ניקולו מקיאוולי (Niccolò Machiavelli)
ניקולו די ברנרדו דיי מקיאוולי (Niccolò di Bernardo dei Machiavelli, 3 במאי 1469 – 21 ביוני 1527) היה דיפלומט, סופר, פילוסוף והיסטוריון פלורנטיני שחי בתקופת הרנסאנס האיטלקי. הוא ידוע בעיקר בזכות חיבורו הפוליטי הנסיך (Il Principe), שנכתב סביב 1513 אך לא פורסם עד 1532, חמש שנים לאחר מותו. לעיתים קרובות הוא כונה אבי הפילוסופיה הפוליטית המודרנית ומדעי המדינה.
במשך שנים רבות שימש כפקיד בכיר ברפובליקה של פלורנסיה עם אחריות בעניינים דיפלומטיים וצבאיים. הוא עבד כמזכיר הלשכה השנייה של רפובליקת פלורנסיה מ-1498 עד 1512, כאשר בני משפחת מדיצ'i היו מחוץ לשלטון. הוא הודח מתפקידיו כדיפלומט כאשר בני משפחת מדיצ'י חזרו לשלטון בפלורנסיה ב-1512, וזמן קצר לאחר מכן הוא חשוד בטעות בבגדה ונשלח לגלות. שנה לאחר מכן, הוא לקח על עצמו את חייו של סופר פוליטי.
לאחר מותו, שמו של מקיאוולי החל לעורר אסוציאציות של מעשים חסרי מצפון מהסוג שעליו המליץ ביצירתו המפורסמת ביותר, הנסיך. בחיבור, מקיאוולי קבע ששליטים יצטרכו לאמץ מדיניות מפוקפקת בקידום חברתם הפוליטית, בניגוד למחשבה הפוליטית הקלאסית. הוא ייעץ לשליטים לעסוק ברוע כאשר הצורך הפוליטי דורש זאת, למשל, בקבעו כי יש לסלוח למייסדים מוצלחים ורפורמטורים של ממשלות על הרג אויביהם הפוליטיים. הנסיך של מקיאוולי היה מוקף במחלוקת מאז שפורסם, כאשר פרשנים רבים ראו ב'הנסיך' מדריך שמטרתו ללמד רודנים לעתיד כיצד עליהם לתפוס סמכות ולבסוף להקים משטר אבסולוטי. אפילו בזמנים מאחרונים, חוקרים כמו ליאו שטראוס חזרו והציגו את הדעה המסורתית לפיה מקיאוולי היה "מורה של רוע".
למרות שמקיאוולי הפך מפורסם ביותר בזכות עבודתו על נסיכויות, חוקרים מקדישים תשומת לב גם לתזות ביצירותיו האחרות של פילוסופיה פוליטית. עดิות על טיטוס ליוויוס (Discourses on Livy, נכתב בסביבות 1517) נאמר כי סללו את הדרך לרפובליקניזם המודרני. עבודותיו היו השפעה מרכזית על סופרים פוליטיים מאוחרים יותר בתקופת ההשכלה, ביניהם הוגים כמו ז'אן-ז'אק רוסו וג'יימס הרינגטון. התרומות הפוליטיות של מקיאוולי השפיעו על דורות של פילוסופים, אקדמאים ופוליטיקאים, כאשר רבים מהם דנים בטבעם של רעיונותיו.
חיים
ניקולו מקיאוולי נולד בפלורנסיה, איטלīa, הילד השלישי והבן הבכור של עורך הדין ברנרדו די ניקולו מקיאוולי ואשתו, ברתולומאה די סטפאנו נלי, ב-3 במאי 1469. משפחת מקיאוולי הייתה משפחת עילית פלורנטינית מדרגה שנייה בסוף המאה ה-13 עד המאה ה-14, וכנראה מקורה בדרום פלורנסיה ליד ג'וגולי ולאחר מכן הפכו לבעלי קרקעות משמעותיים סביב סנט'אנדראה אין פרקוסינה, ואולי ירדו מאצילים פאודליים זעירים בואל די פסה. אביו של מקיאוולי, ברנרדו, נולד שלא כחוק ולכן לא יכול היה להפוך לאזרח מלא של פלורנסיה, וגם לא להשתתף בפוליטיקה הפלורנטינית. הדבר השפיע גם על ניקולו, שלא יכול היה בעצמו להשיג זכויות אזרחות מלאות. לא ידוע הרבה על חייו המוקדמים של מקיאוולי, ולכן אחד המקורות העיקריים שהיסטורונים סומכים עליהם לגבי חוויותיו בילדותו ובנעוריו נמצא ביומן אביו, המכונה לעיתים קרובות ליברו די ריקורדי (Libro di Ricordi), שנמצא במאה ה-20. משפחתו הייתה השפעה עצומה על חייו, ואומרים שאביו הוא שהשפיע על מקיאוולי בהעדפתו המאוחרת בבגרותו למשטר רפובליקני. לא ידוע הרבה על אמו של מקיאוולי, שכן מעט מאוד עובדות נמצאו על חייה על ידי היסטורונים. אין מכתבים ששרדו או דיווחים בכתב המתארים אותה או את חייה.
