישום ביומנו האישי לאותו יום ומיקום קורא "אין יבשה נראית לעין". יבשה כזו אינה קיימת; כיום היא מובנת כהזיה או כהמצאה.
הקוטב, והאדם שהביא אותו לשם
במשלחת 1908–09, צוות הניסיון האחרון של פירי כלל אותו, את מתיו הנסון (Matthew Henson), וארבעה גברים אינואיטים – אגינגווה (Egingwah), סיגלו (Seegloo), אוקיה (Ooqueah) ואוטה (Ootah). מתוך קבוצה זו, רק להנסון היה ניסיון בביצוע תצפיות ניווט בסגנון ימי, פרט שיהיה חשוב מאוד לבדיקה מאוחרת יותר, שכן ראייתו ובריאותו של פירי התדרדרו בשלב זה של המסע. פירי פגש את הנסון ב-1887 בחנות בגדים בוושינגטון בזמן שהתכונן למשלחת, שכר אותו כעוזר אישי לאחר שלמד על הרקע הימי שלו, והביא אותו לכל טיול ארקטי שבא לאחר מכן – הנסון הפך, בשפת המשלחת, ל"איש הראשון" של פירי. פירי טען כי הגיע למחנה ג'סאפ בטווח של שלושה מיילים מהקוטב ב-6 באפריל 1909.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סכסוך קוק והספקות שבאו בעקבותיו
פירי חזר מהאזור הארקטי וגילה כי ד"ר פרדריק קוק (Frederick Cook), כירורג ששירת במשלחת של פירי עצמו ב-1891–92, כבר טען בפומבי כי הגיע לקוטב שנה קודם לכן, ב-1908. הסכסוך התפוצץ לשערורייה לאומית שפיצלה את דעת הקהל האמריקאית לאורך קווים מעמדיים ופוליטיים – פירי נתמך על ידי דרגת הצי, פטרונים רפובליקנים, והחברה הגיאוגרפית הלאומית; קוק משך אהדה פופוליסטית כאאוטסיידר שמתעמת עם כוח הממסד. החברה הגיאוגרפית הלאומית אישרה את טענתו של פירי ב-1909 לאחר מה שתואר מאז כסקירה שטחית, והיא הגבילה גישה חיצונית לרישומי המשלחת שלו במשך עשורים, מה שמנע בדיקה עצמאית. ועדת המשנה לענייני צי של בית הנבחרים האמריקאי זקפה זאת גם היא לזכותו של פירי, והחברה הגיאוגרפית המלכותית העניקה לו מדליית זהב מיוחדת ב-1910.
הספקות לא נעלמו. פירי לא רשם קריאות קווי אורך בניסיון האחרון, אלא רק קווי רוחב, למרות שטען כי שמר על קו תנועה קבוע על פני קרח דחוס שלעולם אינו מפסיק לנוע. קצב הקבוצה שלו כמעט הוכפל לאחר שהקפטן רוברט בארטלט (Robert Bartlett) – הנווט המנוסה ביותר של המשלחת – חזר על עקבותיו, ולפי הדיווחים הוכפל שוב בחזרה, בניגוד לדיווח של הנסון עצמו על מעקפים מפרכים סביב רכסי לחץ וערוצים פתוחים. יומנו של פירי לימים הקריטיים חסר את הרישומים הרגילים שלו; הביטוי "הקוטב סוף סוף!" מופיע על פתק רופף שהוכנס ליומן במקום להיכתב בזמן אמת. ב-1989, חוקר הקוטב הבריטי וולי הרברט (Wally Herbert), שקיבל גישה לארכיונים משפחתיים, הגיע למסקנה שפירי כנראה לא הגיע לקוטב, אם כי ייתכן שהגיע לטווח של כשישים מיילים ממנו. שחזור של המסלול ב-2005 על ידי חוקר הארצות טום אייברי (Tom Avery), תוך שימוש במזחלות וכלבים התואמים לתקופה, הגיע לקוטב מהר יותר מהזמן הכולל שפירי טען, אך קטע חמשת הימים הטוב ביותר שלו כיסה רק 90 מיילים ימיים לעומת 135 שפירי אמר שכיסה. הניו יורק טיימס פרסם תיקון רשמי ב-1988 וקבע שאף טענה של קוק או של פירי לא הייתה ללא פגם. ההגעה המתועדת הראשונה הניתנת לאימות לקוטב מיוחסת כעת למשלחת ספינת האוויר של רואלד אמונדסן (Roald Amundsen) מ-1926.
