רנאטו קרסונה (Renato Carosone): האיש שגרם לנפוליאטני לרקוד סווינג
בשנת 1960, בשיא תהילתו המוחלט, פרש רנאטו קרסונה (Renato Carosone) ממוזיקה. הרוק אן רול היה בעלייה, ובמקום לצפות בו שוחק את צליל הביג בנד הנפוליטני המרקיד שאותו בילה עשור בשכלולו, הוא בחר לפרוש כליל, והסביר בהמשך: "אני מעדיף לפרוש עכשיו על גל ההצלחה, מאשר להיות מיוסר בהמשך על ידי המחשבה שהרוק אן רול מוחק את כל מה שהשגתי". זו הייתה דרך מוزرة, כמעט מתריסה, לעזוב את הבמבמה — והיא הגיעה ממוזיקאי שכבר בנה את אחד מנתיבי ההגעה הבלתי סבירים ביותר לכוכבות בפופ האיטלקי שלאחר המלחמה.
עילוי קונסרבטוריון
קרסונה (Carosone) נולד ב-3 בינואר 1920 בנאפולי (Naples) לאנטוניו (Antonio) וקרולינה דאינו (Carolina Daino), והפגין יכולת מוזיקלית מגיל צעיר: הוא חיבר יצירה לפסנתר, "טריקי-טראק" ("Triki-trak"), בגיל ארבע عشرة. הוא התאמן בצורה פורמלית בקונסרבטוריון סן פייטרו א מאיֶיֶלה (San Pietro a Majella) בנאפולי תחת אלברטו צ'ורצ'י (Alberto Curci), והשלים את הדיפלומה שלו בפפסנתר ובהלחנה ב-1937 כשהוא בן שבע عشرة בלבד — בסיס קלאסי רציני שיהווה לימים את הבסיס לתחכום ההרמוני של שיריו הפופולריים.
תשע שנים באפריקה
במקום להתחיל קריירה שגרתית בבית, בילה קרסונה (Carosone) את השנים מ-1937 עד 1946 בעבודה כמנהל להקה במזרח אפריקה האיטלקית. הוא השתקע באסמרה (Asmara), במה שהיא כיום אריתריאה, וניגן בתזמורת במועדון צ'ירקולו איטליה (Circolo Italia) ובהמשך הפך למנהל המוזיקלי של תיאטרון אודאון (Odeon Theatre), שם פיתח מיזוג מוקדם ומובהק של סטנדרטים של ביג בנד אמריקאי, שירה נפוליטנית וכלי הקשה אריתריאים מקומיים — שילוב שחזה, בלמעלה מעשור, את הצליל הבין-תרבותי שהוא יפרסם לימים. הוא שירת במהלך המלחמה בטרם חזר לאסמרה ונשאר שם עד יולי 1946. כמו כן, במצפואה (Massawa), בינואר 1938, הוא נישא לרקדנית איטליה לבידי (Italia Levidi), הידועה כליטה (Lita), ואת בנה ג'וזפה (Giuseppe) אימץ.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית צליל איטלקי יש מאין
קרסונה (Carosone) חזר לאيطליה כשהוא אלמוני בעיקרו לקהל המקומי, והתיישב תחילה בברינדיזי (Brindisi) ואחר כך ברומא (Rome), שם החל לבנות מחדש קריירה מאפס. ב-1949 הוא הקים את טריו קרסונה (Trio Carosone) עם הגיטריסט פיטר ואן האוטן (Peter van Houten) (המכונה גם פיטר ואן ווד [Peter Van Wood]) והמתופף גג'ה די ג'אקומו (Gegè Di Giacomo), ובהמשך הרחיב את צליל הלהקה עם הגיטריסט ההונגרי-רומני אלֶק באצ'יק (Elek Bacsik). תוך עבודה נרחבת עם הפזמונאי ניקולה סלרנו (Nicola Salerno), שכתב תחת שם בדוי ניסה (Nisa), קרסונה (Carosone) בנה קטלוג שירים — ביניהם "טו ווצ'ו פא לאמריקאנו" ("Tu vuò fà l'americano"), "'או סוספيرو" ("'O suspiro"), ו"מארוזלה" ("Maruzzella"), האחרון שנכתב עבורו והוקדש לאשתו — שמיזגו את המסורת המלודית הנפוליטנית עם הדחף הקצבי של הסווינג והג'אז האמריקאיים. הוא נמשך לניסויים הקומיים והסאטיריים של אמנים כמו ספייק ג'ונס (Spike Jones), והשתמש בטכניקות אולפן חדשניות של התקופה, כולל מניפולציה של סרטי הקלטה ושינוי מהירות, כדי לחדד את הפן התיאטרלי והשובב של הקלטותיו.
