אורסון ולס: הילד שהגיע לשיאו בגיל עשרים וחמש
ב-21 באוגוסט 1939, העניקה חברת RKO Pictures לשחקן רדיו בן 24 שמעולם לא ביים רגל של סרט את הזכות לכתוב, להפיק, לביים ולככב בשני סרטים – עם זכות עריכה סופית. זה כונה החוזה הגדול ביותר שהוצע אי פעם לקולנוען, והוא כפף במפורש את האינטרס הפיננסי של האולפן לשיקול דעתו של גבר צעיר אחד. הוליווד התרעמה על כך מיד. ולס השתמש בזה כדי ליצור את 'האזרח קיין', ואז בילה ארבעים וארבע שנים מבלי שקיבל שוב דבר דומה לזה.
קנושה, וילד פלא יתום
ג'ורג' אורסון ולס נולד ב-6 במאי 1915 בקנושה, ויסקונסין, לריצ'רד הד ולס, שהמציא פנס אופניים ואז שתה את עצמו מחוץ לקריירה, ולביאטריס אייבס ולס, פסנתרנית קונצרטים שלמדה אצל ליאופולד גודובסקי. ההורים נפרדו ב-1919. אמו מתה מדלקת כבד ב-10 במאי 1924, ארבעה ימים לאחר יום הולדתו התשיעי. אביו מת ב-28 בדצמבר 1930, לאחר שאורסון סירב לראות אותו עד שיפסיק לשתות – סירוב שהותיר אשמה לכל החיים. מה שנותר היה סמינר טוד לבנים בוודסטוק, אילינוי, שאליו נכנס ב-15 בספטמבר 1926, ומורה בשם רוג'ר היל שהגיש לילד תיאטרון ונסוג לאחור. ולס ערך את הופעת הבכורה המקצועית שלו על הבמה לא באמריקה אלא בתיאטרון גייט בדבלין ב-13 באוקטובר 1931, בגיל שש-עשרה, בעיבוד ל'יהודי זיס'.
הארלם, וה'מקבת'' הוודו
הוא סייר עם להקתה של קתרין קורנל ב-1933 והצטרף לפרויקט התיאטרון הפדרלי ב-1935 תחת ג'ון האוסמן. בגיל עשרים ביים את ההפקה שעשתה את שמו: מה שנקרא 'מקבת'' הוודו, שנפתח בתיאטרון לאפייט בהארלם ב-14 באפריל 1936 עם צוות שחקנים אפרו-אמריקאי, כשהמחזה הועבר להאיטי המיתית והמכשפות הוחלפו בוודו. הוא סייר 4,000 מיילים וקרא תיגר על חוק ההפרדה בטקסס. בשנת 1937 הקימו הוא והאוסמן את תיאטרון מרקורי, שנפתח ב-11 בנובמבר עם 'יוליוס קיסר' אנטי-פשיסטי בלבוש מודרני. נורמן לויד הותיר את התיאור הקצר הטוב ביותר לשיטה: "כשראית הפקה של ולס, ראית שהטקסט הושפע, הבימוי היה יוצא דופן, התפאורות היו יוצאות דופן."
הלילה שבו נחתו המאדים
ב-30 באוקטובר 1938, שידר 'תיאטרון מרקורי בשידור חי' את 'מלחמת העולמות' של ה. ג'. ולס כרצף של מבזקי חדשות שפרצו לתוך להקת ריקודים. כמה מאזינים באמת האמינו לזה, זה עדיין נושא לוויכוח. מה שאינו נתון לוויכוח הוא ההשפעה על ולס: בגיל עשרים ושלוש הוא הפך למפורסם בינלאומי בן לילה – מפורסם מספיק כדי שדווח שהיטלר הזכיר את השידור בזלזול, ומפורסם מספיק כדי ש-RKO תכתוב לו את החוזה ההוא עשרה חודשים לאחר מכן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קיין
'האזרח קיין' יצא לאקרנים ב-1941, ומאז נלחמו על מחברותו. הרמן ג'. מנקייביץ' בנה את קווי המתאר מחייו של ויליאם רנדולף הרסט והכתיב את רוב הטיוטה הראשונה כשהוא מרותק למיטה לאחר תאונת דרכים, תוך שימוש במילותיו של הרסט עצמו לדיאלוג. ולס סיפק 300 עמודים של הערות, תיקן את הטיוטה של מנקייביץ', ואז קיצר וסידר מחדש באופן דרסטי את שתי הגרסאות והוסיף סצנות משלו; הוא היה גלוי לב בכך שהשתמש במה שרצה מהחומר של מנק. המראה שייך במידה רבה לצלם גרג טולנד, שהפוקוס העמוק שלו שמר על חזית ורקע חדים בו-זמנית, ולסיבה המוצהרת של ולס לרצות זאת: "בחיים אתה רואה הכל בפוקוס בו-זמנית, אז למה לא בסרטים?" המוזיקה של ברנרד הרמן הוקלטה מחדש שש או שבע פעמים במהלך שבועיים מלאים בחדר הדיבוב. ולס היה בן עשרים וחמש, למד את 'מרכבת הדואר' של ג'ון פורד כארבעים פעמים לפני הצילומים, וביים חלק מהסרט מכיסא גלגלים לאחר שסדק קרסול על גרם מדרגות.
