אורוויל רייט: שתים-עשרה שניות וארבעים וחמש שנים
הוא קיבל את התור הראשון במקרה. ב-14 בדצמבר 1903 הטילו האחים מטבע כדי להכריע על הכבוד, וילבור ניצח, משך במוט ההיגוי בחדות רבה מדי, נעצר באוויר, ונחת לאחר 105 רגל ושלוש שניות וחצי. שלושה ימים של תיקונים לאחר מכן הגיע תורו של אורוויל. ב-17 בדצמבר, כשהוא שוכב על בטנו בתוך עריסת ירכיים על הכנף התחתונה של מכונה עם מנוע של שתים-עשרה כוחות סוס, הוא כיסה 120 רגל בתוך שתים-עשרה שניות – הטיסה הראשונה המתמשכת, הממונעת והנשלטת של מכונה כבדה מהאוויר, וזו שהמצלמה במקרה תפסה. הוא יחיה עוד ארבעים וחמש שנים, ולא יזכה לראות את המכונה ההיא מוצגת לציבור במדינתו עד השנה שבה מת.
מסוק צעצוע וחנות אופניים
אורוויל נולד בדייטון, אוהיו, בשנת 1871, ארבע שנים אחרי וילבור, שנולד ליד מילוויל, אינדיאנה, ב-16 באפריל 1867. אביהם מילטון היה בישוף בכנסיית האחים המאוחדים במשיח; אמם סוזן קתרין קורנר (Susan Catherine Koerner) הייתה משכילה במתמטיקה ובמדעים. בבית היו שתי ספריות. בשנת 1878 קיבלו הבנים מסוק דגם קטן עשוי שעם, במבוק ונייר, המונע על ידי גומייה מפותלת, בהתבסס על עיצוב של החלוץ הצרפתי אלפונס פנו (Alphonse Pénaud). זהו סיפור המקור המקובל ונראה שהוא נכון.
לאורוויל היה מוניטין של שובב. אף אחד מהאחים לא סיים בית ספר תיכון, למד בקולג' או התחתן – דבר חריג במשפחה שבה אחותם קתרין כן למדה בקולג'. בשנת 1889 הם הקימו עיתון, ה-West Side News, וילבור ערך ואורוויל הוציא לאור; בשנת 1892 הם פתחו את חברת אופני רייט (Wright Cycle Company), כשהם מתקנים ולאחר מכן בונים אופניים. כאשר חלוץ הדאונים הגרמני אוטו ליליינטל (Otto Lilienthal) נהרג בהתרסקות בשנת 1896, הם הפנו את תשומת ליבם לטיסה.
הבעיה הייתה השליטה
כמעט כל האחרים שעבדו על הבעיה רדפו אחרי עילוי וכוח – כנפיים גדולות יותר, מנועים חזקים יותר. האחים רייט החליטו שהבעיה הלא פתורה היא שליטה, ובאופן ספציפי שליטה סביב כל שלושת הצירים בו-זמנית. כשראו ציפורים פונות על ידי הטיית קצות כנפיהן, הם הגו את שיטת עיוות הכנפיים: עיוות פיזי של משטחי הכנף כדי להרים צד אחד ולהוריד את האחר. הם בחנו זאת בדאונים בקיטי הוק ובקיל דוויל הילס (Kill Devil Hills) החל משנת 1900.