מקיאוולי נולד וגדל בעידן סוער. מקיאוולי היה בן שמונה כאשר נרקמה קמפיין על ידי משפחת פאצי שמטרתו להתנקש בלורנצו ובג'וליאנו דה מדיצ'י, השליטים דה-פקטו של פלורנסיה באותה עת, בכנסייה. רק ג'וליאנו נהרג, ומנהיגי הקשירת קשר נעצרו ונתלו. מקיאוולי היה עד לאלימות שנבעה מהעלילה שנכשלה. כצעיר הוא האזין, אך לא הושפע מהדרשות הארוכות של ג'ירולאמו סבונרולה. מקיאוולי הצהיר שסבונרולה צבע את "השקרים" שלו בהתאם למצב. השירות האזרחי של מקיאוולי החל זמן קצר לאחר שסבונרולה הועלה על המוקד בגין כפירה.
מקיאוולי למד דקדוק, רטוריקה ולטינית אצל מורו, פאולו דה רונצ'יגליונה. לא ידוע האם מקיאוולי ידע יוונית; פלורנסיה הייתה באותה תקופה אחד המרכזים של לימוד יווני באירופה. ב-1494 פלורנסיה חידשה את הרפובליקה, וגירשה את משפחת מדיצ'י ששלטה בפלורנסיה במשך כשישים שנה.
### קריירה דיפלומטית
זמן קצר לאחר הוצאתו להורג של סבונרולה, מונה מקיאוולי לתפקיד בלשכה השנייה, משרד כתיבה ימי-ביניימי שהעמיד את מקיאוולי באחריות על הפקת מסמכי ממשלה פלורנטיניים רשמיים. זמן קצר לאחר מכן, הוא מונה גם למזכיר הדייצ'י די ליברטה א פאצ'ה (Dieci di Libertà e Pace), המועצה הפלורנטינית האחראית על דיפלומטיה ומלחמה. מינויו נותר תעלומה עבור חוקרים שכן הוא היה צעיר מאוד, בן 29 באותה עת, ללא ניסיון במשפט או במשרה ציבורית.
מקיאוולי היה במקור פקיד ציבור בדרג ביניים לאחר מותו של סבונרולה, אולם חובותיו ותפקידו ברפובליקה של פלורנסיה עלו במהלך תקופת כהונתו של פיירו סודריני כגונפאלוניירה של הרפובליקה. הוא היה חיוני מאוד לממשלתו של סודריני, ושימש בעצם كيמין ימינו, מה שהוביל רבים מבני דורו של מקיאוולי לראות בו רק הארכה של פקודותיו של סודריני. הדבר הוביל לקנאה בקרב פלגים רבים של הרפובליקה הפלורנטינית, ומקיאוולי היה לעיתים קרובות מושא לרכילות רבה מצד חלק מעמיתיו. מכיוון שהיה ראש לשכת העשרה, הדבר העניק לו תפקיד מוביל בממשלה. הוא נשלח לחצרות של שליטים חזקים שונים וייצג באופן אישי את פלורנסיה במסעות אלו. כמו פקידי לשכה אחרים, הוא קיבל משימה להכין מסמכים, בדרך כלל בצורה של מכתבים שנשלחו מטעם הסיניוריה.
מקיאוולי נישא למריאטה קורסיני ב-1501. היו לו שבעה ילדים, חמישה בנים ושתי בנות: פרימראנה, ברנרדו, לודוביקו, גידו, פיירו [it], באצ'ינה וטוטו.
