ניקולה באשיץ' (Nikola Bašić): האיש שהעניק לים האדריאטי קול
על קו המים של זאדאר (Zadar) משתרע גרם מדרגות שיש רחב היורד אל הים האדריאטי, ואם תתיישבו עליו, הים ינגן לכם מוזיקה. לא באופן מטאפורי. מתחת לאבן טמונה מערכת של צינורות פוליאתילן וחלל תהודה; כל גל שמגיע דוחס אוויר דרכם, וצליל הנמצא בין אקורד לאנחה עולה דרך חריצים במדרגות. הצלילים הם אקראיים למחצה והרמוניים לחלוטין, והם לעולם אינם חוזרים על עצמם. "אורגן הים" נפתח ב-15 באפריל 2005, והפך רצועת בטון ריקה שלאחר המלחמה למקום שבו כל העיר מתכנסת כדי לצפות בשקיעת השמש.
ילדות באי, הכשרה בסרייבו
ניקולה באשיץ' נולד ב-28 באוגוסט 1946 על האי מורטר (Murter), אי קטן מול חופי דלמטיה, שבו הים אינו נוף אלא משטח העבודה של חיי היומיום. הוא למד בגימנסיה בזאדאר ולאחר מכן בפקולטה לאדריכלות ותכנון עירוני בסרייבו, וסיים את לימודיו ב-1972.
הוא נשאר בבוסניה כמעט עשור – תחילה במכון מחקר ותכנון בסרייבו, ולאחר מכן כמרצה עוזר בין השנים 1976–1981. בשנת 1981 חזר לחוף, השתקע בזאדאר ועבד במשרדי תכנון לפני שייסד משרד משלו, מרינפרוייקט (Marinaprojekt), ב-1991, השנה שבה הכריזה קרואטיה על עצמאותה ופרצה המלחמה. שם המשרד משקף את עיסוקו: חלק ניכר מעבודתו הוקדש למרינות, במורטר, בביטינה (Betina) ובסוקושאן (Sukošan), לצד מבני מגורים, מבנים מסחריים, כנסיות ומתקני ספורט. משנת 2005 ועד פרישתו בשנת 2015 היה פרופסור חבר בפקולטה לאדריכלות של אוניברסיטת ספליט (University of Split).
זוהי קריירה של אדריכל אזורי מוצק. זו אינה הקריירה של אדם שהיה מקבל את אות מסדר האמנויות והספרות מצרפת.
קו מים שאף אחד לא אהב
קו החוף של זאדאר היווה בעיה. השיקום לאחר מלחמת העולם השנייה הותיר את הטיילת כקיר בטון מונוטוני – קצה קשיח ואילם שהפנה עורף למים שמולו, הטרגדיה הסטנדרטית של בנייה מחדש חפוזה שלאחר המלחמה במאות חופים אירופיים. באשיץ' קיבל משימה לתכנן אותו מחדש בתור הריבה החדשה (Nova riva).
האבחנה שלו הייתה שהעיר הופרדה מהים, ושהתיקון חייב להיות חווייתי ולא דקורטיבי. אי אפשר לגרום לאנשים לאהוב טיילת על ידי חיפוי יקר יותר. צריך לתת להם סיבה לעצור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המכשיר
המנגנון פשוט בצורה כמעט מביכה, וזה חלק מהגאונות שבו. מדרגות השיש יורדות אל הים האדריאטי, מגינות על החוף ומזמינות אנשים לשבת – שתי הפונקציות שכל שובר גלים אמור למלא ורובם אינם ממלאים. מתחתיהן, הצינורות והחלל עושים את העבודה. אנרגיית הגלים, שבכל מקום אחר בחוף ההוא היא מטרד שיש להתנגד לו, הופכת למקור כוח עבור מכשיר שמנגן ללא הרף ושאף פעם אי אפשר לכבות, לכוון או להפעיל לפי לוח זמנים. המלחין הוא מזג האוויר.
בשנת 2006 הוא זכה בפרס ex aequo במהדורה הרביעית של הפרס האירופי למרחב ציבורי עירוני – חבר שופטים של אורבניסטים, לא של אמני סאונד, הכיר בו כפי שהוא בעיקרו: פיסת מרחב ציבורי שעובדת.
ברכה לשמש
שלוש שנים לאחר מכן, במרחק מטרים ספורים בכניסה לנמל, השלים באשיץ' את היצירה המלווה. האנדרטה לשמש – מקומית, Pozdrav suncu, ברכה לשמש – היא עיגול בקוטר 22 מטרים של שלוש מאות לוחות זכוכית רב-שכבתיים המותקנים בגובה פני ריצוף האבן, עם עיגולים קטנים יותר בקרבת מקום המייצגים את כוכבי הלכת בגדלים ומרחקים פרופורציונליים. מודולים פוטו-וולטאיים מתחת לזכוכית מייצרים כ-46,500 קילוואט-שעה בשנה, בערך מחצית מהחשמל שצורך קו המים של זאדאר; בלילה המשטח הופך לתצוגת אור המונעת מהאנרגיה שנאספה במהלך היום. טבעת כרום נושאת את שמות הקדושים וחגי ימיהם ומתפקדת כלוח שנה פעיל, המציג את הנטייה השמשית ואת אורך שעות היום, מתוכנת לחמישים שנה החל מ-2008. העלות עמדה על שמונה מיליון קונה, כ-1.3 מיליון אירו, בתוך פרויקט של חמישים מיליון קונה שכלל את עיצוב הנוף.
