ניקולט ברוינינג: המטיפה שנתנה לרדיו לדבר
היא סיימה את לימודי התאולוגיה שלה באוניברסיטת אמסטרדם בשנת 1912 ולא יכלה לקבל הסמכה, כיוון שהכנסיות ההולנדיות באותה עת לא הסמיכו נשים. לכן היא לימדה עברית במקום זאת, קיבלה תואר דוקטור והמתינה. לאחר מכן, בתחילת שנות ה-20, הופיעה טכנולוגיה שלא היו לה חוקים לגבי מי רשאי לפנות לקהל. ניקולט ברוינינג הבינה את המשמעות של כך לפני כמעט כל אדם אחר בהולנד, והיא בילתה את שלושת העשורים הבאים מול מיקרופון שאף סינוד לא יכול היה לקחת ממנה.
שלילת הדוכן
ברוינינג נולדה ב-27 באוגוסט 1886 בסטומפטוֹרן (Stompetoren) שבצפון הולנד, בתם של התאולוג אלברט ברוינינג – פרופסור באוניברסיטה – ואלידה הלנה אליזבת הויגנס. היא למדה בגימנסיה ברלאוס (Barlaeus Gymnasium) באמסטרדם ולאחר מכן באוניברסיטת אמסטרדם כדי ללמוד תאולוגיה, שם כיהן אביה כפרופסור וניהל את לימודיה. היא עברה את בחינות המועמדות שלה ב-1912.
מה שהיה אמור לבוא בעקבות זאת היה קהילה דתית. במקום זאת באה כיתת לימוד: היא לימדה עברית ודת בגימנסיות ובמכללות להכשרת מורים בהאג. היא מעולם לא נישאה, וחיה עם הוריה עד מות אמה ב-1932 ולאחר מכן בסכוונינגן (Scheveningen).
הדוקטורט
בשנת 1916 קיבלה את הדוקטורט שלה עם עבודת מחקר על התאולוגיה של פרנץ הרמן ריינהולד פון פרנק (Franz Hermann Reinhold von Frank), התאולוג הלוּתֶרי השיטתי. הבחירה בנושא פחות משמעותית מהעמדה שפיתחה נגדו. ברוינינג השתייכה למסורת הפרוטסטנטית הליברלית והגנה עליה בדיוק יוצא דופן: הפרוטסטנטיות הליברלית, בניסוחה, הייתה תנועה דתית פתוחה ומתחדשת ללא הרף, המחפשת את אמיתות החיים המרכזיות בעולם המשתנה במהירות. לא אמונה שיש להגן עליה, אלא שיטה להישאר כנה בתנאים חדשים.
הגדרה זו מסבירה את כל מה שעשתה לאחר מכן. אמונה המובנת כהתחדשות מתמדת אינה זקוקה לפחד ממדיום חדש, ויש לה כל סיבה להשתמש בו.
גילוי הרדיו
בשנת 1923 זיהתה ברוינינג מה הרדיו יכול לעשות. באותה שנה היא הייתה מעורבת בהקמת הקהילה הדתית הליברלית המזוהה עם ה-NPB, ועד 1926 היא הייתה שותפה להקמת ה-Vrijzinnig Protestantsche Radio-Omroep – ה-VPRO – יחד עם התאולוג א. ד. ספלברג (E. D. Spelberg). היא הייתה היושבת-ראש; הוא היה המזכיר. היא החזיקה בתפקיד היושבת-ראש מיום ההקמה ועד 1956, שלושה עשורים בראש גוף שידור שהיא המציאה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הארגון הבטיח זכויות שידור רשמיות לאחר ה-15 במאי 1930, תאריך שהיה חשוב כי זמן האוויר ההולנדי לא היה פשוט זמין: הוא הוקצה. מה שמוביל אותנו לפשרה שהגדירה את הקריירה שלה.
שידור בארץ מפולגת
הולנד של שנות בין המלחמות הייתה מאורגנת לתוך zuilen, עמודים – קתולים, פרוטסטנטים אורתודוקסים, סוציאליסטים, ליברלים – לכל אחד עיתונים, בתי ספר, איגודים, מועדונים, ומרגע שהגיע הרדיו, גוף שידור משלו. אזרחים חיו את כל חייהם בתוך עמוד אחד.
ברוינינג לא אהבה זאת כלל. העדפתה הייתה לרדיו שלא היה דתי כלל, שפונה לכולם, שכן תנועה המחפשת את אמיתות החיים המרכזיות בעולם משתנה אינה צריכה לדבר רק עם אנשים שכבר מסכימים איתה. היא קיבלה את הקיטוב באי-רצון, כי החלופה הייתה שתיקה. זוהי הסתגלות חושפנית: היא לקחה את המבנה המגזרי שהוצע והשתמשה בו כדי לנהל תחנה שהעיקרון המניע שלה היה אי-מגזריות – גוף שידור ליברלי שהליברליות שלו התבטאה בעיקר בסירוב להתנהג כמו עמוד (מגזר).