המשימות הדיפלומטיות הראשונות של מקיאוולי התרחשו ב-1499, אז נשלח לחצרותיהם של יאקופו די אפאנו בפיומבינו, וקטרינה ספורצה פורלי. המשימה המרכזית הראשונה שלו הייתה לצרפת על מנת לפייס את המלך לואי השניים עשר, ולספק סיבות לתקיפה הפלורנטינית שנכשלה בפיזה. במהלך המשימה הצרפתית הוא פגש וניהל דיונים עם ז'ורז' ד'אמבואז, שהיה הקרדינל של רואן, חוויה עליה ידון בהמשך ביצירותיו הפוליטיות.
תפקידו של מקיאוולי כמזכיר אפשר לו להיות עד ממקור ראשון לשיטות בניית המדינה של האפיפיור אלכסנדר השישי ובנו, צ'זרה בורג'ה. מקיאוולי כתב לעיתים קרובות גבוהות על צ'זרה, וציין במכתב אחד כי "הלון הזה מפואר ומפואר", וכי מרדפו אחר תהילה הוא "אינו יודע סכנה או עייפות". מקיאוולי היה עד אישית לתגמול האכזרי שצ'זרה בורג'ה הציב על מפקדיו המורדים, אולירוטו אופרדוצ'י וויטלוצו ויטלי בסיניגליה ב-31 בדצמבר 1502, אירוע שעליו תיעד המפורסם ביצירה פוליטית, התיאור. ברוב כתביו המוקדמים, מקיאוולי הדגיש את הסכנה שבפגיעה בשליט ואז בציפייה לסמוך עליו לאחר מכן. ב-1503 נשלח מקיאוולי לרומא כדי לצפות בקונקלווה האפיפיורית שבסופו של דבר בחרה ביוליוס השני, שהיה יריב מר של משפחת בורג'ה, לאפיפיור, למרות תמיכתו של צ'זרה בבחירתו. ככל שכוחו של צ'זרה דעך, מקיאוולי תיעד את נפילתו בשירו Decennale הראשון.
מקיאוולי היה גם עד לאיחוד השלטון של פנדולפו פטרוצ'י בסיינה, וציין בהמשך ביצירותיו כי הוא "שלט במדינתו יותר עם אלו שהיו חשודים בעיניו מאשר עם אחרים".
בעשור הראשון של המאה ה-16, הוא ביצע מספר שליחויות דיפלומטיות, הבולטת שבהן הייתה לאפיפיורות ברומא. פלורנסיה שלחה אותו לפיסטויה כדי לפייס את מנהיגי שני פלגים מנוגדים שפרצו למהומות ב-1501 וב-1502; כאשר זה נכשל, המנהיגים גורשו מהעיר, המלצה שמקיאוולי לא הסכים איתה מתחילת הדרך, ובהמשך ייעץ לממשלות במצבים דומים לעשות את ההפך. תפקידיו הרשמיים של מקיאוולי בתוך הרפובליקה של פלורנסיה, כולל מעורבותו בהפרות הסדר של פיסטויה ובמרד ארצו, שימשו כחוויות שעיצבו את התפתחותו האינטלקטואלית המאוחרת. ביוגרפים ציינו שהוא דגל בענישה נוקשה של ערים מורדות, עמדה העולה בקנה אחד עם עצתו בחיבוריו הפוליטיים המאוחרים. אירועים אלו, והחלשויות המבניות הברורות של ממשלת פלורנסיה בהשוואה לדמויות כמו צ'זרה בורג'ה, הציעו למקיאוולי תובנות על החיים הפוליטיים. למרות שכתב דו"ח רשמי, De rebus pistoriensibus, בתקופה זו, הדיון המאוחר שלו Del modo di trattare i sudditi della Valdichiana ribellati היה ראוי לציון בכך שמטרתו הייתה לשלב את הידע ההיסטורי של התנהגות רומא עם ערים כבושות עם המצב הפוליטי הנוכחי בפלורנסיה, והוא נחשב ליצירתו הפוליטית הספרותית הבוגרת הראשונה שאינה מונעת על ידי צורך ביורוקרטי מיידי.
