רמון וינאי: הבריטון שהפך לאותלו של עולם האופרה
מרבית הזמרים מבלים קריירה שלמה במאמץ לשמור על סוג קול אחד. רמון וינאי נע בין שלושה: בריטון, לאחר מכן טנור גבורי שהפך למפרש המובהק של "אותלו" מאת ורדי במאה ה-20, ושוב בריטון — ובכל שלב, מנצחים בשיעור קומתם של ארטורו טוסקניני ווילהלם פورتבנגלר רצו אותו לאותו תפקיד עצמו.
קול צ'יליאני, שהוכשר במקסיקו
וינאי נולד ב-31 באוגוסט 1911 בצ'ילאן שבצ'ילה, להוריו ז'אן וינאי רוברט ורוזה ספולבדה. את קריירת השירה המקצועית שלו החל לא בצ'ילה אלא במקסיקו, שם ערך ב-1938 את הופעת הבכורה שלו כבריטון. הכשרתו ניתנה לו על ידי חוסה פירסון, תלמיד של שיטת בל קנטו איטלקית היסטורית המבוססת על שליטה בנשימה ומיקום קול מאשר על עוצמה בלבד — בסיס יוצא דופן לקול שעתיד להיות מוערך במיוחד בשל כוחו הדרמטי.
הופעת הבכורה השנייה
ב-1943 ערך וינאי את מה ששקול להופעת בכורה מקצועית שנייה, הפעם כטנור — מעבר שמורים לפיתוח קול מחשיבים בדרך כלל כקשה ולעתים כקטלני לקריירה, שכן הדרישות הפיזיות של רפרטואר הטנור ממוקמות באופן שונה בקול מאשר חומר הבריטון. מה שהפוך את המעבר של וינאי למוצלח, ומה שמבקרים ציינו לאחר מכן, היה שקול הטנור שלו מעולם לא איבד את האפלה הבריטונית שלו; במקום להישמע כבריטון מוסב המאמץ כלפי מעלה, הוא שר תפקידי טנור עם גוון עמוק וכבד באופן יוצא דופן עבור הרג'יסטר, דבר שהפך לסימן ההיכר שלו.
אותלו, באופן מוחלט
אותו טנור בעל גוון כהה הפך, כמעט מיד, לסטנדרט לפיו נמדד "אותלו" של ורדי. וינאי שר את התפקיד מאות פעמים בתיאטراتות התובעניים בעולם — לה סקאלה, פסטיבל זלצבורג, קובנט גארדן, המטרופוליטן אופרה — וארטורו טוסקניני ווילהלם פورتבנגלר, שניים מהמנצחים הדורשים ביותר במאה ה-20 שלעתים נדירות הסכימו זה עם זה מבחינה אמנותית, בחרו בו באופן עצמאי להקלטת האופרה. הופעתו בשידור רדיו ב-1947 תחת ניצוחו של טוסקניני נחשבת בעיני מבקרים רבים להקלטה המלאה הטובה ביותר של "אותלו" שנוצרה אי פעם. הוא גם היה הטנור הראשון שביצע את תפקיד אותלו בטלוויזיה, ב-1948, והביא את תפקיד הטנור התובעני ביותר של ורדי למדיום שעדיין לא היה לו תקדים לגבי האופן שבו אופרה צריכה להיראות על המסך.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הכרת עמיתים
השבחים על האותלו של וינאי לא הגיעו רק ממבקרים; הם הגיעו מהזמרים שהכירו היטב את הקושי של התפקיד. עמיתו הטנור קרלו ברגונצי הצהיר כי הוא מאמין שקולו של וינאי היה אחד מקולות הטנור האמיתיים היחידים שיכלו לעמוד בדרישות התפקיד, ומריו דל מונאקו — בעצמו אחד מהאותלו הגדולים של התקופה — היה בין הזמרים שהעריצו את הפרשנות של וינאי. שבחים מסוג זה מצד מתחרים ישירים על אותו תפקיד מובהק מהווים צורה חזקה יותר של אישור מאשר ביקורות בעיתונות, שכן הם מגיעים מאנשים שיש להם הכי הרבה מה להרוויח מהפחתת ערעורו של יריב על החלק.
