ריצ'רד סנט: הצ'לן שחקר ערים
טעות של מנתח הפכה אותו לסוציולוג. ריצ'רד סנט (Richard Sennett) התאמן מילדותו כנגן צ'לו, וציפה לחיים על במות הקונצרטים, עד שפציעה בידו וטיפול כושל סגרו דלת זו לצמיתות. מה שבא לאחר מכן היה אחד משינויי הקריירה המוזרים ביותר בהגות החברתית המודרנית — מוזיקאי שבילה את חצי המאה הבאה בהענקת תשומת לב של פרפורמר לדברים שמחקר נוטה לראות כפשוטים מדי מכדי לשים לב אליהם: איך אנשים עובדים, איך הם מדברים בציבור, איך קיר פוגש רחוב.
קבריני גרין (Cabrini Green)
סנט נולד בשיקגו ב-1 בינואר 1943, למשפחה יהודית של מהגרים רוסים, וגדל בקבריני גרין — באותה עת פרויקט דיור ציבורי חלוצי ומעורב גזעית, עשרות שנים לפני ששמו הפך למילה נרדפת לכישלון עירוני אמריקאי. הפרט הביוגרפי הזה חשוב יותר מרובם, כי כל גוף העבודה של סנט סובב סביב השאלה האם זרים שונים יכולים לחלוק מקום מבלי להתפרק לעוינות או לקונצנזוס חסר ייחוד. הוא צפה בניסוי בדיוק בכך, מבפנים, כילד.
המוזיקה באה ראשונה והגיעה ברצינות. כשהיד כשלה, הוא פנה לאוניברסיטת שיקגו ולאחר מכן להרווארד, שם קיבל דוקטורט בהיסטוריה של הציוויליזציה האמריקאית ב-1969 תחת שלישיית מנחים יוצאת דופן: דייוויד ריסמן (David Riesman), מחבר ההמון הבודד (The Lonely Crowd); הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון (Erik Erikson); והיסטוריון ההגירה אוסקר הנדלין (Oscar Handlin). סוציולוגיה, פסיכולוגיה והיסטוריה שזורים בכל מה שסנט כתב מאז, והשזירה הזו נקשרה בהרווארד. מלגה במרכז המשותף ללימודים עירוניים, המנוהל במשותף על ידי הרווארד ו-MIT, העניקה לו את המרכיב השלישי: העיר עצמה.
האדם הציבורי והפציעה הסמויה
ספריו המוקדמים של סנט הגיעו ברגע שבו החיים האינטלקטואליים האמריקאיים פנו פנימה, ושניהם יצאו נגד המפנה הזה. שימושי האי-סדר (The Uses of Disorder, 1970) הציג את הטענה הנגדית לכך שערים צריכות להיות פחות מתוכננות, לא יותר — שחיכוך של הבדלים לא פתורים עושה יותר למבוגרים מאשר אזור מסודר. פציעות המעמד הסמויות (The Hidden Injuries of Class, 1972), שנכתב עם ג'ונתן קוב (Jonathan Cobb), נכנס לבתי משפחות מעמד הפועלים של בוסטון ומצא משהו שהפוליטיקה של התקופה החמיצה ברובה: שמעמד באמריקה פוצע באמצעות כבוד ולא באמצעות הכנסה, ומייצר חשבון אישי של בושה אצל אנשים שעל הנייר הצליחו.
אחר כך הגיע נפילת האדם הציבורי (The Fall of Public Man, 1977), שעדיין נחשב לספרו המצוטט ביותר. הטיעון שלו הוא שחברות מערביות בלבלו בהדרגה בין כנות לבין סגולה, ורוקנו את המוסכמות הלא-אישיות, התיאטרליות, עוטות המסכות שאפשרו בעבר לזרים להתייחס זה לזה כאזרחים ולא כקרובים. התוצאה, טען סנט, היא פוליטיקה של אישיות ודרישה מתישה לאותנטיות שהופכת את החיים הציבוריים ליותר רגשיים ופחות יעילים. זו תזה שנכתבה על ידי מי שהבין, מאולם הקונצרטים, שביצוע אינו שקר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אופי תחת הקפיטליזם החדש
עד שנות ה-90 עבד סנט בשתי מדינות במקביל, כשהוא מחזיק בקתדרות באוניברסיטת ניו יורק ובבית הספר לכלכלה של לונדון (London School of Economics and Political Science), שם הפך לפרופסור למאה שנים בסוציולוגיה. בשנות ה-70 הוא היה שותף להקמת המכון ללימודי מדעי הרוח של ניו יורק עם סוזן סונטג (Susan Sontag) ויוסיף ברודסקי (Joseph Brodsky); בשנות ה-80 הוא ייעץ ל-UNESCO ושימש כנשיא המועצה האמריקאית לעבודה, פורום בחסות קרן רוקפלר.