השילוב הוא מכוון: יצירה אחת מתקשרת עם העיר באמצעות צליל, השנייה באמצעות אור, ושתיהן פועלות על אנרגיה שאף אחד לא משלם עבורה. בשנת 2008 שני המיצבים ייצגו את קרואטיה בביאנלה של ונציה.
שדה הצלבים
בשנת 2010 בנה באשיץ' משהו ללא מחשבה על מבקרים. על האי קורנאט (Kornat) הוא הקים את "שדה הצלבים", אנדרטה לכבאים שנהרגו בשריפה הגדולה של 2007 – לא צלבים הניצבים על הקרקע אלא קירות מעוצבים כצלבים, השתולים בנוף שהוא ברובו סלע חשוף ושתיקה. זהו המצולם הפחות מבין עבודותיו המרכזיות וההוכחה הברורה ביותר לכך שהיצירות בזאדאר אינן טריק שמצא במקרה.
מדוע ניקולה נקרא גאון
באשיץ' אינו אדריכל מפורסם ברמה עולמית, ויהיה זה שקר להציגו ככזה. הוא מתכנן קרואטי מוכשר שתיק העבודות שלו מורכב ברובו ממרינות, כנסיות, מגורים, ולאחרונה מלון D-Resort בשיבניק (Šibenik) מ-2015. כמעט כל המוניטין הבינלאומי שלו נשען על שני מיצבים צמודים על קו מים אחד בעיר דלמטית בינונית.
אך שתי היצירות הללו מייצגות זינוק רעיוני אמיתי, וכדאי לציין בדיוק במה מדובר. הדרך הקונבנציונלית לתקן קו מים "מת" היא להוסיף אטרקציות: בתי קפה, פסלים, ריצוף טוב יותר, תאורה. באשיץ' זיהה במקום זאת את שני הכוחות שכבר קיימים באתר בכמות בלתי נדלית – תנועת גלים ואור שמש – ובנה מכונות שהופכות אותם לשני הדברים שאנשים באמת באים בשבילם לקו המים: צליל ואור. שום דבר לא מיובא. שום דבר לא צריך להיות מופעל. המיצב אינו ניתן לתכנות, כי הים לא יקבל הוראות. זהו אינו רעיון דקורטיבי; זו הנחת יסוד הנדסית עם תוצאה אסתטית. חבר שופטים של אורבניסטים העניק לו פרס אירופי למרחב ציבורי, וקרואטיה שלחה אותו לביאנלה של ונציה כנציגות הלאומית שלה, שזה בערך קנה המידה של הכרה שרעיון מסוג זה יכול לקוות לו.
המקצוע שלו עצמו אמר זאת במטבע שלו: פרס דראגו גאליץ' (Drago Galić) ב-1991, אות מסדר האמנויות והספרות מצרפת ב-2014, בחירה כחבר מלא באקדמיה הקרואטית למדעים ולאמנויות ב-2016, תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ספליט באותה שנה, פרס ויקטור קובאצ'יץ' (Viktor Kovačić) ב-2022 ופרס ולדימיר נאזור (Vladimir Nazor) למפעל חיים ב-2025.
טענת הנגד היא פשוטה ובאשיץ' כנראה לא היה חולק עליה. הוא תופעה של אתר אחד. "אורגן הים" קרוב יותר לאמנות ציבורית מאשר לאדריכלות כפי שהדיסציפלינה מגדירה אותה בדרך כלל, והפלט האקוסטי שלו הוא תוצאה משמחת של פיזיקה ולא קומפוזיציה שמישהו שלט בה. אם נסיר את שתי העבודות בזאדאר, מה שנותר הוא קריירה קרואטית מכובדת, לא אבן דרך בהיסטוריה של הבנייה. הגאונות, ככל שהיא קיימת, טמונה בפעולה אחת של הבחנה – שהים כבר השמיע את הרעש, וכל מה שמישהו היה צריך לעשות הוא לתת לו לצאת.
מורשת
עשרים שנה לאחר מכן, המדרגות מושכות תיירים ותושבים כאחד – והחצי השני של המשפט הזה הוא המבחן הקשה יותר, זה שבאשיץ' הציב לעצמו. הוא רצה ליישב עיר עם קו החוף שלה ועם הים שהיא בילתה שישים שנה בלחסום אותו. הוא עשה זאת בעזרת גרם מדרגות וכמה צינורות פלסטיק.