בתחילת המאה ה-16, מקיאוולי הגה מיליציה עבור פלורנסיה, ולאחר מכן החל לגייס וליצור אותה. הוא ראה שצבאות שכירים נחותים ובמקום זאת העדיף צבא המאויש בחיילים נאמנים ומקצועיים, מדיניות שגזר מהתבוננות בעתיקות. עד פברואר 1506 הוא הצליח לגרום לארבע מאות איכרים לצעוד במצעד, לבושים (כולל שריונות חזה ברזל), וחמושים בחניתות ובכלי נשק קטנים. תחת פיקודו, חיילים-אזרחים פלורנטיניים כבשו את פיזה ב-1509. הוא קיבל מטלה נוספת לגייס חיילים כדי לסייע לצבא האפיפיור של יוליוס להפיל את האדונים המקומיים של פרוג'יה (ג'אן פאולו באליוני) ובולוניה (ג'ובאני בנטיבּוליו), וציין ממקור ראשון את התנהגותו החצופה של יוליוס.
### גלות ושנים מאחרות
הצלחתו של מקיאוולי הייתה קצרת מועד. באוגוסט 1512, בני משפחת מדיצ'י, בגיבוי האפיפיור יוליוס השני, השתמשו בחיילים ספרדים כדי להביס את הפלורנטינים בפראטו. מכיוון שהמיליציה כשלה בהגנה על העיר, התרחש טבח, שהוביל לקריסת הרפובליקה. בעקבות המצור, פיירו סודריני התפטר מתפקיד ראש המדינה הפלורנטינית וברח לגלות. עיר-המדינה הפלורנטינית והרפובליקה פוזרו. מקיאוולי צווה להישאר בפלורנסיה במשך שנה, ולשלם ערבות של 1,000 פלורינים. הוא הואשם לשווא בקשירת קשר להדיח את משפחת מדיצ'י מהשללטון רק משום ששמו הופיע ברשימת אוהדים אפשריים. הוא עבר עינויים, והיה נתון למספר נפילות של "הסטרפאדו", אך הוא הכחיש מעורבות ושוחרר לאחר שלושה שבועות. הוא שחרר הודות לכך שהאפיפיור לאו העשירי העניק חנינה לכל האסירים הפוליטיים.
מקיאוולי פרש אז לאחוזתו החקלאית בסנט'אנדראה אין פרקוסינה, ליד סן קאשאנו אין ואל די פסה, שם הקדיש את עצמו ללימוד וכתיבת חיבורים פוליטיים. במהלך תקופה זו, הוא ייצג את הרפובליקה של פלורנסיה בביקורים דיפלומטיים בצרפת, גרמניה ובמקומות אחרים באיטליה. בייאושו מהאפשרות להישאר מעורב ישירות בעניינים פוליטיים, לאחר זמן מה החל להשתתף בקבוצות אינטלקטואליות בפלורנסיה וכתב מספר מחזות ש(בניגוד ליצירותיו על תיאוריה פוליטית) היו פופולריים וידועים ביותר בחייו. הפוליטיקה נותרה תשוקתו העיקרית, וכדי לספק עניין זה, הוא שמר על התכתבות ידועה עם חברים המקושרים יותר פוליטית, תוך ניסיון להשתלב פעם נוספת בחיים הפוליטיים. מכיוון ששלח לעיתים קרובות מכתבים בתקופה זו לחבריו, התכתבותו האישית מעניינת גם היסטורונים וחוקרים של התכתבות איטלקית. למקיאוולי הייתה התכתבות ממושכת עם חברו הקרוב, פרנצ'סקו וטורי. באחד ממכתביו שבו הוא מפרט את חייו לאחר גלותו, הוא תיאר את הפרויקט האחרון שלו כאחד "מהגחמות" שלו שייקרא בהמשך Il Principe (הנסיך), ושהוא מתכנן למלא את היצירה "בכל מה שהוא יודע". כפי שממשיך המכתב לוטורי, הוא תיאר את מצבו הנוכחי:
> כאשר הערב מגיע, אני חוזר הביתה, ונכנס לחדר העבודה שלי. על הסף, אני מוריד את בגדי העבודה שלי, המכוסים בבוץ וטנפת, ואני לובש את הבגדים שלובש שגריר. לבוש בהידור, אני נכנס לחצרות העתיקות של שליטים שמזמן כבר מתו. שם, אני מתקבל בברכה בחום, ואני ניזון מהאוכל היחיד שאני מוצא כמזין ונולדתי להנות ממנו. אני לא מתבייש לדבר איתם ולבקש מהם להסביר את מעשיהם והם, מתוך טוב לב, עונים לי. ארבע עוברות מבלי שאני מרגיש שום חרדה. אני שוכח כל דאגה. אני כבר לא מפחד מעוני או חושש ממוות. אני חי דרכם לחלוטין.
