ניקאנור פארה: הפיזיקאי שרוקן את השירה מנפחה
הוא היה מסיים הקראה, מביט בקהל ואומר: Me retracto de todo lo dicho — אני חוזר בי מכל מה שאמרתי. זו הייתה בדיחה וזה היה מצעד. במשך שבעים שנה כתב ניקאנור פארה שירים שנועדו לשרוד את קריסת סמכותו של המשורר, מתוך הנחת יסוד מעשית שאין לתת באף אחד במאה העשרים אמון לנהל דוכן דרשנות. "תמיד קישרתי בין שירה לקולו של כומר בדוכן הדרשנות", אמר. "תנו לציפורים לשיר".
בנו של מורה בדרום
ניקאנור סגונדו פארה סנדובל נולד ב-5 בספטמבר 1914 בסן פאביאן דה אליקו, ליד צ'ילאן שבדרום צ'ילה, בנם של מורה והבכור במשפחה האמנותית הפורה ביותר במדינה. אחותו ויולטה פארה אספה ועיבדה מחדש שירי עם צ'יליאניים וכתבה את "Gracias a la vida"; אחיו רוברטו היה גם הוא מוזיקאי עממי. הירושה של משק הבית הייתה בעל פה, פמליארית וכפרית — שירים, בדיחות, פתגמים, ה-cueca — והם החומר הגולמי של כל מה שעשה ניקאנור בהמשך לספרדית ספרותית.
מתמטיקה, פיזיקה, קוסמולוגיה
ב-1933 החל ללמוד במכון הפדגוגי של אוניברסיטת צ'ילה וב-1938 הוסמך כמורה למתמטיקה ולפיזיקה. הוא כבר פרסם ספר ראשון, Cancionero sin nombre, ב-1937, בלשון קונבנציונלית שאותה התכחש לה מאוחר יותר. ואז הגיע העיקוף שעיצב אותו: ב-1943 נסע לאוניברסיטת בראון בפרובידנס כדי ללמוד פיזיקה, וב-1948 לאוקספורד כדי ללמוד קוסמולוגיה. הוא שב לצילה ב-1952 כפרופסור באוניברסיטת צ'ילה ולימד שם פיזיקה עיונית עד לפרישתו ב-1991 — כמעט ארבעים שנה של הרצאות על מכניקה ויחסות, תוך ניהול, במקביל, של הריסת הפואטיקה של אמריקה הלטינית. הוא גם החזיק במשרות אורח באוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה, באוניברסיטת ניו יורקר, בקולומביה וביייל.
הפיזיקה לא הייתה קישוט. פארה בילה את חיי העבודה שלו בדיציפלינה שבה אמارة שווה בדיוק את מה שהראיות שלה שוות וגודל אינו נחשב לכלום, והוא יישם את הסטנדרט הזה על חרוזים.
שירים ואנטי-שירים
Poemas y antipoemas ראו אור בבואנוס איירס ב-1954, בגיבויו של פבלו נרודה, והפכו לאחד מספרי היסוד של הספרות המודרנית של אמריקה הלטינית. מה שהוא עשה היה לפשוט מעל השירה את תחפושתה. הקול הנבואי, העילפון הלירי, המשורר כמצפון לאומי — כל הציוד שדורו של נרודה הפך לסטנדרט — יצאו החוצה. דיבור רגיל, קומדיה שחורה, הפרט המלוכלך, משיכת הכתפיים — נכנסו פנימה. קרן השירה מכנה זאת "ירייה מעבר לחרטום של שירת אמריקה הלטינית"; פארה "הוכרז בזכות סגנונו הנושך, האירוני והצלול". האנטי-שיר מודה שהוא רק יצירת כתיבה מאת אדם נופל, ושואב את כוחו מהודאה זו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התזמון היה מכוון. נרודה היה הדמות המרכזית של השירה בשפה הספרדית, והאנטי-שירה של פארה הייתה, בין היתר, דרך לכתוב אחרי נרודה מבלי לכתוב כמוהו — נתיב מנוסה שמשוררים צ'יליאניים ולטינו-אמריקאים השתמשו בו מאז. הדור הצעיר תפס זאת במהירות: אלן גינסברג ומעגל האנשים שלו זיהו פרקטיקה לשונית ואנטי-רטורית שהם שאפו אליה בעצמם.
