פאול הייזה: הבז והנסיך הנעלם
בשנת 1852 גורש סטודנט גרמני לדוקטורט בן עשרים ושתיים מספריית הוותיקן בשל העתקת כתבי יד שלא פורסמו. הוא הגיע לאיטליה במימון ממשלתי פרוסי כדי לחפש שירה פרובאנסלית; הוא עזב עם משהו טוב יותר — אובססיה לכל החיים לדרום איטליה, שהולידה את סיפורו המפורסם ביותר וכמעט שישים שנה לאחר מכן, פרס נובל. חבר בוועדת פרס נובל הכריז כי גרמניה לא הפיקה גאון ספרותי גדול יותר מאז גתה. כמעט איש לא יאמר זאת כיום.
נולד לתוך הפילולוגיה
פאול יוהאן לודוויג הייזה (Paul Johann Ludwig Heyse) נולד בברלין ב-15 במרץ 1830, בנו השני של קארל וילהלם לודוויג הייזה, פרופסור מלכותי באוניברסיטת ברלין ופילולוג בעל שם מספיק כדי לשמש כמורה של בנו של וילהלם פון הומבולדט ושל פליקס מנדלסון. סבו מצד אביו, יוהאן כריסטיאן אוגוסט הייזה, היה דקדקן ולקסיקוגרף גרמני מפורסם. אמו הגיעה ממשפחה יהודית. הייזה גדל אפוא בתוך האריסטוקרטיה האקדמית הגרמנית, מוקף בלימוד שפה כדיסציפלינה מקצועית ולא כאמנות — דבר שעשוי להסביר הן את השטף הטכני יוצא הדופן שלו והן את הביקורת שליוותה אותו כל חייו, שכתיבתו הייתה מלוטשת מדי, נקייה מדי ומנומסת מדי.
מברלין לבון לרומא
הוא למד בגימנסיה פרידריך-וילהלם עד 1847, ולאחר מכן למד פילולוגיה קלאסית בברלין במשך שנתיים לפני שעבר לבון ב-1849 ללמוד תולדות האמנות ושפות רומאניות. בשנת 1852 קיבל את הדוקטורט שלו עם תזה על הטרובדורים בהנחיית פרידריך דיץ, מייסד הפילולוגיה הרומאנית. החברה הספרותית תבעה אותו בשלב מוקדם: הוא הצטרף לחוג 'מנהרת השפרה' (Tunnel über der Spree) ב-1849, עזר לייסד את מעגל 'רוטלי' (Rütli) בדצמבר 1852, ומאוחר יותר את קבוצת מינכן 'התנינים' (Die Krokodile). מענק הנסיעות של משרד החינוך הפרוסי שלח אותו לאיטליה בחיפוש אחר כתבי יד פרובאנסליים, ואיטליה שינתה אותו. הוא התיידד עם הצייר ארנולד בקלין והסופר יוזף ויקטור פון שפל, הורחק מאוספי הוותיקן, וחזר לגרמניה ב-1853 לאחר שהמיר בשקט את המלגה בספרות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →משורר המלך
המשורר עמנואל גייבל השיג עבורו פרופסורה רשמית במינכן ממלך בוואריה מקסימיליאן השני — משכורת לכל החיים הצמודה לקתדרה שמעולם לא לימד בה. תפקידה האמיתי היה להושיב אותו בסלונים השבועיים של המלך, שם התכנסו חוקרי ומשוררי בוואריה. הייזה נשא לאישה את מרגרטה קוגלר ב-15 במאי 1854 והגיע למינכן עשרה ימים לאחר מכן. היא מתה ב-1862 לאחר שילדה ארבעה ילדים; ב-1867 הוא נשא לאישה את אנה שוברט, עמה חי ארבעים וארבע שנים. הוא הפך לדמות המרכזית של חוג המשוררים של מינכן ובסופו של דבר ל'נסיך המשוררים' (Dichterfürst) המוכר של הספרות הגרמנית.
תאוריית הבז
תרומתו המתמשכת של הייזה למלאכת הספרות היא כלל בנוגע לסיפורת קצרה. בהתבסס על בוקאצ'ו, הוא טען כי נובלה דורשת פשטות ובהירות מרבית בתוכן ובצורה, הבנויה סביב קונפליקט פנימי המגיע לנקודת מפנה פתאומית — ושמפנה זה צריך להיות מגולם בסמל מוחשי יחיד. המבקרים כינו זאת 'תאוריית הבז' (Falkentheorie), על שם הציפור בסיפור של בוקאצ'ו. זהו מרשם לדחיסות, והייזה עקב אחריו באובססיביות לאורך כ-177 סיפורים קצרים. ל'אראבייאטה (L'Arrabbiata), שנכתב באיטליה ופורסם באמצע שנות ה-1850, נותר המפורסם ביותר שלו: מחקר מתוח ומואר של זעמה של נערה מסורנטו וקריסתה.