למרות שחוקרים לעיתים קרובות דנים בזמן חיבור עבודת Discorsi על ליוויוס, לעיתים קרובות אומרים שהוא חיבר את היצירה בשנים שבין 1515 ל-1517.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מ-1516 מקיאוולי פקד את גני אורטי אורצ'לארי (Orti Oricellari), מקום שהיה נהוג בו עבור הומניסטים ופילוסופי לדון בנושאים אנטי-רודניים, ובגנים אלו רכש מקיאוולי חברות עם ברנרדו רוצ'לאי וזנובי בואנדלמנטי, גברים שאליהם הקדיש מקיאוולי את הדיסקורסי שלו.
ב-1520, מקיאוולי זכה באהדת משפחת מדיצ'i, והקרדינל ג'וליו דה מדיצ'י הזמין אותו לכתוב יצירת היסטוריה של העיר פלורנסיה. מקיאוולי ראה בכך הזדמנות לחזור לקריירה הפוליטית שלו, ולכן החל לעבוד על מה שייקרא בהמשך ההיסטוריה של פלורנסיה (Florentine Histories). במהלך תקופה זו, מקיאוולי כתב גם את Dell'arte della guerra (אמנות המלחמה), שהייתה היצירה היחידה שפורסמה במהלך חייו.
בגלותו, הוא כתב גם מחזות, כולל קליציה (Clizia), המנדרגורה (La Mandragola), והחמור הזהוב (The Golden Ass).
לאחר שנת 1527 בבזיזת רומא, בני משפחת מדיצ'i גורשו מפלורנסיה פעם נוספת, ואזרחים הקימו צורת ממשל רפובליקנית. היו דיונים לתת למקיאוולי תפקיד בממשלה חדשה זו, שנדחו בשל הטובות שניתנו לו על ידי בני משפחת מדיצ'י.
### מוות וקבורה
מקיאוולי מת ב-21 ביוני 1527 ממחלת קיבה ממנה סבל מאז 1525. הוא מת בגיל 58 לאחר שקיבל את וידוייו האחרונים. הוא נקבר בכנסיית סנטה קרוצ'ה בפלורנסיה. ב-1789 ג'ורג' נסאו קלברינג, ופרוטרו לאופולדו, הדוכס הגדול של טוסקנה, יזמו את בניית אנדרטה על קברו של מקיאוולי. היא פוסלה על ידי אינוצ'נצו ספינאצי, עם אפיטף מאת דוקטור פרוני חקוק עליה.
יצירות מרכזיות
### הנסיך
ספרו הידוע ביותר של מקיאוולי Il Principe הוא מדריך להצלחה בפוליטיקה מלכותית. במקום לפנות אך ורק לקהל היעד המסורתי יותר של נסיך תורשתי, הוא מתמקד גם בגברים שמקיאוולי מחשיב כ"נסיכים חדשים", אשר ייסדו את שושלותיהם. כדי לשמור על הסמכות המלכותית, הנסיך התורשתי אינו צריך לעשות הרבה כדי לשמור על מעמדו, שכן מקיאוולי קובע שרק "כוח מופרז" ישלול ממנו את שלטונו. לעומת זאת, נסיך חדש עומד בפני המשימה הקשה יותר בשלטון: עליו תחילה לייצב את כוחו החדש על מנת לבנות מבנה פוליטי בר-קיימא. מקיאוולי סבור כי המידות הטובות המומלצות לרוב לנסיכים למעשה מפריעות ליכולתם לשלוט, ולכן על נסיך ללמוד להיות מסוגל לפעול בניגוד למידות טובות אלו על מנת לשמור על משטרו. שליט חייב להיות מודאג לא רק מהמוניטין, אלא גם מוכן בחיוב לפעול בחוסר מצפון בזמנים הנכונים. מקיאוולי האמין שעבור שליט, עדיף להיות מבוקש מאוד מאשר אהוב מאוד; שליט אהוב שומר על סמכות מתוך חובה, בעוד שליד מודאג שולט מפחד מעונש. כתיאורטיקן פוליטי, מקיאוולי הדגיש את "הצורך" בשימוש מתודי בכוח גס או מרמה, כולל השמדת משפחות אצולה שלמות, כדי למנוע כל סיכוי לאתגר לסמכות הנסיך.