הצעד המכריע הגיע ב-1902, כאשר הם חיברו הגה כיוון אחורי נע למנגנון עיוות הכנפיים כך ששניהם פעלו יחד, תוך ביטול הסבסוב הנגדי שעיוות לבדו יצר. בשילוב עם הגה גובה קדמי למניעת עלרוד, הדבר העניק שליטה מתואמת על גלגול, עלרוד וסבסוב. זו הייתה מערכת השליטה הראשונה בכלי טיס בעלת שלושה צירים, והיא, באופן עקרוני, עדיין המערכת שבה משתמש כל מטוס. הם רשמו עליה פטנט בשנת 1906.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מנהרת הרוח בחנות האופניים
בשנת 1901 הדאונים שלהם ביצעו ביצועים גרועים, והאחים הגיעו למסקנה מדאיגה: טבלאות האווירודינמיקה שפורסמו, כולל אלו של ליליינטל, היו שגויות. במקום לעבוד מסביב לבעיה, הם בנו מנהרת רוח בחלק האחורי של חנות האופניים ובחנו בעצמם בערך מאתיים צורות כנף, כשהם מייצרים נתונים משלהם. לדאון משנת 1902 שיצא משם הייתה קמירות רדודה ויחס גובה-רוחב גבוה, שניהם נגזרו ממדידה ולא מאינטואיציה. זהו הרגע שבו האווירונאוטיקה הפסיקה להיות מלאכת יד והפכה לדיסציפלינה הנדסית.
שתים-עשרה שניות
מוטת הכנפיים של ה-Flyer משנת 1903 הייתה 40 רגל ו-4 אינץ', אורכו מהאף לזנב 21 רגל ו-1 אינץ', הוא נשא 510 רגל רבוע של כנף בקמירות של אחד לעשרים, ושקל 605 פאונד כשהוא ריק. עובד החנות שלהם צ'ארלי טיילור (Charlie Taylor) בנה את מנוע הבנזין בעל ארבעת הצילינדרים לפי הזמנה: שתים-עשרה כוחות סוס, 180 פאונד, מסתובב ב-1,025 סל"ד. הוא הניע שני מדחפים באורך 8.5 רגל בכיוונים מנוגדים כדי לבטל את המומנט, באמצעות שרשראות אופניים מחברת Indianapolis Chain Company ביחס הפחתה של 23 ל-8 – כיוון שהאחים הבינו שמדחף הוא כנף מסתובבת ושלבים איטיים וגדולים יותר מייצרים דחף רב יותר מאשרבים קטנים המסתובבים מהר.
ב-17 בדצמבר הרוח בקיל דוויל הילס נשבה במהירות ממוצעת של מעל 20 מייל לשעה, מה שהם היו צריכים עבור מהירות אוויר. בעזרת גברים מתחנת הצלת החיים הממשלתית הסמוכה, הם ביצעו ארבע טיסות, תוך החלפת טייסים: אורוויל 120 רגל ב-12 שניות, וילבור 175 רגל ב-12, אורוויל 200 רגל ב-15, ולבסוף וילבור 852 רגל ב-59 שניות. אף אחד לא טס גבוה יותר מעשרה רגל בערך, ואף אחד לא ניסה לבצע פנייה. הנחיתה האחרונה שברה את תומכי הגה הגובה הקדמי, ודקות לאחר מכן משב רוח הפך את המכונה והרס אותה. היא מעולם לא טסה שוב. היא נארזה בארגז, ישבה מאחורי מחסן חברת רייט בדייטון במשך תשע שנים, ובילתה אחד עשר ימים מתחת למים בשיטפון הגדול של דייטון במרץ 1913.
פורט מאייר
בשנת 1908 הטיס אורוויל הדגמות עבור צבא ארצות הברית בפורט מאייר, וירג'יניה. בטיסה האחרונה של הניסויים התרסק כלי הטיס, מה שהוביל למותו של הנוסע שלו, לוטננט תומאס סלפרידג' (Thomas Selfridge) – ההרוג הראשון במטוס ממונע – והותיר את אורוויל עם צלעות שבורות, רגל שבורה ופגיעה באגן שממנה מעולם לא החלים לחלוטין.
המערכה השנייה הארוכה
חברת רייט הפכה אותם לעשירים ואף אחד מהם לא נהנה מזה במיוחד; וילבור היה הנשיא, אורוויל סגן-נשיא, ושניהם העדיפו מחקר על פני עסקים. החל משנת 1909 הם היו שקועים בהתדיינות משפטית בנושאי פטנטים, בעיקר נגד גלן קרטיס (Glenn Curtiss). וילבור מת מקדחת הטיפוס ב-30 במאי 1912, בגיל ארבעים וחמש. אורוויל מכר את חלקו ובילה את שלושת העשורים הבאים כמדינאי ותיק בתחום התעופה, משרת במועצות ובוועדות אווירונאוטיות, כולל הגוף שהפך לנאס"א (NASA).