האמצע הארוך
לא היה המשך יחיד אלא זרם רציף של פרובוקציות. La cueca larga (1958) לקח את צורת הריקוד הלאומי כמבנה. Versos de salón (1962) ו-Obra gruesa (1969) גיבשו את הסגנון. Artefactos (1972) נטשו לחלוטין את הספר: השירים פורסמו כקופסת גלויות, סיסמאות בשורה אחת ובדיחות גרפיות, הקרובות יותר לכרזה פוליטית או ליצירת גרפיטי מאשר לבית — רעיון שמקדים בעשורים את האופן שבו טקסטים מופצים כיום במציאות. Sermones y prédicas del Cristo de Elqui (1977), שנכתבו תחת דיקטטורת פינושה, העבירו בקולו של מטיף רחוב צ'יליאני אמיתי, ואפשרו لشוטה קדוש לומר את מה שפרופסור לא יכול היה לומר. Hojas de Parra באו בעקבותיו ב-1985, תרגום מאוחר של המלך ליר, Lear Rey & Mendigo, ב-2004, ואוסף אחרון בשם El último apaga la luz — האחרון שיוצא מכבה את האור.
הוא היה בלתי ניתן לסיווג פוליטי ושילם על כך משני הכיוונים, כשהוא מבלה את עשרות השנים האחרונות שלו בבידוד ברובו בביתו שבחוף צ'ילה, עובד ומסרב להפוך למונומנט.
מדוע פארה מכונה גאון
הטיעון החזק ביותר הוא מבני ולא לירי. פארה לא כתב בצורה יפה יותר מבני דורו; הוא שינה את מה שמותר לשיר להיות, והוא עשה זאת בשפה ששירתה באותה שעת כושר נשלטה על ידי הקול הלירי המפורסם ביותר החי. המצאת אנטי-פואטיקה שיכולה להכיל דיבור יומיומי, בדיחות, סלנג פרסומי וביטול עצמי — ושכותבים אחרים יכולים באמת להשתמש בה — היא המצאה צורנית מסוג זה שמתרחשת כמה פעמים במאה. ההשפעה נעה בין המשוררים הצ'יליאניים שבאו אחריו לבין דור הביט האמריקאי.
כדאי לציין במדויק את האיכות הקוגניטיבית שמאחורי זה: הוא ייבא את זלזולו של מדען ניסיוני באמירות שאינן ניתנות לאימות לתוך ז'אנר הבנוי כולו כמעט מהן. פיזיקאי יודע שלמשפט שלא ניתן לבדוק אין מעמד מיוחס תהא הדרך שבה נישא אשר תהא גרנדיוזית. Me retracto de todo lo dicho הוא משפט של פיזיקאי לפני שהוא משפט של משורר. קיומו של חיים כפולים אלו — ארבעה עשורים של הוראת פיזיקה תיאורטית לצד גוף עבודה בדיציפלינה אחרת לחלוטין — הוא עצמו יוצא דופן, אם כי מדובר בסיבולת וטווח ולא בעומק באף אחד מהתחומים: פארה היה מורה דגול לפיזיקה, ולא פיזיקאי שמחקריו מצוטטים בידי איש.
טענת הנגד אמיתית. האנטי-שירה היא עמדה, ועמדות מתיישנות; חלק ניכר מהעבודה המאוחרת מורכב ממשפטי מחץ קצרים, ומשפט מחץ שמחטיא הוא פשוט בדיחה גרועה. מבקרים מסוימים טענו תמיד כי הישגו של פארה היה בעיקרו הרסני — שהוא היה מעולה בניפוץ מסורת ודל יותר כאשר נתבקש לבנות אחת, וכי גלויות ה-Artefactos החליפו שירים בסיסמאות. ועדת פרס נובל, שאליה הוצע ארבע פעמים, מעולם לא הסכימה עם תומכיו. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא ששירה בשפה הספרדית נשמעת אחרת מכיוון שהוא כתב, וזוהי הצורה בת-הקיימא של הטענה.
מורשת
ההכרה הגיעה באיחור ואז הגיעה בעוצמה רבה: פרס סרוונטס ב-1 בדצמבר 2011, הפרס הספרותי החשוב ביותר בעולם דובר הספרדית, ופרס השירה האיברו-אמריקאית על שם פבלו נרודה ב-7 ביוני 2012 — אירוניה שהוא היה נהנה ממנה. הוא נפטר ב-23 בינואר 2018 בביתו שבל ריינה, סנטיאגו, בגיל 103, והנשיאה מישל באצ'לט הכריזה על כך בפני האומה. הוא האריך ימים אחרי נרודה بارבעים וחמש שנים, שרד את הדיקטטורה, האריך ימים אחרי רוב הוויכוחים שהתחיל, ובילה את כל הזמן הזה כשהוא מתעקש שעל משוררים לרדת מדוכן הדרשנות ולדבר כמו בני אדם. הדבר יוצא הדופן הוא ששירת השפה הספרדית אכן עשתה זאת.