חוקרים מציינים לעיתים קרובות כי מקיאוולי מהלל מכשיריות בבניית המדינה, גישה המגלמת את האמרה, המיוחסת לעיתים קרובות בטעות למקיאוולי, "המטרה מקדשת את האמצעים". הון והונאה מוחזקים על ידי מקיאוולי כנחוצים לשימוש על ידי נסיך. אלימות עשויה להיות נחוצה לייצוב מוצלח של הכוח והחדרת מוסדות פוליטיים חדשים. כוח עשוי להיות מנוצל לחיסול יריבים פוליטיים, להשמדת אוכלוסיות עמידות, ולטוהר הקהילה מאנשים אחרים בעלי אופי חזק מספיק לשלוט, אשר ללא ספק ינסו להחליף את השליט. בפסקה אחת, מקיאוולי מערער את העצה שניתנה על ידי קיקרו להימנע מדואליות ואלימות, באומרו שהנסיך צריך "להיות השועל כדי להימנע ממלכודות, ואריה כדי להכניע את הזאבים". זו תהפוך לאחת הממרות המפורסמות ביותר של מקיאוולי. השקפתו של מקיאוולי לפיה השגת מדינה ושמירתה דורשת אמצעים רעים צוינה כנושא המרכזי של החיבור. מקיאוולי נותן עצות כיצד על נסיך לנהוג במדיניות חוץ, וכיצד עליו להמשיך בבניית צבא כשיר.
קוראים מוקדמים רבים הזדעזעו ממסקנות רבות שמקיאוולי עושה ב'הנסיך'. בשל הנתון הבעייתי של החיבור על פוליטיקה, ב-1559, הכנסייה הקתולית אסרה את 'הנסיך', והכניסה אותו לרשימת הספרים האסורים (Index Librorum Prohibitorum). מקיאוולי מרותק, ומתמקד בעיקר באלו שמטרתם ליצור חברות פוליטיות חדשות לחלוטין. בניגוד ל–ובניגוד ל–אפלטון ואריסטו, מקיאוולי התעקש ש"רפובליקות ונסיכויות דמיוניות", כלומר מימוש המשטר הפוליטי הטוב ביותר, אינו אפשרי, וככזה על נסיך לחפש את "האמת האפקטיבית" (verita effetuale).
מקיאוולי נותן המלצות כיצד על נסיך לנהוג בענייני פנים וחוץ, ומספק סיווג של סוגי הנסיכויות השונים, וכיצד הן מאורגנות. הספר זכה גם לשמצה על האדרה של מדינאים אמיצים ואכזריים כמו צ'זרה בורג'ה וספטימיוס סוורוס.
מתנהל דיון שוטף על ציר הזמן של חיבור 'הנסיך' ויצירותיו האחרות. החוקר ויליאם קונל סבור כי חיבורו ופיתוחו של 'הנסיך' היו תהליך ארוך כאשר רעיונותיו שוכללו מ-1513 עד 1515. כותרת היצירה המוגמרת, Il Principe שונה מהכותרת המקורית De Principatibus ("של נסיכויות") והופיעה לאחר שהספר פורסם ב-1532. חוקרים אינם מחזיקים בכתב יד קיים בכתב ידו של מקיאוולי עצמו. בנוגע להבדלים ולדמיונות בעצתו של מקיאוולי לנסיכים אכזריים ורודניים ב'הנסיך' לבין תזותיו הרפובליקניות יותר ב'Discourses' על ליוויוס, פרשנים מסוימים הציעו סינתזה בין שתי היצירות וטענו כי 'הנסיך' מכיל גם טיעונים לעליונות משטרים רפובליקניים, בדומה לאלו שנמצאו ב'Discourses'.