עיתוניו של הרסט אסרו על אזכורו. לואי ב. מאייר מ-MGM הציע לקנות ולהשמיד את הנגטיב. המועצה הלאומית לביקורת וחוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק כינו אותו הסרט הטוב ביותר של 1941; האקדמיה העניקה לו תשע מועמדויות ופרס אחד בלבד, אוסקר משותף לתסריט, כשהסרט הטוב ביותר הלך ל'מה ירוק היה עמק' של פורד.
אמברסון, והעונש הארוך
הוא צילם את 'האמברסונים המופלאים' מ-28 באוקטובר 1941 עד 22 בינואר 1942, לאחר שוויתר על העריכה הסופית במשא ומתן מחדש על החוזה. הקרנה מוקדמת בפומונה החזירה 75 אחוז כרטיסים שליליים. העורך רוברט וייז חתך את הסרט מ-131 דקות ל-88 בניגוד להתנגדותו של ולס, סצנות והסוף צולמו מחדש, ויותר ממחצית המוזיקה של הרמן הוחלפה בזו של רוי ווב – ובשלב זה הרמן ניתק יחסים ואיים לתבוע. היסטוריון הקולנוע רוברט ל. קרינגר כינה את התוצאה אחת הטרגדיות הגדולות של תולדות הקולנוע. גם מקוצר, הוא גרף ארבע מועמדויות לפרס האקדמיה כולל הסרט הטוב ביותר. הסיכום של ולס עצמו לתוצאות היה בוטה: "אז פוטרתי מ-RKO... מעולם לא התאוששתי מההתקפה הזו."
העשורים האירופיים
כל מה שאחרי הוא מחקר בתושייה תחת אילוץ. 'הזר' (1946), שנמסר בזמן ובתקציב, היה סרטו היחיד שהרוויח כסף עם יציאתו. 'האישה משנגחאי' (1947) איבד כשעה לעריכה מחדש של הארי כהן ושורד כציון דרך של פילם נואר בזכות קרב היריות באולם המראות. 'מקבת'' (1948) צולם בזול עבור ריפבליק עם דיאלוג מסונכרן שפתיים ותפאורות מסוגננות; ז'אן קוקטו העריץ את כוחו הגולמי והלא מכובד. 'אותלו' (1951) הוא מימן בעצמו במשך שנתיים באיטליה ובמרוקו, כשהוא לוקח עבודות משחק בכל פעם שהכסף נגמר, והוא זכה בפרס הגדול בקאן. כהארי לים ב'האדם השלישי' של קרול ריד (1949) הוא עשה את מה שכונה הכניסה המפורסמת ביותר בסרטים. לאחר מכן 'מגע של רשע' (1958), 'המשפט' (1962), 'פעמוני חצות' (1966), 'ז' עבור זיוף'. הוא אסף פרס כבוד של האקדמיה ב-1970, פרס מפעל חיים של AFI ב-1975, עמית BFI ב-1983, אריה זהב, דקל הזהב ושלושה פרסי גראמי.
מדוע אורסון מכונה גאון
הטענה נשענת על משהו ספציפי וניתן לבדיקה: ולס יכול היה להחזיק הפקה שלמה – טקסט, בימוי, עיצוב, סאונד, ביצוע, מצלמה – בראש אחד בו-זמנית, ולשלב את החלקים כך שאף אחד מהם לא היה דקורטיבי. זו אינטליגנציה קומפוזיציונית ולא טעם, והוא הדגים זאת בשלושה מדיומים נפרדים לפני שמלאו לו עשרים ושש. התרומה של 'קיין' לא הייתה טריק אחד אלא דקדוק: כרונולוגיה שבורה, דיאלוג חופף, תקרות גלויות, פוקוס עמוק שנפרס כטיעון על האופן שבו תשומת הלב האנושית באמת עובדת. סקר הבמאים של מכון הקולנוע הבריטי משנת 2002 כינה אותו במאי הקולנוע הגדול ביותר שחי אי פעם, והמבקרים של 'סייט אנד סאונד' הציבו את 'קיין' במקום הראשון במשך חצי מאה, מ-1962 עד 2012.
מקרה הנגד אמיתי, וולס ידע זאת טוב יותר מכולם. הייתה לו הפקה אחת ללא הפרעה בחייו ומעולם לא קיבל שנייה. חלק גדול מהמחברות של 'קיין' משותף עם מנקייביץ' וטולנד, והוא לא תמיד היה נדיב באמירת זאת. הקריירה שלו לאחר מכן היא קטלוג של סרטים נטושים, הפקות שהחלו ללא מימון, ושנים של פרודיה עצמית בפרסומות ותוכניות אירוח כדי לממן עבודה שלא יכול היה לסיים. האם זה נקרא כגאון שנמחץ על ידי תעשייה, או כגבר שהשאפתנות שלו עלתה בעקביות על יכולתו לארגן כסף וזמן, היא השאלה הקבועה לגביו. התשובה הכנה היא ששניהם נכונים, ושהשני הוא מה שהפך את הראשון לאפשרי.
מורשת
ולס מת בלוס אנג'לס ב-10 באוקטובר 1985, בגיל 70. המילה 'אוטור' (auteur) נצמדה אליו בצורה חזקה יותר מאשר לכל אחד אחר. מעמדו כעת נשען פחות על יצירת המופת הבודדת שהושלמה ויותר על מה שיצירת המופת הזו הוכיחה: שסרט יכול להיות מחובר, שכל שכבה בו יכולה לענות לאינטליגנציה אחת. כל מי שניסה זאת מאז עבד בתוך צורה שהוא הגדיר בגיל עשרים וחמש.