התנהגות כלפי האינואיטים
הרישום של פירי כלפי קהילות האינואיטים שאפשרו את משלחותיו הוא כתב אישום חמור בפני עצמו. ב-1894 הוא הביא שישה אינואיטים לניו יורק, והבטיח את חזרתם תוך שנה עם כלים ומתנות; ארבעה מתו משחפת תוך חודשים, ושרידיהם נותחו והוצגו לראווה במקום שיוחזרו. הוא הסיר ומכר את מטאוריט כף יורק (Cape York) – מקור הברזל היחיד הנגיש באזור עבור כלי אינואיטים – תמורת 40,000 דולר ב-1897, והשאיר את הקהילות המקומיות ללא משאב שהיו תלויות בו. הוא הביא ילדים לעולם עם נשים אינואיטיות, כולל אלקיאסינה (Aleqasina), שהייתה על פי הדיווחים בת ארבע עשרה באותה עת; היסטוריונים כולל רנה הולאן (Renée Hulan) ולייל דיק (Lyle Dick) תיעדו דפוסים רחבים יותר של ניצול נשים אינואיטיות במהלך משלחותיו.
חיים מאוחרים והוקרה
פירי הועלה לדרגת אדמירל אחורי וקיבל את תודת הקונגרס ב-1911, יחד עם מדליית קולם הגיאוגרפית (Cullum Geographical Medal), מדליית צ'ארלס פ. דיילי (Charles P. Daly Medal), ומדליית האברד (Hubbard Medal) במהלך הקריירה שלו. הוא כיהן שתי קדנציות כנשיא מועדון חוקרי הארצות (Explorers Club) ודגל בתעופה צבאית בשנותיו המאוחרות, ופרש לאי איגל (Eagle Island), מיין. הוא נפטר ב-20 בפברואר 1920 וקבור בבית הקברות הלאומי ארלינגטון – מרחק קצר, לאחר 1988, ממתיו הנסון, שנקבר שם מחדש בהכרה מאוחרת בתפקידו.
מדוע רוברט מכונה גאון
הטענה לגאונות, היכן שהיא נעשית עבור פירי בכלל, נשענת על לוגיסטיקה ולא על אינטלקט או אומץ: מה שמעריצים מכנים "מערכת פירי" של צוותי תמיכה מדורגים והטמנת אספקה, ששופרה לאורך ארבע משלחות, הפכה לשיטה הסטנדרטית עבור נסיעות קוטביות מאוחרות והיא תרומה הנדסית אמיתית. זוהי מיומנות אמיתית וספציפית – העברת גברים, כלבים ואוכל על פני סביבה שהורגת רשלנות במהירות. אך התווית קורסת תחת אותן ראיות שמערערות על טענתו המרכזית. הרישומים החסרים ביומנו שלו, המרחקים היומיים הבלתי אפשריים מבחינה פיזית לאחר שהנווט המנוסה ביותר שלו חזר, וההמצאה של "ארץ קרוקר" כולם מצביעים על אדם המוכן לייצר ודאות שלא הייתה לו. הערכתו של היסטוריון הקוטב פרגוס פלמינג (Fergus Fleming) היא בלתי מתפשרת: פירי היה "ללא ספק האדם המונע ביותר, אולי המצליח ביותר וכנראה הלא נעים ביותר בדפי ההיסטוריה של חקר הקוטב." מעל הספק הניווטי מונח רישום של ניצול האינואיטים שידעתם ועבודתם אפשרו את משלחותיו בכלל – עובדה שדיווחים מודרניים כבר לא משמיטים. כל פסק דין ישר חייב להחזיק את שניהם: מוח לוגי מסוגל באמת, ומורשת שנבנתה בחלקה על ראיות שלא עמדו במבחן ואנשים שלא זכו ליחס הוגן.
מורשת
ארץ פירי (Peary Land) בגרינלנד, קרחון, ומכתש ירחי ליד הקוטב הצפוני של הירח כולם נושאים את שמו, ועבור רוב המאה העשרים תלמידי בית הספר למדו עליו כמגלה הקוטב הצפוני ללא סייג. הוודאות הזו נעלמה. מה שנותר להגנה הוא צר יותר: גישה תובענית ושיטתית למסעות באזור הארקטי שחוקרי ארצות מאוחרים אימצו, ומחלוקת שעודנה מעצבת, עשורים לאחר מכן, את האופן שבו היסטוריונים שוקלים כל טענה לא מאומתת של חוקר ארצות על ראשוניות.