במאה ה-18, היצירה כונתה סאטירה על ידי ז'אן-ז'אק רוסו (1712–1778), והוגים אחרים של עידן ההשכלה. זוהי עם זאת פרשנות המופרכת לעיתים קרובות על ידי חוקרים. ישעיה ברלין מצהיר כי הוא אינו יכול למצוא דבר מלבד עבודתו של מקיאוולי ש"נקראת פחות" כמו יצירה סאטירית. מוריציו וינולי כותב כי הטענה "מציגה באור עיוות את משמעות הטקסט".
חוקרים כמו ליאו שטראוס והארווי מנספילד הצהירו שקטעים מ'הנסיך' ויצירותיו האחרות כוללים בהכרח אמירות איזוטריות מכוונות לכל אורכם. אולם, מנספילד מציין כי זוהי תוצאה של ראיית מקיאוולי את הדברים הקשים והרציניים כהומוריסטיים משום שהם "ניתנים לתמרון על ידי בני אדם", ורואה אותם כרציניים משום שהם "עונים על צרכים אנושיים".
התיאורטיקן המרקסיסטי אנטוניו גראמשי (1891–1937) טען כי הקהל של מקיאוולי היה האנשים הפשוטים, בניגוד למעמד השולט, שכבר היו מודעים לשיטות המתוארות באמצעות השכלתם.
### עיוותים על ליוויוס
עיוותים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס (Discourses on the First Ten Books of Titus Livius), שנכתבו סביב 1517, ופורסמו ב-1531, המכונים לעיתים קרובות פשוט 'Discourses' או 'Discorsi', הוא באופן נומינלי דיון בנוגע להיסטוריה הקלאסית של ליוויוס על רומא העתיקה המוקדמת, למרות שהוא סוטה רחוק מנושא זה ומשתמש גם בדוגמאות פוליטיות עכשוויות כדי להמחיש נקודות. מקיאוולי מציג זאת כסדרה של לקחים כיצד יש להתחיל ולבנות רפובליקה. זוהי עבודה גדולה יותר מאשר 'הנסיך', ובעוד שהיא מסבירה בגלוי יותר את היתרונות של רפובליקות, היא מכילה גם נושאים דומים רבים מיצירותיו האחרות. לדוגמה, מקיאוולי ציין שכדי להציל רפובליקה משחיתות, יש צורך להחזיר אותה ל"מצב מלוכני" באמצעות שימוש באלימות. הוא מתנצל בפני רמוס על רצח אחיו רמוס והשותף לשלטון טיטוס טاتيوس כדי לזכות בכוח אبסולוטי לעצמו בכך שהקים "דרך חיים אזרחית", או ממלכה עם חוקים המתאימים לרפובליקה. פרשנים חלוקים בדעותיהם לגבי מידת ההסכמה בין שתי היצירות, שכן מקיאוולי מתייחס לעיתים קרובות למנהיגי רפובליקות כאל "נסיכים". מקיאוולי אף פעם פועל כיועץ לרודנים. חוקרים אחרים הצביעו על המאפיינים המגדילים והאימפריאליסטיים של הרפובליקה של מקיאוולי. בפרק הגדול ביותר ב'Discourses', מקיאוולי נכנס לפרטים ספציפיים על קשירות קשר נגד נסיכים. בניגוד לקדמוניו הקלאסיים שדנו במוסריות של מעשה כזה, מקיאוולי נכנס לדרכים ולאמצעים שבהם אנשים פרטיים ניסו להדיח את שליטיהם. הוא הפך לאחד הטקסטים המרכזיים של הרפובליקניזם המודרני, ונטען על ידי ג. ג. א. פוקוק כי זוהי יצירה מקיפה יותר מ'הנסיך'.
