נוג'ין מוסטפא: 3,500 מייל בכיסא גלגלים, מחוץ לסוריה
נוג'ין מוסטפא למדה אנגלית על ידי צפייה באופרת הסבון האמריקאית "ימי חיינו" מדירת חדר בקומה החמישית בחלב שלא יכלה לעזוב, כי לא הייתה מעלית ולא הייתה התאמה לכיסא הגלגלים שלה. בשנת 2014, בגיל שש-עשרה, היא ואחותה יצאו למסע של כ-3,500 מייל — חלק גדול ממנו כשאחותה דוחפת פיזית את כיסא הגלגלים שלה — מסוריה לגרמניה.
כלואה על ידי בניין, לא רק גוף
מוסטפא נולדה עם שיתוק מוחין בקובאני, סוריה, וגדלה ברובה בחלב במשפחה כורדית; אביה התפרנס ממכירת כבשים ועיזים. מכיוון שבבניין הדירות שלה לא הייתה מעלית, היא בילתה את רוב ילדותה כשהיא כלואה למעשה בקומה החמישית, מצב שהיא השוותה ישירות למעצר בית. היעדר ההתאמות של סוריה לאנשים עם מוגבלויות גרם לכך שהיא לא יכלה ללכת לבית הספר כלל. היא תיארה את הדפוס הרחב יותר בפשטות: "למוגבלות בסוריה יש לעתים קרובות משמעות שאתה מוסתר. אתה מתמודד עם בושה, אפליה ומחסומים פיזיים." ללא השכלה פורמלית זמינה לה, היא לימדה את עצמה אנגלית בעיקר באמצעות טלוויזיה.
מסע שנמדד באלפי מיילים
בשנת 2014, מוסטפא ואחותה נסרין עזבו את סוריה, נסעו דרך גזיאנטפ בטורקיה והמשיכו לעבר גרמניה כחלק מתנועת הפליטים הרחבה יותר מחוץ לסכסוך הסורי. היא תיארה את עצמה כ-"פליטה בתשלום לפי שימוש", כשהיא מממנת את המסע של כ-6,000 אירו באופן עצמאי במקום להסתמך על חבילות מלאות של מבריחים, ומכסה את כל המרחק — לדבריה, כ-3,500 מייל — בעיקר בכיסא גלגלים, כשנסרין דוחפת אותה רוב הדרך. גרמניה העניקה לה מקלט בסוף 2016, ולאחר מכן השתקעה בוסלינג, שם החלה ללמוד בבית ספר לאנשים עם מוגבלויות, וקיבלה השכלה פורמלית בפעם הראשונה בחייה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מפליטה למתדרכת באו"ם
המסע של מוסטפא משך תשומת לב תקשורתית בינלאומית עוד לפני שהגיעה לגרמניה: ב-2015 היא הופיעה ב-"Last Week Tonight with John Oliver" ודנה ביחס לפליטים. בשנת 2017 היא קיבלה את פרס ננסן לפליטים, שהוענק בארמון האומות בז'נבה, והחלה להעביר הרצאות TEDx על מוגבלות ועקירה. בשנת 2018 ה-BBC כלל אותה ברשימת 100 הנשים שלו. בשנת 2019 היא הפכה לאדם הראשון עם מוגבלות שמתדרך את מועצת הביטחון של האו"ם על ההצטלבות בין הסכסוך הסורי למדיניות מוגבלות, ובאפריל של אותה שנה העניק לה Human Rights Watch את פרס אליסון דה פורג'ס לפעילות יוצאת דופן בטקס באוסטרליה.
לספר את הסיפור שלה
מוסטפא כתבה שני ספרים יחד עם העיתונאית כריסטינה לאמב: "נוג'ין: מסע של נערה אחת מסוריה מוכת המלחמה בכיסא גלגלים", שפורסם באוקטובר 2016, ומהדורה לקוראים צעירים, "הנערה מחלב: הבריחה של נוג'ין ממלחמה לחופש", באוקטובר 2017. שני הדיווחים עוקבים אחר מסלולה מילדות מבודדת בדירה ועד הסברה בינלאומית, ונותנים קול משלה לסיפור שאחרת היה עשוי להיאמר רק באמצעות סטטיסטיקה.
למה נוג'ין נקראת גאון
מוסטפא לעתים רחוקות, אם בכלל, מתוארת באמצעות המילה "גאון" במובן של מתנה אינטלקטואלית יוצאת דופן; מה שהסיפור שלה מדגים הוא משהו ספציפי יותר — היכולת ללמד את עצמה שפה זרה לשטף ממכשיר טלוויזיה ללא הוראה פורמלית, והסיבולת והנחישות הנדרשות להשלמת מסע של כ-3,500 מייל בכיסא גלגלים ברחבי מדינות מרובות. שטף באנגלית שנלמד בעצמי הוא הישג קוגניטיבי אמיתי, עדות לזיכרון חזק וזיהוי דפוסים שנרכשו ללא כיתה, אך הוא מובן בצורה הטובה ביותר כתושייה תחת אילוץ קיצוני ולא כגאונות מולדת — הוא צמח ישירות מתוך שנים של בידוד כפוי עם מעט מוצאים אחרים. תפקידה המאוחר כאדם הראשון עם מוגבלות שמתדרך את מועצת הביטחון של האו"ם משקף בהירות ואומץ כמתקשרת יותר מכל הישג אינטלקטואלי יחיד. מקרה הנגד הכנה הוא שהישגיה אינם ניתנים להפרדה מאפליית המוגבלות והעקירה שעיצבו אותם: יוצאי דופן ככל שהיו ההשכלה העצמית והמסע שלה, הם היו תגובות לשלילת גישה בסיסית שרוב הילדים רואים כמובנת מאליה, לא סימנים ליכולת יוצאת דופן בחלל ריק.
מורשת
המסע וההסברה של מוסטפא עזרו לתת פנים אנושיות לשני נושאים שלעתים קרובות מטופלים בנפרד — משבר הפליטים הסורי והמחסומים העומדים בפני אנשים עם מוגבלויות — והתדרוך שלה במועצת הביטחון של האו"ם והמשך הדיבור בפומבי שמרו על שני הנושאים בתודעה שנים לאחר שהמסע שלה לביטחון הסתיים.