כרכים ועוד כרכים
הפריון שלו היה תעשייתי. מעבר לנובלות הגיעו כשישים מחזות, שנאספו ב-36 כרכים בין 1864 ל-1905, בתוספת רומנים כולל ילדי העולם (Kinder der Welt, 1873), שעסק בדת ובסדר חברתי, ו-בגן העדן (Im Paradies, 1875), ביקורת על שאננות בורגנית. הוא היה גם מתרגם ואנתולוג רב עוצמה, שהביא את לאופרדי וג'וזפה ג'וסטי לגרמנית וערך במשותף שני אוספי נובלות חשובים מהמאה התשע-עשרה. ספר השירים הספרדי (Spanisches Liederbuch) ו-ספר השירים האיטלקי (Italienisches Liederbuch) שלו (1860) הפכו למקורות עבור מלחינים — שומאן, אדולף ינסן, ובעיקר הוגו וולף בנו מתוכם מחזורי שירים, וכך רוב האנשים החיים כיום נתקלו במילותיו של הייזה מבלי לדעת זאת.
מדוע פאול נקרא גאון
הטענה הושמעה בקול רם ובאופן ספציפי במהלך חייו: שופט נובל אמר שגרמניה לא הפיקה גאון ספרותי גדול יותר מאז גתה, וועדת 1910 כינתה את סיפוריו הקצרים 'יצירות מופת מושלמות ברובן'. הליבה הניתנת להגנה של השבח הזה היא צורנית. הייזה זיהה מה גורם לנובלה לעבוד — קונפליקט אחד, ציר אחד, סמל אחד — ניסח זאת ככלל, ואז ביצע זאת בהיקף שכמעט אף אחד לא השתווה לו, כ-177 פעמים. השילוב הזה של בהירות תאורטית וביצוע טכני מתמשך הוא אמיתי, והשפעתו על הנובלה הגרמנית כצורה מאריכה ימים יותר מקוראיו. הטיעון הנגדי כבד. הנטורליסטים של שנות ה-1880 וה-1890 תקפו אותו באכזריות על כך שהעדיף אלגנטיות של סגנון על פני חדשנות, והאשמה מוצדקת: הנושאים ועולמו המוסרי נותרו נוחים בזמן שהספרות הגרמנית עברה אותו. אפילו הכבוד מביך. הוא מעולם לא היה מועמד לפני 1910, הוועדה העניקה לו את הפרס בחלקה מתוך חרדה לגילו המופלג, לאחר שציינה שהוא היה אמור לעלות בדעתם הרבה קודם לכן, והיא דילגה על תומאס הארדי ואנטול פראנס כדי להגיע אליו. הפרס עצמו משך תשומת לב צנועה בלבד בתוך גרמניה, ויותר באיטליה ובצרפת. סופר שהנובל שלו נזכר בעיקר כנקודת ויכוח על טעם הוועדה אינו, על פי הראיות, גאון מהדרגה הראשונה — הוא אמן יוצא דופן שטעו בו וחשבו שהוא כזה.
מורשת
הכתר הבווארי העניק לו תואר אצולה ב-1910, שנת הפרס; מינכן כבר הפכה אותו לאזרח כבוד ב-1900, והחברה הפילוסופית האמריקאית בחרה בו כחבר בינלאומי ב-1895. הוא מת במינכן ב-2 באפריל 1914, ארבעה חודשים לפני המלחמה ששטפה את אירופה המתורבתת, הקוסמופוליטית והאנטי-נטורליסטית במכוון, אותה ייצג במשך שישים שנה. מה ששרד צר יותר מהתהילה שבה זכה, אך יציב יותר ממה שמבקריו התירו: תאוריית הבז, שנלמדת עדיין בכל מקום שבו נלמדת הנובלה הגרמנית; ל'אראבייאטה; וספרי השירים הספרדיים והאיטלקיים, ששורותיהם האריכו ימים מעבר למחברם על ידי נסיעה תחת שמו של הוגו וולף.