פיליפה סקיילר: הניסוי שהלחין סימפוניות
אמה בילתה שלוש שנים בתכנון התזונה שלה עוד בטרם הורהתה, מתוך אמונה שמזון גולמי ושילוב בין-גזעי ימהנדס ילדה עליונה. בגיל שש, פיליפה דיוק סקיילר (Philippa Duke Schuyler) נבחנה במנת משקל קרובה ל-185, הלחינה מוזיקה שהמבקרים התובעניים ביותר של התקופה השוו למוצרט, ויצאה לסיבובי הופעות כהוכחה לתאוריה שהוריה יצאו לאשר במכוון. היא מתה בגיל שלושים וחמש בהתרסקות מסוק מול חופי וייטנאם, לאחר שהעבירה חיים שלמים בניסיון להקדים את הניסוי שהפרסם אותה.
בנויה לגאונות
סקיילר נולדה ב-2 באוגוסט 1931 בהארלם, בתם היחידה של ג'ורג' סקיילר (George Schuyler), עיתונאי ובעל טור שחור בולט, וג'וזפין קוגדל סקיילר (Josephine Cogdell Schuyler), יורשת לבנה מטקסס ולשעבר נערת שעשועים של מאק סנט. הוריה האמינו, בצורה גלויה וציבורית, שנישואים בין-גזעיים מולידים צאצאים עליונים מבחינה ביולוגית, ופיליפה גודלה כהוכחה לכך: דיאטת מזון גולמי, התניה מוקדמת קפדנית, ולחץ מתמיד להופיע. התוצאות, על הנייר, היו יוצאות דופן. על פי הדיווחים, היא הכירה את האלף-בית בגיל תשעה חודשים וידעה לקרוא ולכתוב בגיל שנתיים. בגיל חמש מנת המשכל שלה נמדדה סביב 180; בגיל שש, קרוב יותר ל-185. ה-ניו יורק הרולד טריביון (New York Herald Tribune) כבר כתב עליה ב-1933, כשהייתה בת שנתיים.
ילדות ציבורית
בגיל ארבע נתנה סקיילר רסיטלים ציבוריים ושידורי רדיו, ובאותה שנה זכתה במדליית הזהב הראשונה שלה כשהופיעה עם עשר יצירות משלה. היא זכתה בשמונה פרסים רצופים בקונצרטים לצעירים של הפילהרמונית של ניו יורק בטרם המארגנים פשוט אסרו עליה להתחרות עוד – היא מיצתה את הקטגוריה. ביריד העולמי של 1939 היא הופיעה בגיל שמונה; בשנה שלאחר מכן, ראש עיריית ניו יורק פיוג'לו לה גוארדיה (Fiorello La Guardia) הכריז על 19 ביוני 1940 כ"יום פיליפה דיוק סקיילר". היא סיימה את כיתה ח' בגיל אחת עשרה, הלחינה כמאה יצירות בגיל ארבע עשרה, וסיימה את בית הספר התיכון בגיל חמש עשרה בטרם נרשמה למכללת מנהטןוויל (Manhattanville College). העיתונות, שניסתה למצוא השוואה שתוכל למכור, כינתה אותה "שירלי טמפל של הכושים האמריקאים". המבקרים הקפידו יותר על נגינתה המעשית – אחדים סברו שהיא מתאימה יותר ליצירות נמרצות וקצביות מאשר לעבודה פרשנית עדינה יותר – אך בנוגע להלחינה, לפחות, השבחים עמדו במבחן הביקורת: וירג'יל תומסון (Virgil Thomson) כינה את סימפונית מעשיות האגדה שלה "מעניינת בכל מובן כמו הסימפוניות שמוצרט כתב באותו גיל", ולנארד ברנשטיין (Leonard Bernstein) נכח בהופעת הבכורה שלה ברסיטל בקרנגי הול ב-1959. עד גיל העשרה היא הופיעה עם חמישה תזמורות אמריקאיות מרכזיות.
משקל הניסוי
נרטיב עילוי הילדים נסדק בגיל ההתבגרות, כאשר סקיילר למדה במילים מפורשות שהיא הוגתה כניסוי גנטי, שנועד להוכיח את נכונות התאוריות הגזעיות של הוריה. זה הכה אותה בתדהמה. היא פיתחה את מה שביוגרפים מתארים כרגשי נחיתות מתמשכים לגבי שחירותה שלה, והחלה לראות בכך כתם ולא זהות, תפיסה שמשמעת הברזל הקשוחה של אמה והבידוד החברתי – סקיילר הורחקה ברובה מלימודים רגילים ומקשר עם בני גילה – לא תרמו לרכך. הסוציולוג היילאן לואיס (Hylan Lewis), שכתב על המקרה שלה, כינה אותה "בובת עילוי, ויש לה שני בובנאים טובים מאוד", תיאור התופס עד כמה רבות מהישגיה המוקדמים היו בלתי ניתנות להפרדה מהשליטה של אמה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גלות והמצאה מחדש
נוכח זירת קונצרטים אמריקאית מצטמצמת שעוצבה על ידי גזעות ודעות קדומות מגדריות, סקיילר העבירה את הקריירה שלה לחוץ לארץ בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, והופיעה בשלושה טקסי השבעה נשיאותיים רצופים בהאיטי, לפני הקיסר היילה סלאסי באתיופיה, בחגיגות העצמאות של קונגו עבור פטריס לומומבה וז'וזף קאסאוובו, עבור נשיא גאנה קוואמה נקרומה, ובבית החולים למצורעים של אלברט שווייצר בלמברנה (Lambérené). ב-1959, בחיפוש אחר מעבר קל יותר בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד ולאחר מכן הזדמנויות רחבות יותר באופן כללי, היא החלה להציג את עצמה כלבנה, והופיעה בסיבובי הופעות תחת הזהות הבדויה "פליפה מונטרו א סקיילר" (Felipa Monterro y Schuyler). היא דיברה צרפתית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית וגרמנית באופן שוטף בנוסף לאנגלית, מערך כישורים ששירת אותה היטב כאשר קריירת ההופעות שלה פינתה את מקומה, בתחילת שנות ה-60, לעיתונות – והלכה בעקבות אביה למקצוע עם יותר ממאה מאמרים שפורסמו וארבעה ספרי עיון, ביניהם הרפתקאות בשחור ולבן (1960) ומי הרג את קונגו? (1962).
