רנו ברבאר: תפיסה כסוג של רעב
החזיקו קובייה בידכם ותראו לכל היותר שלושה מפאותיה. עבור רוב המסורת הפנומנולוגית זוהי בעיה שיש לנהל — התפיסה היא חלקית באופן כרוני, והתודעה חייבת איכשהו להשלים את מה שהעין לעולם אינה מקבלת. רנו ברבאר (Renaud Barbaras) הפך את הפסיקה. אי-השלמות אינה פגם בתפיסה, הוא טען; זהו מה שהתפיסה היא. את מה שהמסורת התייחסה אליו כאל חוסר הוא תיאר מחדש כמבנה, והעניק לו שם השאוב מאוצר מילים שונה לחלוטין: תשוקה.
המורשת של מרלו-פונטי
ברבאר נולד ב-27 באוגוסט 1955 והתחנך בבית הספר הנורמלי הגבוה של סן-קלו (École normale supérieure de Saint-Cloud). עבודת הדוקטורט שלו עסקה במוריס מרלו-פונטי (Maurice Merleau-Ponty) ונשאה כותרת משנה — מבוא לפנומנולוגיה של התפיסה — שהיוותה מחווה מכוונת לספרו המפורסם ביותר של הפילוסוף הוותיק. הוא המשיך להחזיק בקתדרה לפילוסופיה בת זמננו באוניברסיטת פריז 1 פנתאון-סורבון.
נקודת מוצא זו חשובה, מכיוון שמרלו-פונטי מת ב-1961 באמצע כתיבת ספר. מה שהותיר אחריו היה קבוצה של מחוות יוצאות דופן ובלתי גמורות לעבר פילוסופיה שבה גוף תופס ועולם נתפס עשויים מאותו חומר. הפילוסופיה הצרפתית שאחריו פנתה לרוב למחוזות אחרים — לעבר המבנה, לעבר השפה, לעבר ביקורת הסובייקט. ברבאר השתייך למיעוט שחשב שהפרויקט הבלתי גמור ראוי להשלמה ולא לנטישה, ושהתייחס לפנומנולוגים המייסדים, אדמונד הוסרל (Edmund Husserl) ומרלו-פונטי, כאל בני שיח חיים ולא כמוצגים היסטוריים.
הוויית התופעה
מחקרו משנת 1991 על האונטולוגיה המאוחרת של מרלו-פונטי, שפורסם באנגלית בשנת 2004 בשם The Being of the Phenomenon, ביסס אותו כאחד הקוראים הקפדניים ביותר של אותה יצירה בלתי גמורה. אך חוסר מנוחה מסוים כבר ניכר בו. קריאה קרובה מספיק של מרלו-פונטי חושפת את המקומות שבהם הטיעון אינו נסגר, וברבאר היה פחות מעוניין להגן על נושא מחקרו ויותר לגלות מה דרשו הפערים. זהו ההבדל בין פרשן לבין פילוסוף שקורה לו לעבוד דרך פרשנות.
תשוקה ומרחק
הפריצה הגיעה עם Désir et distance ב-1999, שתורגם ב-2005 ל-Desire and Distance: Introduction to a Phenomenology of Perception. המהלך המרכזי שלו פשוט לכאורה. אם אובייקט נתפס תמיד עולה על מה שניתן ממנו — תמיד מחזיק צדדים חבויים, עומקים, היבטים נוספים — אזי הסובייקט התופס אינו תודעה מכוננת המרכיבה אובייקטים מתוך נתונים. הוא משהו קרוב יותר ליצור המושיט יד אל מה שנסוג. "תפיסה היא תשוקה". הסובייקט אינו מכונן את האובייקט; הוא משתתף בהתגלותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התוצאה היא שהמרחק מפסיק להיות מכשול בין התופס לבין העולם והופך לתנאי לקיומו של עולם כלל. ישות שהייתה מחזיקה באובייקט שלה לחלוטין לא הייתה תופסת אותו; היא הייתה חופפת לו, ושום דבר לא היה מופיע. התגלות דורשת פער, ותשוקה היא השם לקשר שמתקיים לאורכו.
מבקרים זיהו את השאפתנות באופן מיידי. לאונרד לולור (Leonard Lawlor) ציין שברבאר "מרחיק את עצמו ממרלו-פונטי ומפתח מושגים משלו בעלי מקוריות גבוהה", וכינה את הספר "יוצא דופן"; Philosophy in Review תיאר אותו כ"עבודה שאפתנית, דחוסה ומנומקת בקפידה" ו"בין המקוריות ביותר בשנים האחרונות".
מתפיסה לחיים
מה שמעניק לפרויקט של ברבאר את צורתו הייחודית הוא המקום שבו חיפש את המשאבים לבסס אותו. במקום להישאר בתוך הקאנון הפנומנולוגי, הוא הגיע אל נושא החיים ועולם-החיים (life-world) אצל הוסרל המאוחר — חומר שהיה פחות נחקר יחסית בקבלה הצרפתית — ואל דמויות לא-פנומנולוגיות, אנרי ברגסון (Henri Bergson) מעל כולם, ואז קרא את הכל דרך המסגרת של מרלו-פונטי. תשוקה ומרחק היו אמורים להיות מעוגנים לא רק במשמעות לבדה אלא בפילוסופיה של הביולוגיה ובקוסמולוגיה.