הכיבוש
בשנת 1941 גירשו הכובשים הגרמנים תלמידים יהודים מבתי הספר ההולנדיים. ברוינינג עזבה את ההוראה במקום להמשיך בתנאים אלה, ולימדה את התלמידים המורחקים באופן פרטי בביתה. היא הלכה רחוק יותר. היא עזרה למשפחתה של אליזבת וייסוויז (Elisabeth Waisvisz), חיברה אותם לרשתות מחתרת, סיפקה תלושי מזון והעבירה הודעות. שתי בנותיה של וייסוויז שרדו את המלחמה.
בינתיים תפסו הנאצים את השידור ההולנדי לחלוטין, וה-VPRO השתתקה. היא חזרה בשנת 1945; ברוינינג וספלברג הוחזרו לתפקידם במלואו ב-1947. ב-7 במרץ 1990, עשרים ושבע שנים לאחר מותה, הכירה בה ישראל כחסידת אומות העולם.
טלוויזיה והמערכה האחרונה והארוכה
השנים שאחרי המלחמה היו, אם בכלל, עמוסות יותר. היא עמדה בראש האיגוד הבינלאומי של נשים נוצריות ליברליות מ-1948 עד 1957 והצטרפה למועצת קרן הטלוויזיה ההולנדית ב-1951. לאורך שנות ה-50 היא הגישה תוכנית בשם Vandaag – היום – והתעקשה, כדרכה, לשדר בשידור חי במקום להקליט. קולגות כינו אותה גולדה מאיר של התנועה הליברלית ודיברו על קצב עבודתה האגדי.
הכרעתה לגבי הטלוויזיה היא המשפט ה"ברוינינגי" ביותר שהגתה אי פעם: "לא ביקשתי זאת, אבל עכשיו זה כאן: השתמשו בזה באופן חיובי". ללא התלהבות, ללא קינה, ישר לשאלה המעשית. היא פרשה ב-1956 ומונתה לנשיאת כבוד לכל החיים של ה-VPRO. היא נפטרה בהאג ב-12 באפריל 1963, בגיל שבעים ושש.
מדוע ניקולט נקראת גאונה
התשובה הכנה היא שזהו לא סיפור על גאונות אינטלקטואלית, והעמדת פנים אחרת תעליב אישה שמעולם לא העמידה פנים לגבי דבר. עבודת הדוקטורט שלה על פון פרנק אינה נקראת. היא לא הקימה אסכולה תאולוגית ולא הפיקה רעיון שנושא את שמה.
הכישרון המעורב כאן הוא דמיון מוסדי – היכולת להסתכל על טכנולוגיה חדשה וגולמית ולראות, בצורה נכונה שנים לפני התחום, איזו צורה חברתית עליה ללבוש. ב-1923 הרדיו בהולנד היה עדיין ברובו צעצוע של חובבים. ברוינינג ראתה דוכן שלא דרש הסמכה, קהל שלא מוגבל על ידי גאוגרפיה של קהילה, ואמצעי שבאמצעותו מסורת מיעוט יכולה לדבר אל מדינה שלמה. אז היא עשתה את הדבר השני הקשה בהרבה, והוא לבנות את המכונה שהפכה את החזון לעמיד: גוף שידור לאומי מורשה, בראשותה במשך שלושים שנה, שעדיין משדר היום. חזון ללא מנהל הוא עלון. היו לה שניהם, וקצב העבודה שקולגות שלה מצאו כאגדי היה המנגנון שחיבר ביניהם.
טיעון הנגד הוא שהיא הייתה מארגנת ושדרנית ולא הוגה מקורית, שההחלטה האסטרטגית המגדירה שלה – קבלת שיטת הקיטוב – הייתה כניעה לנסיבות שהתנגדה להן, ושהמוניטין הבינלאומי של ה-VPRO מאוחר יותר לתוכניות פרובוקטיביות שייך ליורשים שהרגישות שלהם לא הייתה שלה. היא גם לא הייתה לבד בהקמתה; ספלברג עמד לצדה מההתחלה. מה שלא ניתן לערעור הוא העוז. אותו אדם שניהל משא ומתן על זמן אוויר עם ביורוקרטיה מדינתית עזב את המקצוע ב-1941 מתוך עיקרון, ואז הפר את החוק שוב ושוב כדי להשאיר שני ילדים בחיים. קראו לזה בהירות מוסרית הפועלת בקנה מידה מוסדי. גאונות היא המילה הלא נכונה לכך. ייתכן שהמילה הנכונה לא קיימת.
מורשת
ה-VPRO שרדה אותה ביותר משישים שנה והפכה לאחד הקולות הייחודיים ביותר בשידור הציבורי האירופי – תוצאה שהיא כנראה הייתה רואה בה כתוצאה הטבעית של הנחת היסוד שלה, שתנועה דתית ששווה משהו היא כזו שנמצאת בהתחדשות מתמדת. היא הוכיחה שאישה שנחסמה מהדוכן יכולה להגיע לקהל גדול יותר מכל קהילה, ושהדרך להשיב למוסד שלא מקבל אותך היא לבנות מוסד טוב יותר. המדליה מיד ושם, שהגיעה באיחור של עשורים, מתעדת את החלק בחייה שהיא מעולם לא שידרה.