סתירות
עמדותיה הפוליטיות ובחירותיה האישיות של סקיילר מתנגדות לנרטיב מסודר. היא הצטרפה לאגודת ג'ון ברץ' לצד אביה, הייתה קתולית אדוקה, ולפי דיווחים ביוגרפיים, שאפה להינשא לגבר לבן בין השאר כדי להוליד ילדים שהיא ראתה כבעלי יתרון חברתי רב יותר – הד מאוחר של אותו היגיון גזעי ממש שבנה את גידולה שלה. ב-1965 היא עברה הפלה מלאכותית מאוחרת ומסוכנת בטיחואנה בעקבות רומן עם שר בקבינט של טוגו, על פי הדיווחים מתוך סלידה דומה. היא מעולם לא נישאה.
מוות בווייטנאם
בעודה עובדת ככתבת מלחמה, עלתה סקיילר על מסוק של צבא ארצות הברית ב-9 במאי 1967, למשימת פינוי יתומים קתולים מהואה במהלך מלחמת וייטנאם. המסוק התרסק אל מפרץ דה נאנג; היא שרדה את הפגיעה אך לא יכła לשחות, וטבעה. היא הייתה העיתונאית האמריקאית השנייה שמתה בזמן סיקור המלחמה. כאלפיים אבלים השתתפו במיסת האשכבה שלה בקתדרלת סטפטריק בניו יורק. אמה, ג'וזפין, מתה בהתאבדות שנתיים לאחר מכן, ממש לפני יום השנה השני למות בתה.
מדוע פיליפה מכונה גאון
התווית משמשת לגבי סקיילר באופן מילولي יותר מאשר עבור רוב האנשים הנושאים אותה, משום שהוריה יצאו מראש לייצר אחת כזו, ורב מה שבא לאחר מכן נקרא כראיות בעד ונגד אותו פרויקט בו-זמנית. ציוני מנת המשכל הנמדדים ותפוקת העבודה העצומה – רסיטלים מגיל ארבע, יצירות מקוריות זוכות פרסים בגיל שש, כמאה יצירות בגיל ארבע עשרה – מתועדים ואינם מיופים, וההשוואה של וירג'יל תומסון בין כתיבתה הסימפונית למוצרט הצעיר הגיעה מאחד המבקרים המכובדים והפחות סנטימנטליים של התקופה. אך הדיווח ההגון חייב להחזיק בטיעון הנגדי באותה מידה: מסגרת "בובת העילוי" של היילאן לואיס לא הייתה דחייה מצד אדם מבחוץ אלא שיפוט בן זמנו רציני לפיו יכולותיה של סקיילר, אמיתיות ככל שהיו, יוצרו בתנאים של שליטה הורית קיצונית ובידוד המקשים להפריד בין מתנה מולדת לבין ביצוע מהונדס. מבקרים ציינו גם גבולות אמיתיים בנגינתה – חוזק ביצירות בראבו, פחות שליטה בניואנסים – מה שרמז שאפילו במקלדת, "גאון" הפריז בכישרון שהיה עצום אך לא אחיד בטרנסצנדנטיות שלו. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא המחיר: ילדות ללא קשר חברתי רגיל, בגרות שעסקה במשא ומתן על זהות גזעית שהוריה שלה הפכו להשערה, וחיים שנקטעו בגיל שלושים וחמש.
מורשת
קרן הזיכרון פיליפה סקיילר (Philippa Schuyler Memorial Foundation) משמרת את זכרה, ובית הספר התיכון ע"ש פיליפה סקיילר למחוננים ומצטיינים בבושוויק, ברוקלין, נושא את שמה לתוך חינוכם של אותם ילדים שהיא הייתה פעם. הביוגרפיה של קתרין טאלאליי (Kathryn Talalay) משנת 1995, קומפוזיציה בשחור ולבן, נותרת התיעוד הסטנדרטי של חייה, ובשנת 2004 הפקת האם האלי ברי רכשה את זכויות הסרט לסרט ביוגרפי, כאשר על פי הדיווחים אלישה קיז צורפה לגלם אותה – פרויקט שגם עשורים לאחר מכן עדיין לא הגיע למסך, בדומה להכרה המלאה בסקיילר עצמה.