פיו פיאצ'נטיני (Pio Piacentini): הארמון ללא חלונות
צעדו במעלה ויה נציונלה (Via Nazionale) ברומא ותגיעו לבניין בהיר ועצום שחזיתו מעוצבת כקשת ניצחון, מוקף פסלים על עמודים ועמודים מדומים (פילסטרים) – ואם תסתכלו היטב, הוא לחלוטין נטול חלונות. זו הייתה הפוינטה. פיו פיאצ'נטיני (Pio Piacentini) הבן שחזות של בניין המיועד להצגת אמנות לא צריכה לכלול חורים בקירות המתחרים על תשומת הלב של הצופה; הוא קירוי אותו בברזל וזכוכת ונתן לאור ליפול מלמעלה. פאלאצו דלה אספוזיציוני (Palazzo delle Esposizioni) נפתח בשנת 1883, והוא הסיבה שמישהו זוכר אותו כיום.
סן לוקה ומשרדו של וספיניאני
פיאצ'נטיני נולד ברומא בשנת 1846, בעיר שהייתה עדיין בירת מדינת האפיפיור ולא הפכה לבירת איטליה עד שהיה בן עשרים וארבע. הוא הכשיר את דרכו באקדמיה של סן לוקה (Accademia di San Luca), האקדמיה הרומית העתיקה, סיים את לימודיו בשנת 1867, ולאחר מכן עבד במשרדו של וירג'יניו וספיניאני (Virginio Vespignani) – האדריכל האפיפיורי המוביל באותה תקופה, מומחה לכנסיות ולשימור.
שיוך מקצועי זה ראוי לציון מכיוון שעבודתו של פיאצ'נטיני עצמו פנתה לכיוון שונה לחלוטין. סגנונו הוגדר כיוצא דופן ואקלקטי מאוד, והוא שאב השראה מהתחייה הרנסאנסית אך עוצב באופן מכריע על ידי שארל גרנייה (Charles Garnier), הצרפתי שסיים באותה עת את בניית האופרה של פריז – הבניין הציבורי התיאטרלי והמודרני ביותר באירופה. פיאצ'נטיני היה אקדמאי רומאי בהכשרתו ששמר על עין אחת נשוא-פנים לפריז.
שתי תחרויות ומוטו לטיני
ממלכת איטליה החדשה נזקקה לארמון תערוכות לאומי, והשגתו דרשה שני ניסיונות. התחרות הראשונה, בשנת 1876, משכה ארבעים הצעות. לאחר מכן נקבע האתר בויה נציונלה ונערכה תחרות שנייה, שהביאה שבעים וארבעה מתמודדים. פיאצ'נטיני זכה בה בינואר 1878, לאחר שהגיש את הצעתו – כפי שדרשו חוקי התחרות של התקופה – באנונימיות, תחת מוטו: Sit quod vis simplex et unum. "מה שתעשה, יהיה פשוט ואחיד."
זוהי שורה מתוך ארס פואטיקה של הורטיוס, ופיאצ'נטיני התכוון אליה כמנשר עיצובי. הבנייה החלה בשנת 1880 והבניין הסתיים ב-1882; הוא נחנך ב-21 בינואר 1883 בטקס רשמי שבו נוכח המלך. פיאצ'נטיני היה בן שלושים ושלוש כשזכה, בן שלושים ושש בפתיחה, והעבודה הזו ביססה את המוניטין שלו לחלוטין. עד שנת 1882 הוא כבר הוזמן להתמודד על תכנון הבאנקה נציונאלה (Banca Nazionale).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מה הארמון עושה בפועל
פאלאצו דלה אספוזיציוני ראוי לבחינה מעמיקה, שכן זהו בניין ממושמע בהרבה ממה שגודלו מרמז. פיאצ'נטיני נמנע במכוון מהצטברות של מוטיבים שאולים המעניקים לאקלקטיזם האיטלקי את שמו הרע. במקום זאת, הוא לקח מספר מצומצם של אלמנטים קלאסיים – כניסת קשת ניצחון, חלוקת הקיר החיצוני על ידי עמודים מדומים, וסימטריה מרחבית קפדנית – והשתמש בהם כדי לארגן מסה עצומה למשהו שאדם הולך רגל יכול לקרוא במבט אחד.
ולבסוף ההחלטה הפונקציונלית שעושה אותו למעניין: ללא חלונות. גלריות התצוגה מוארות באמצעות קירוי שקוף של ברזל וזכוכת, הסידור שפיאצ'נטיני מצא כמתאים ביותר להצגת חפצים. זוהי לוגיקה הנדסית של המאה התשע-עשרה – שפת האולמות המזוגגים הגדולים וסככות הרכבת – המקופלת בתוך מעטפת קלאסיציסטית. מונומנט רומאי מבחוץ, גלריה מודרנית המוארת מלמעלה מבפנים.
