ניי אר: האוזן שכתבה את המנון האומה
הוא מת בגיל עשרים ושלוש, בטביעה במים רדודים מול חוף יפני, לאחר שבילה בקושי שנתיים כמלחין פעיל. בתקופה זו הוא כתב שלושים ושבעה שירים, שאחד מהם – מארש של ארבע דקות שנכתב עבור סרט תעמולה שנשכח – מושר כיום על ידי 1.4 מיליארד אנשים בתחילתו של כל יום לימודים, בטקסי הענקת מדליות אולימפיות ובאירועים ממלכתיים בסין. מעטים המלחינים בהיסטוריה שהייתה להם קריירה קצרה יותר או מורשת קולנית יותר.
ילד המרפאה עם האוזניים הנעות
ניי אר נולד בשם ניי שואושין (Nie Shouxin) ב-14 בפברואר 1912, בקונמינג, בירת מחוז יונאן שבדרום-מערב סין, שם ניהלו הוריו מרפאה קטנה שהתקשתה כלכלית לאחר מות אביו בטרם עת. הכינוי שדבק בו – אר, שפירושו "אוזן" – הגיע מתעלול מסיבות: הוא היה יכול להניע את אוזניו באופן עצמאי, וחבריו ראו בכך הוכחה לאוזן הבנויה אחרת משל כולם, מכוונת לצלילים באופן שייראה מאוחר יותר נבואי. זמן רב לפני שהחזיק בכינור, הוא שלט במגוון כלי נגינה עממיים סיניים – חליל הדיזי (dizi), כינור הארהו (erhu), ונבלים מסוג סאנשיאן (sanxian) ויוצ'ין (yueqin) – אותם למד בבתי התה של קונמינג ומהרחוב ולא בקונסרבטוריון.
השכלתו הפורמלית עברה דרך בית הספר היסודי ווהואה צ'אנגצ'ון (Wuhua Changchun) בקונמינג, בית הספר היסודי הפרטי צ'יושי (Qiushi), וחטיבת הביניים המאוחדת הראשונה של יונאן, לפני שהגיע, בשנת 1927, לבית הספר הממלכתי הראשון של מחוז יונאן. שם הוא הקים את אגודת המוזיקה "תשע-תשע", ניסיונו הראשון לבנות מוסד סביב הדבר שבו היה המוכשר ביותר, והחל בלימוד רציני של טכניקת כינור ופסנתר מערביים לצד הרפרטואר העממי שכבר הכיר.
שאנגחאי, המפלגה והבמה השמאלית
עמדותיו הפוליטיות של ניי אר התגבשו מוקדם והתקשחו במהירות. הוא הצטרף לליגה הקומוניסטית לנוער בשנת 1928, בעודו נער במחוז יונאן, ועד שנת 1933 – לאחר שעבר למרכז התרבותי של שאנגחאי – הוא היה חבר מלא במפלגה הקומוניסטית הסינית, ועבד במחתרת מאחר שחברות גלויה היוותה סיכון של גזר דין מוות תחת שלטון הלאומנים. הוא התחבר לארגוני התרבות המיליטנטיים ביותר של התקופה: אגודת ידידי ברית המועצות וליגת הדרמטיסטים מהשמאל, ודרכם לאגודת המוזיקה והדרמה מינגיואה (Mingyue) ולאולפן הסרטים ליאנהואה (Lianhua), שם מלחינים כתבו שירים לקולנוע השמאלני שהשתמש במלודרמה כדי להחדיר פוליטיקה מעמדית מתחת לאפם של הצנזורים.
בסביבה זו הוא מצא את שותפו המגדיר, המחזאי והפזמונאי טיאן האן (Tian Han). השותפות ביניהם הניבה את החומרים שהפכו את הקריירה הקצרה של ניי אר למשמעותית: "שיר הסיום" ו"שיר פועלי הנמל" ב-1934, "חלוצים" ו"שיר כוח העבודה" באותה שנה, "שיר החייל הפצוע" והאופרה סערה על היאנגצה בשנת 1935. השירים חלקו נושא ועמדה – עובדי מפעלים, סבלים, סטודנטים, חיילים, אנשים רגילים הנאנקים תחת אימפריאליזם והון – בלוויית מוזיקה ששאלה את הקצב המניע של מארש או שירת עבודה במקום המליזמה העיטורית של צורות שירה סיניות עתיקות. זו הייתה מוזיקה פונקציונלית, שנועדה להיות מושרת על ידי אנשים שמעולם לא למדו שירה, בהרמוניה, תוך כדי פעולה אחרת: צעדה, משיכת חבל, הליכה להפגנה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שיר אחד, שנכתב במהירות
בשנת 1935 נעצר טיאן האן על ידי הממשלה הלאומנית, כשעל פי הדיווחים הוא שרבט את מילות שיר הנושא לסרט חדש על גב של חפיסת סיגריות לפני שנלקח. הסרט היה ילדי תקופת התלאות, יצירה של קולנוע התנגדות אנטי-יפני, והשיר היה "מארש המתנדבים" – ניי אר הלחין את מילותיו של טיאן באותה שנה, לפני שנמלט בעצמו מסין תחת לחץ פוליטי. הלחן עושה את אותה עבודה כמו שיריו האחרים מ-1934 אך עושה זאת בצורה חסכונית יותר: משפט מוזיקלי של חצוצרה עולה, מקצב שנבנה לצעידת רגליים, ומילים – "קומו, אתם המסרבים להיות עבדים!" – בוטות מספיק כדי לא לדרוש פרשנות. השיר הפך להמנון ההתנגדות לפלישה היפנית בתוך שנים מצאתו לאור, מושר בכפרים שמעולם לא שמעו על הסרט שממנו הגיע.