וגנר, ביירוית, ומעבר לאותלו
הטנור הדרמטי של וינאי לא הוגבל לורדי. בין השנים 1952 ל-1957 שר תפקידים וגנריאניים בפסטיבל ביירוית, התיאטרון הייעודי של המלחין עצמו ומגרש האימונים התובעני ביותר ברפרטואר הווגנריאני. הוא גילם גם את קאניו ב"ליאצ'אצ'י", דון חוזה ב"כרמן", ושמשון, תפקידים החולקים את דרישתו של אותלו לנפח קול ולמתח דרמטי מתמשך לאורך ערב שלם. עם זאת, מבקרים ציינו כי הוא לא נודע ברוחב פרשני מחוץ לחלקים דרמטיים אלו — כשרונו היה עומק בנתיב צר ותובעני ולא טווח על פני רפרטואר הטנור הרחב יותר.
חזרה לבריטון, ופרישה
ב-1962, לאחר כמעט שני עשורים כטנור, שב וינאי לרפרטואר הבריטון, והשלים סיבוב הופעות יוצא דופן דרך קטגוריות קוליות שמעטים הזמרים המנסים אפילו פעם אחת. הוא פרש מהבמה ב-1969. הוא היה נשוי לסופרן האמריקאית טסי מובלי מאוקלהומה, ומונה לפטרון לאומי של דלתא אומיקרון, אחוות מוזיקה בינלאומית. הוא נפטר ב-4 בינואר 1996 במקסיקו, בגיל 84.
מדוע רמון מכונה גאון
שום דבר בחומר המקור אינו מכנה את רמון וינאי גאון במובן אינטלקטואלי או קומפוזיציוני, ומילה זו תתאר בצורה שגויה את מה שהפך אותו לראוי לציון. הישגו היה פיזי וטכני: קול המסוגל לחצות בהצלחה בין בריטון לטנור פעמיים, לשמור על גוון כהה מובהק שרוב הזמרים המבצעים מעבר זה מאבדים, ולהשתמש בו כדי להגדיר אחד מתפקידי הדרמה הקשים ביותר באופרה בצורה כל כך מושלמת ששניים מהמנצחים התובעניים ביותר של המאה רצו אותו במיוחד, ויריביו הטנורים עצמם ראו בו מתאים באופן ייחודי לחלק. זהו טיעון בזכות כלי קולי יוצא דופן ושיקול דעת פרשני — ידיעה כיצד להשתמש בקול שלא התנהג כפי שקולות אמורים להתנהג בזמן שנע בין סיווגים — ולא בזכות מקוריות יצירתית מהסוג ש"גאון" מכנה לעתים קרובות יותר. המגבלה הכנה היא שהרפרטואר שלו, לפי התיעוד הביקורתי, היה צר: תפקידים דרמטיים וכבדים במקום הרוחב שעליו פיקדו חלק מבני דורו, ותהילתו נשענת ברובה המכריע על חלק יחיד, אותלו, יהא אשר יהא האופן המוחלט שבו שלט בו.
קול ששני מנצחים יכלו להסכים עליו
טוסקניני ופورتבנגלר ייצגו, באמצע המאה ה-20, קטבים הפוכים כמעט של פילוסופיית ניצוח — האחד העדיף דיוק ונאמנות לתוوים, השני העדיף גמישות ואינסטינקט דרמטי — ושני הגברים התפרסמו בכך שלא הסכימו לגבי פרשנות לעתים קרובות יותר מאשר הסכימו. העובדה ששניהם בחרו באופן עצמאי בוינאי להקליט את אותה אופרה היא פרט שכדאי לעצור עליו: היא מרמזת שה"אותלו" שלו סיפק שתי מערכות שונות מאוד של סדרי עדיפויות אמנותיים בו-זמנית, דבר שהוא קשה יותר לביצוע עבור פרשנות יחידה מאשר פשוט להשביע רצון של מנצח תובעני אחד.
מורשת
ה"אותלו" של רמון וינאי, ובמיוחד שידור טוסקניני מ-1947, נותר הקלטת הפניה הנלמדת על ידי זמרים וחוקרים כאחת מפרשנויות הציון דרך של תפקיד הטנור המעניש ביותר של ורדי, והקריירה הקולית החריגה בת שלושת השלבים שלו — בריטון לטנור לבריטון — מצוטטת עדיין כמקרה בוחן עד כמה ניתן לדחוף קול מאומן מעבר לסיווגים מבלי לאבד את זהותו המרכזית. הוא נשא קול בעל אופי צ'יליאני מובהק, שהוכשר במקסיקו תחת שיטת בל קנטו איטלקית, אל לב הממסד האופראי האירופי והאמריקאי בתקופה שבה דרך זו הייתה נדירה.