מדוע אורוויל מכונה גאון
האיכות היא בחירת בעיות, והיא שייכת לשני האחים יחד. טיסה ממונעת ב-1903 לא נחסמה על ידי מנועים – מנועים מתאימים היו קיימים – אלא על ידי העובדה שאף אחד לא יכול היה להשאיר כלי טיס מכוון לאן שהם רצו. האחים רייט זיהו זאת, בודדו זאת, פתרו זאת בשלושה צירים, ואז, כאשר המדע שפורסם סתר את הדאונים שלהם, הם לא בטחו במדע ובנו את מאגר הנתונים מחדש מאפס במנהרת רוח ביתית. השילוב הזה – אבחון נכון של המכשול האמיתי, ואז סירוב לקבל נתונים סמכותיים שלא תאמו את התוצאות שלהם – הוא הכל. יש גם מרכיב גדול של מלאכת יד טהורה: הם היו מכונאי אופניים, ותיאוריית המדחף, הנעת השרשרת, עריסת הירכיים ושלדת האוויר הם עבודתם של שני גברים שהיו מוכשרים מאוד בידיהם וחשבו במונחים של מנגנונים.
יש לציין את הצד השני בבירור. זו הייתה שותפות, ורוב ההיסטוריונים מציבים את וילבור כמנהיג האינטלקטואלי; תורו של אורוויל ליד ההגאים ב-17 בדצמבר קרה רק בגלל שוילבור התרסק בניסיונו שלו שלושה ימים קודם לכן. בשלושים ושש השנים שאחרי מותו של וילבור, אורוויל לא המציא שום דבר בעל חשיבות דומה. והתנהלותו לאחר מכן פתוחה באמת לביקורת: מסע הפטנטים נגד קרטיס נחשב במידה רבה כמי שהאט את התעופה האמריקאית ברגע קריטי, והסכסוך שלו עם הסמית'סוניאן (Smithsonian) נמשך עשרות שנים. הסיכום הכנה הוא שאורוויל רייט היה חצי מאחת משותפויות פתרון הבעיות האפקטיביות ביותר בהיסטוריה של הטכנולוגיה, ושהחצי הזה הוא עדיין דבר עצום להיותו.
מורשת
הסמית'סוניאן סירב להציג את ה-Flyer בשנת 1910. מזכירו, צ'ארלס וולקוט (Charles Walcott), קידם במקום זאת את חברו סמואל לנגלי (Samuel Langley), שה-"Aerodrome" שלו נכשל תשעה ימים לפני קיטי הוק, ובשנת 1914 הזמין את קרטיס לשנות ולהטיס את ה-"Aerodrome" בניסיון לערער את הפטנטים של רייט. תגובתו של אורוויל הייתה לשלוח את ה-Flyer לחו"ל: ב-28 בינואר 1928 הוא הגיע למוזיאון המדע בלונדון, שם הוא תפס את מקום הכבוד, ונסוג לאחסון תת-קרקעי ליד קורשאם (Corsham) במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנת 1942 מזכיר חדש של הסמית'סוניאן, צ'ארלס אבוט (Charles Abbot), פרסם תיקון – "מוסכם בכל מקום שהאחים רייט היו הראשונים שביצעו טיסות מתמשכות בכלי טיס כבד מהאוויר בקיטי הוק, צפון קרוליינה, ב-17 בדצמבר 1903."
אורוויל מת ב-30 בינואר 1948 לאחר התקף לב שני. ההעברה הרשמית התרחשה בלונדון באוקטובר ההוא; ה-Flyer חצה על ה-Mauretania, ועלה לתצוגה בוושינגטון ב-17 בדצמבר 1948, ארבעים וחמש שנים בדיוק מהיום שבו עזב את החול. הוא תלוי במוזיאון הלאומי לאוויר וחלל עדיין.