ניי אר לא זכה לראות דבר מכל זה מתרחש. הוא עזב את סין ליפן בשנת 1935, לכאורה בדרכו להמשך לימודים באירופה, וב-17 ביולי באותה שנה הוא טבע בזמן ששחה בפוג'יסאווה שעל חוף קנאגאווה. הוא היה בן עשרים ושלוש. חוקרים יפנים לא רשמו שום עדות לפעילות פלילית וטביעה נקבעה כהסבר הסביר ביותר, אך התזמון – מלחין קומוניסטי של שירי התנגדות ליפן שמת במים יפניים חודשים ספורים לאחר שברח ממעקב לאומני סיני – היה חשוד מספיק כדי שתיאוריות קונספירציה, המערבות סוכנים יפנים וסינים לאומנים, יסתובבו במשך עשורים מבלי שאי פעם הוכחו.
משיר סרט להמנון לאומי
"מארש המתנדבים" אומץ רשמית כהמנון הלאומי הזמני של הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949, בכינון המדינה שניי אר לא זכה לראות, ולאחר תקופה של דיכוי במהלך מהפכת התרבות כאשר טיאן האן נפל מחסדי השלטון וההמנון נוגן ללא מילים – הוא אושר מחדש כהמנון הלאומי הקבוע בשנת 1982 ועוגן בחוקה של סין בשנת 2004. מסלול זה הפך שיר גיוס מתקופת המלחמה של צעיר בן עשרים ושלוש לאחת מיצירות המוזיקה המושמעות ביותר עלי אדמות, הנשמעת בפודיומים אולימפיים, במושבי הקונגרס הלאומי העממי, ובהנפת הדגל מעל כיכר טיין-אן-מן בכל בוקר.
המדינה בנתה סביבו מערך הנצחה משמעותי: סרט ביוגרפי משנת 1959 שיצא לרגל יום השנה העשירי לרפובליקה העממית, פארק ניי אר ביוקסי (מקום הולדתו של אבותיו) שהושלם בשנת 1987 עם פסל ברונזה בגובה 2.4 מטרים שלו מנצח, כיכר תרבות על שם ניי אר בצורת כינור, כיכר זיכרון על החוף היפני שבו מת, שהוקמה בשנת 1981, וקבר בפארק היער שישאן בקונמינג המשקיף על אגם דיאן.
מדוע ניי אר נחשב לגאון
הטענה נשענת על דחיסות: שלושים ושבעה שירים גמורים בערך בשנתיים, שנכתבו לשימוש פוליטי וקולנועי מיידי ולא לדורות הבאים, שאחד מהם בזכות מלאכת מחשבת טהורה – לחן קליט עולה ובלתי נשכח המחובר למקצב צעידה ומילים חד-משמעיות – האריך ימים יותר מסרט התעמולה עבורו נכתב, האריך ימים יותר מהרפובליקה שאימצה אותו, והפך לאחד מארבעת התיבות המוזיקליות המוכרות בעולם. ג'ואו אנלאי מנה אותו בין "המוזיקאים הדגולים" של סין ששיריהם עזרו לגייס דור למהפכה; בן זמנו שיאן שינגהאי, מלחין בעל הכשרה פורמלית, אמר שיצירתו של ניי אר "עלתה על מוזיקאים מוצהרים רבים" למרות חוסר הליטוש הקונסרבטוריוני שלו; הסופר גואו מורו אמר שההמנון הפך אותו ל"בן אלמוות" לצד דגל הלאום עצמו.
הסיבוך הכן הוא שכמעט כל השבחים הללו מגיעים מדמויות ומוסדות בעלי אינטרס ישיר בלגיטימיות של ההמנון – המפלגה הקומוניסטית שאימצה את שירו כסמל מכונן יש לה כל סיבה להעלות את המלחין שלה לדרגת גאון, והמוזיאונים, הפארקים והסרט הביוגרפי משנת 1959 הם כלים של הנצחה ממלכתית לא פחות משהם ביוגרפיה כנה. ניי אר מעולם לא חי כדי להתפתח מעבר להבטחה המוקדמת, כתב מוזיקת גיוס המונים פונקציונלית ולא גוף של יצירות פורמליות, ומוניטין שלו אינו ניתן להפרדה מהמנגנון הפוליטי שנזקק למלחין-קדוש עבור המנונו. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא הלחן עצמו: שמונה עשורים לאחר מכן, הוא עדיין מושר מהזיכרון על ידי אנשים שמעולם לא שמעו צליל אחר שהוא כתב.
מורשת
מורשתו של ניי אר היא כמעט כולה מוסדית – פארקים, פסלים, סרט ביוגרפי – מכיוון שגוף עבודתו הממשי דל לפי הסטנדרט של כל מלחין: קומץ שירי המונים ולחן אחד מתמשך. אבל הלחן הזה עושה את מה שמעט מאוד קטלוגים של מלחינים מצליחים לעשות: הוא מושר, ללא הכוונה, על ידי יותר אנשים מכל יצירה מוזיקלית אחרת שהוא יכול היה לכתוב.