רומא בהקמה
המשך הקריירה שלו היה קריירה של אדם הבונה עיר בירה מאפס. הוא עיצב את פאלאצו ספורצה-צזאריני (Palazzo Sforza-Cesarini) בשנת 1886, ואת כנסיית סן ג'ובאני ברכמנס (San Giovanni Berchmans) בשנת 1889. הוא יצר את הכניסה המונומנטלית לווילה שיארה (Villa Sciarra). בשנת 1899 הגיע בניין הרינאשנטה (Rinascente). מטה משרד המשפטים בויה ארנוולה (Via Arenula) – פרויקט עצום – נבנה בשלבים החל משנת 1911 והושלם רק בשנת 1929, כאשר בנו מרצ'לו (Marcello) עבד עליו. פאלאצו פיאצ'נטיני הושלם בשנת 1932, ארבע שנים לאחר מותו.
משנת 1905 פיאצ'נטיני ניהל גם את הקמת הוויטוריאנו (Vittoriano), המונומנט הלבן העצום לוויטוריו אמנואלה השני מעל פיאצה ונציה (Piazza Venezia), כשהוא עובד לצד מנפרדו מנפרדי (Manfredo Manfredi) וגאטנו קוך (Gaetano Koch). זה לא היה העיצוב שלו, אך ניהול אתר הבנייה של פרויקט הבנייה הבולט והשנוי במחלוקת ביותר ברומא המודרנית הוא עדות למעמד שאליו הגיע.
מדוע פיו נקרא גאון
הטענה לגבי פיאצ'נטיני אינה על גאונות אינטלקטואלית במופשט; זוהי אינטליגנציה אדריכלית ספציפית הנוגעת למטרה.
התחילו בארמון חסר החלונות. רוב האדריכלים שקיבלו לידיהם תכנון מונומנטלי לתערוכה ב-1878 היו מייצרים בניין מונומנטלי עם חלונות מונומנטליים, משום שכך נראים בניינים מונומנטליים. פיאצ'נטיני שאל במקום זאת מה הפנים צריך – אור אחיד, מבוקר וללא סינוור על משטחי תצוגה – והסיק לאחור פתרון שהפך את היחס הקונבנציונלי בין קיר לאור. לאחר מכן הייתה לו המיומנות הקומפוזיציונית לגרום לחזית בעלת קירות ריקים להיראות מכובדת ולא מתגוננת, וזה דבר קשה באמת: ללא פתחי חלונות אתה מאבד את הקצב שלך, את רמזי הקנה מידה ואת הצל שלך, ואתה חייב להחזיר את כל השלושה באמצעות עמודים מדומים, קשת ופסל בלבד. הוא עשה זאת. זכייה בתחרות אנונימית של שבעים וארבעה משתתפים היא הוכחה חיצונית שחבר שופטים של עמיתיו חשב כך גם כן, והמוטו ההורציאני מראה שהיה לו עיקרון מוצהר ולא תחושת בטן.
הטענה הנגדית קיימת ואמיתית. פיאצ'נטיני היה אקלקטי שפעל בתקופה המוערכת פחות באדריכלות האיטלקית, ורבות מיצירתו המאוחרת – משרדים ממשלתיים, ארמונות מסחריים – היא אדריכלות ממלכתית מוכשרת ולא חדשנות פרופר. הוא היה איש מקצוע יעיל להפליא בבירה משגשגת: מקושר, פורה, זוכה לאמונם של אחרים במונומנטים שלהם. ולהיסטוריה יש נטייה לזכור אותו בעיקר כאביו של מרצ'לו פיאצ'נטיני, שהפך לאדריכל הדומיננטי של איטליה הפשיסטית – צל המשטח את המוניטין של האדם המבוגר משלל כיוונים. הגאונות של פיו, אם המילה חלה עליו, היא מהסוג הצר והיקר ערך: הוא חשב על מה שבניין מיועד לו בקפידה רבה יותר מאשר עמיתיו.
מה נותר עומד
פיאצ'נטיני מת ב-6 באפריל 1928, לאחר שהעביר שישים שנה בבנייה בעיר אחת. רומא ניצלה מההרס השיטתי שפקד את ורשה או רוטרדם, וכמעט כל עבודתו שרדה.
פאלאצו דלה אספוזיציוני זכה לחיים המלאים ביותר. הוא שימש כאולם התצוגה המרכזי של רומא במשך למעלה ממאה שנים ואירח את הטריאנלה והקוואדריאנלה החל מש1931. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוא היה במצב ירוד – טיח נפל מהתקרות במהלך תערוכות – והאדריכל קוסטנטינו דארדי (Costantino Dardi) ביצע שחזור יסודי, והחזיר את תכונותיו המקוריות של פיאצ'נטיני תוך התאמת הבניין לתערוכות עכשוויות; החל משנת 2003 פירุז גאלדו (Firouz Galdo) ומיקלה דה לוקי (Michele De Lucchi) מידנו את המערכות שלו מחדש. משרד המשפטים עדיין מאכלס את ויה ארנוולה. הוויטוריאנו עדיין שולט בקו הרקיע. והאור עדיין יורד דרך הזכוכת על כל מה שרומא מציגה כיום – וזה בדיוק הסידור שצעד בן שלושים ושלוש טען לזכותו בשנת 1878.