החיים המוסדיים האלה הזינו רצף שני וגדול של ספרים על עבודה. השחתת האופי (The Corrosion of Character, 1998) שאל מה קורה לאדם כאשר הכלכלה המודרנית דורשת גמישות, פרויקטים לטווח קצר והמצאה מחדש מתמדת — כאשר קריירה כבר לא מצטברת לסיפור שאדם יכול לספר על עצמו. כבוד (Respect, 2003) ו-תרבות הקפיטליזם החדש (The Culture of the New Capitalism, 2006) הרחיבו את הטיעון לרווחה, אי-שוויון ופסיכולוגיה של תלות. הספרים נקראו רחוק מחוץ לסוציולוגיה, בבתי ספר לניהול ועל ידי פוליטיקאים, בעיקר משום שהם תיארו הרגשה שלא היה לה אוצר מילים לפני שסנט סיפק אחד כזה.
הומו פאבר (Homo Faber)
עבודתו המאוחרת היא האישית והאידיוסינקרטית ביותר: טרילוגיה תחת הכותרת הומו פאבר, האדם היוצר. האומן (The Craftsman, 2008) הוא העוגן. נגד ההנחה שעבודה ידנית מיומנת היא בן דוד נחות של חשיבה, סנט טען שאומנות — הרצון לבצע עבודה היטב למען עצמה — היא דחף אנושי בסיסי ופרקטיקה אינטלקטואלית כשלעצמה, כזו שעוברת משולחן הצורף ועד לחדר הניתוח של המנתח ועד לכתיבת קוד. מיומנות, הוא התעקש, היא צורה של ידע שלא ניתן להפריד מהיד שנושאת אותו. אף אחד שאיבד יד בגלל טעות של מנתח לא יכול היה לכתוב את הספר הזה בקלות ראש.
ביחד (Together, 2012) התייחס לשיתוף פעולה כאומנות שצריך ללמוד ואפשר לאבד, ו-בנייה ומגורים (Building and Dwelling, 2018) חזר לעיר, כשהוא מבחין בין הסביבה הבנויה לבין זו החיה. הוא לא עצר: המבצע: אמנות, חיים, פוליטיקה (The Performer: Art, Life, Politics, 2024) פותח טרילוגיה חדשה על ביצוע, נרטיב ודימוי, וסוגר מעגל בחזרה לצ'לו. לצד הספרים הוא עמד בראש ועדה של האו"ם בנושא פיתוח עיצובי עירוני, יצר את תוכנית הערים של LSE (LSE Cities) שצמחה לפרויקט Urban Age, ועמד בראש חבר השופטים של הביאנלה בוונציה ב-2006.
מדוע ריצ'רד נקרא גאון
האיכות שסנט זוכה לה אינה עוצמה אנליטית אלא סוג יוצא דופן של חזון — היכולת לראות חברה שלמה דרך דבר פיזי קטן, ולנוע בין שולחן העבודה, הנפש והכלכלה הפוליטית מבלי שהחיבורים ייראו. שיאו-לי מנג (Xiao-Li Meng), דיקן בית הספר ללימודי מוסמכים לאמנויות ומדעים של הרווארד, הציג את הטענה בפשטות כאשר העניק לו את מדליית המאה בשנת 2017: סנט "עיצב את הבנתנו לכמה מהשאלות הבסיסיות ביותר של החיים המודרניים: מה זה אומר לחיות בעיר ומה זה אומר לעבוד." הכבוד אינו צנוע — פרס הגל (Hegel Prize) ב-2006, פרס גרטה הנקל (Gerda Henkel Prize) ב-2008, מדליית היינריך טסנוב (Heinrich Tessenow Medal) ב-2009 כזוכה הראשון שאינו אדריכל או מעצב, פרס המסה האירופי (Prix Européen de l'Essai) ב-2016, עמית החברה המלכותית לספרות והאקדמיה הבריטית, ותואר OBE ב-2018.
הטיעון הנגדי הכן הוא שסנט הוא מסאי לא פחות מאשר מדען חברתי, והמבקרים שלו אמרו זאת במשך עשורים. ספריו מתקדמים באמצעות אנקדוטה מאירה, תנופה היסטורית ואנלוגיה ולא באמצעות ראיות שיטתיות; הטענות ההיסטוריות הסוחפות של נפילת האדם הציבורי הותקפו על ידי היסטוריונים, והחגיגה של האומנות נקראה כנוסטלגיה לבושה בתיאוריה. הוא לא הקים בית ספר ולא הותיר אחריו מתודולוגיה. הגאונות שלו, אם המילה תקפה, קרובה יותר לזו של סופר מאשר של מדען: לא גילוי חוקים, אלא מתן שמות לחוויות שמיליוני אנשים חוו ללא שפה עבורן.
מורשת
ההגעה של סנט יוצאת דופן עבור סוציולוג — אדריכלים, מעצבי ערים וקובעי מדיניות קוראים אותו לפחות מקרוב כמו אקדמאים, ואוצר המילים שלו על אופי מושחת, פציעה סמויה ואומנות דלף לוויכוח הרגיל על עבודה וערים. הוא התחתן עם הסוציולוגית ססקיה סאסן (Saskia Sassen) ב-1987, ויצרו את אחד השותפויות האינטלקטואליות המרשימות ביותר בתחום. בגיל שמונים ומעלה ועדיין פותח טרילוגיות, הוא נשאר מה שהיה תמיד: פרפורמר שהחליף כלי נגינה.