זוהי הימור יוצא דופן באמת. הפנומנולוגיה הגדירה את עצמה בדרך כלל נגד נטורליזם, בהתעקשותה שחוויה חיה אינה ניתנת לצמצום לתהליך ביולוגי. ברבאר קיבל את הנחת היסוד האנטי-רדוקציוניסטית תוך סירוב לבידוד שהיא יצרה. אם תפיסה היא אופן של תשוקה, ותשוקה היא דרך להיות בחיים, אזי פנומנולוגיה של התפיסה חייבת בסופו של דבר להפוך לפנומנולוגיה של החיים — וזהו בדיוק הכותרת של ספרו משנת 2008 Introduction à une phénoménologie de la vie.
המפנה הקוסמולוגי
עבודתו המאוחרת נשענת בכבדות על הפילוסוף הצ'כי יאן פאטוצ'קה (Jan Patočka), שהגותו מספקת דרך למקם את הישות האנושית בתוך עולם שאינו רק מתואם לתודעה. המסלול מסתיים, לפחות לעת עתה, ב-Phénoménologie et cosmologie (2024): ניסיון לתפוס מחדש את מקומה של האנושות דרך קוסמולוגיה פנומנולוגית. זוהי שאיפה מיושנת, במובן הטוב של המילה. רוב הפילוסופיה בת זמננו נטשה את השאלה לאיזה סוג של יקום שייכת ישות חיה ותופסת. ברבאר בילה קריירה בצעידה חזרה לעבר שאלה זו.
מדוע רנו מכונה גאון
האיכות הספציפית כאן היא תיאור מושגי מחדש — היכולת לקחת תופעה שכולם כבר בחנו ולהזיז את המסגרת כך שמה שנראה כמגבלה מתברר כמבנה. איש לא גילה שהתפיסה היא פרספקטיבית; תצפית זו עתיקה כפילוסופיה. תרומתו של ברבאר הייתה לסרב להנחה הטמונה בתוכה, כלומר שחלקיות היא נפילה מאיזה תפס אידיאלי שלם. הסרת הנחה זו משנה את מהותו של סובייקט, מהותו של אובייקט, ומה פירוש הדבר להופיע. זוהי עבודה פילוסופית מדרגה גבוהה, ועמיתיו אמרו זאת במשלב המתאים: מקוריות גבוהה, בין הספרים המקוריים ביותר של השנים האחרונות.
ראוי לציין את טענת הנגד בבירור. איש מחוץ לפילוסופיה המקצועית לא כינה את ברבאר גאון, והמקורות אינם מתעדים את המילה הזו בהקשרו כלל. הוא עובד בתוך מסורת, על מחברים קאנוניים, עם אוצר מילים — תשוקה, מרחק, התגלות, חיים — שירש ברוב חלקיו מהוסרל, מרלו-פונטי, ברגסון ופאטוצ'קה; מקוריותו היא קומבינטורית ופרשנית ולא תגלית מכלום. הפרוזה שלו דחוסה אפילו לפי הסטנדרטים של הפנומנולוגיה הצרפתית, מה שמגביל את טווח ההגעה והופך את העבודה לקשה לבדיקה. והביסוס הביולוגי והקוסמולוגי שהוא מחפש הוא הבטחה שהפילוסופיה חייבת בסופו של דבר לפרוע: קל יותר להצהיר שפנומנולוגיה צריכה לפגוש את מדעי החיים מאשר להראות מה הפגישה מניבה. הפסיקה ההוגנת היא מוח פילוסופי מדרגה ראשונה הפועל בקצה הקשה של מסורת, לא מהפכן בודד.
מורשת
ברבאר עשה יותר מרוב האחרים כדי למנוע מהפנומנולוגיה להפוך למשמעת היסטורית בצרפת, שזהו הגורל שפוקד בשקט את רוב התנועות הפילוסופיות לאחר מות מייסדיהן. על ידי התעקשות שהוסרל ומרלו-פונטי הותירו בעיות חיות ולא דוקטרינות גמורות, ועל ידי דחיפת הבעיות הללו לעבר החיים והקוסמוס ולא בחזרה למחקר אקדמי, הוא העניק למסורת לאן ללכת. התרגומים לאנגלית — The Being of the Phenomenon ב-2004, Desire and Distance ב-2005, וה-Introduction to a Phenomenology of Life שבאו לאחר מכן — הביאו את הטיעון לקוראים שהניחו שהפנומנולוגיה הצרפתית הסתיימה בשנות ה-60. היא לא. היא הושיטה יד, לאורך כל הדרך, אל מה שנסוג.