פריצת דרך בינלאומית
עד אמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 טריו קרסונה (Trio Carosone), שהורחב ללהקה מלאה, ערך סיבובי הופעות תיאטרליים באולמות כמו לה בוסולה (Bussola) בורסיליה (Versilia), ושילב מוזיקה עם מערכונים ושיתוף קהל באופן שהפך את הלהקה למופע במה לא פחות מאשר להקת הקלטות. שיר משנת 1957 "טוררו" ("Torero") הפך ללהיט הבינלאומי המובהק שלו, והגיע למקום השמונה עשרה במצעדים האמריקאיים כשהוא מחזיק במקום שם במשך שבועיים — כניסת ה-Top 20 היחידה שלו בארה"ב — והמשיך להיות מתורגם לשנים עשר שפות ומבוצע גרסאות כיפור על ידי הרכבים הכוללים את האחיות אנדרוז (Andrews Sisters) וקוני פרנסיס (Connie Francis). באותה שנה, הלהקה הופיעה בקרנגי הול (Carnegie Hall), וקרסונה (Carosone) הוחתם בקפיטול רקורדס (Capitol Records), והוציא את האלבומים ירח דבש ברומא (Honeymoon in Rome) (1957) ו-רנאטו קרסונה! (Renato Carosone!) (1959), לצד הקלטות עבור פאת'ה (Pathé) ופרלופון (Parlophone). לצד דומניקו מוודוניו (Domenico Modugno), הוא זכור כאחד האמנים האיטלקים הראשונים של תקופת שלאחר המלחמה שהשיגו הצלחה בינלאומית אמיתית תוך כדי המשך שירה באיטלקית ולא באנגלית.
פרישה וחזרה
החלטתו של קרסונה (Carosone) לפרוש ב-1960, בשיא הצלחתו המסחרית, היא אחת המחוות המיוחדות ביותר בקריירה שלו: במקום להתאים את עצמו להגעת הרוק אן רול או לצפות בסגנון מבוסס הסווינג שלו דועך ברלוונטיות, הוא בחר לעצור בעודו בפסגה. הוא בילה חלק ניכר מהשנים הבאות בעיסוק בציור, גוף עבודות משמעותי מספיק כך שניתנה לו בהמשך תצוגה ייעודית במוזיאון קסטל סנט אנג'לו (Castel Sant'Angelo Museum) ברומא ב-2007. הוא ערך קאמבק טלוויזיה ב-9 באופסט 1975 וחזר להופעות קונצרטים ופסטיבלים לסירוגין לאורך סוף שנות ה-90, מבלי לחזור מעולם באופן מלא לקצב הקריירה שלו בשנות ה-50.
מדוע רנאטו מכונה גאון
הטיעון בעד גאונותו של קרסונה (Carosone) נשען על מעשה סינתזה מוזיקלי ספציפי ובר-הוכחה: פסנתרן בעל הכשרה קונסרבטורית שבילה כמעט עשור בספיגת קצב אפריקאי וסווינג ביג בנד אמריקאי הרחק מהזרם המרכזי המוזיקלי של איטליה, ואז חזר למזג את אותן השפעות עם מסורת השיר הנפוליטנית למשהו חדש באמת, במקום לחקות אף אחד מהמקורות. מקורות מתארים אותו כמי שהפך "כמעט לסמל של השיר הנפוליטני בעולם", שפה המזכה אותו בהרחבה, ולא רק בהופעה בתוך, מסורת אזורית — ורמיקס האלקטרו-דאנס של 2010 לשיר "טו ווצ'ו פא לאמריקאנו" בתור "אਸੀਂ לא מדברים אמריקאי" ("We No Speak Americano"), שהפך ללהיט מועדונים גלובלי עשורים לאחר מותו, הוא הוכחה מוחשית שלרעיון המוזיקלי הבסיסי עדיין היה כוח דורות לאחר מכן. ההסתייגות הכנה היא שהחדשנות של קרסונה (Carosone) הייתה בעיבוד, מיזוג ותיאטרליות ולא בהמצאה הרמונית או מבנית במובן הקלאסי — הגאונות שלו, כפי שהתיעוד תומך בה, הייתה של מנהל להקה ושל סינתטיקן, בנויה על טעם, תזמון והאומץ ללכת במקום לרדוף אחרי שוק משתנה, ולא סוג של פריצת דרך קומפוזיציונית רשמית שהייתה ממקמת אותו לצד הדמויות הקלאסיות שאת הכשרתן הקונסרבטורית הוא חלק.
מורשת
קרסונה (Carosone) מת ב-20 במאי 2001 ברומא בגיל שמונים ואחת. שיריו, במיוחד "טו ווצ'ו פא לאמריקאנו" ("Tu vuò fà l'americano") ו"טוררו" ("Torero"), נשארים עמוד שדרה של ספר השירים הפופולרי האיטלקי וממשיכים להיות מופצים בינלאומית באמצעות גרסאות כיסוי, דגימות ורמיקסים, ומעניקים לקרסונה (Carosone) חיים שניים, לא מתוכננים, במוזיקה עשורים לאחר הפרישה שחשב שתחתום את מורשתו בתנאים שלו.