### ההיסטוריה של פלורנסיה
מקיאוולי הלך בעקבות מסורת ההיסטורונים ההומניסטים על ידי בניית יצירתו כ"היסטוריות", וארגן אותה לספרים עם סעיפים מבואיים ונאומים מעוצבים המוצגים כתיעוד אותנטי. עם זאת, הנרטיב שלו מתפתח במסגרת רחבה יותר, כמעט פילוסופית, המהווה מאבק בין מעלה טובה למזל. מרכזי בהיסטוריה של פלורנסיה הוא הפלגנות ההרסנית של פלורנסיה, אשר, בניגוד לסכסוכים הפרודוקטיביים של רומא העתיקה, הותירה את העיר מפוצלת ורקובה מוסרית. כמו עבודותיו על ליוויוס, היצירה כוללת ביקורות עדינות על הכנסייה ותיאורי דמויות, במיוחד של משפחת מדיצ'י, כאשר הנרטיב סובב סביב שובו של קוזימו דה' מדיצ'י מהגלות ב-1434. היא מכילה גם נאום דרמטי במיוחד המיוחס למיקלה די לאנדו, מנהיג מרד צ'יומפי ב-1378, אשר ביסס בקצרה את הממשל הדמוקרטי ביותר של פלורנסיה. הוא מוסר גם בפירוט את קשירת הקשר של משפחת פאצי נגד בני משפחת מדיצ'י, ואת האמצעים שבאמצעותם היא דוכאה. למרות שאינו היסטורון מודרני, מקיאוולי מפגין מחויבות לניתוח עובדתי באמצעות התמקדותו ב"השפעות מגוונות", והוא נטה לשלב פרטים היסטוריים עם התובנה הפוליטית שהשיג מהקריירה שלו. החוקרת מישל ט. קלארק ציינה נושא של ביקורת נגד המסורת ההומניסטית, אשר נאמר כי שלטה במעגלים האינטלקטואליים של פלורנסיה בימיו של מקיאוולי. מקיאוולי ניסה לתאר בדיוק רב ככל האפשר את השיטות שבאמצעותן משפחת מדיצ'י הצליחה לתפוס את השלטון בפלורנסיה, וכיצד גברו על יריביהם, למרות חששותיו מפני פגיעה פוטנציאלית בפטרון שלו ממשפחת מדיצ'י. סלבטורה די מריה קובע כי "הגישה המחזורית של ההיסטוריה" של מקיאוולי בולטת ביותר בתוך שמונה הספרים הראשונים של ה-Istorie. הוא טוען גם כי עבור מקיאוולי, השאפתנות ממלאה תפקיד מרכזי ככוח מניע בפעולה אנושית. בעוד שחוקרים מסוימים ראו שמקיאוולי נוקט בגישה "שמרנית" נגד רפובליקניזם דמוקרטי בהיסטוריה של פלורנסיה, ג'ון פ. מקורמיק טוען נגד זאת, בקבעו כי אין "שום סיבה" להניח שמקיאוולי נטש את הרעיונות הפוליטיים שהוא התווה ב'הנסיך' וב'Discourses'. אלכסנדר דאף טען שמקיאוולי חלק על ההבנה "הנאו-קלאסית" של הקמת פלורנסיה, והראה שדיאלוג פוליטי לא היה יעיל בפתרון סכסוכים פלגניים. יורדז'ביץ' הטיל ספק באמינות הסופית של ההיסטוריה של מקיאוולי באמצעות יחסו לפרנצ'סקו ואלורי.
### אמנות המלחמה
אמנות המלחמה מחולקת להקדמה (proemio) ושבעה ספרים (פרקים), הלובשים צורה של סדרת דיאלוגים המתקיימים בגני אורטי אורצ'לארי (Orti Oricellari), הגנים שנבנו בסגנון קלאסי על ידי ברנרדו רוצ'לאי בשנות ה-90 של המאה ה-15 עבור אריסטוקרטים והומניסטים פלורנטיניים כדי לעסוק בדיון, בין קוזימו רוצ'לאי ל"לורד פבריציו קולונה" (רבים מרגישים שקולונה הוא מסווה נסתר עבור מקיאוולי עצמו, אך דעה זו אותגרה על ידי חוקרים כמו מנספילד), יחד עם פטריקים נוספים ומפקדים של הרפובליקה הפלורנטינית האחרונה: זנובי בואנדלמנטי, בטיסטה דלה פאלה ולואיג'י אלאמני. היצירה מוקדשת ללורנצו די פיליפו סטרוצי, פטריק פלורנטיני בהקדמה המכריזה בהפגנתיות על מחברותו של מקיאוולי. לאחר שימושים חוזרים ונשנים בגוף ראשון יחיד כדי להציג את הדיאלוג, מקיאוולי נסוג מהיצירה, ואינו משמש לא כקריין ולא כבן שיח. פבריציו מאוהב בלגיונות הרומיים של תקופת הרפובליקה הרומית המוקדמת עד האמצעית ודגל בחום בהתאמתם למצב העכשווי של פלורנסיה של הרנסאנס.
פבריציו שולט בדיונים עם ידיעותיו על ענייני מלחמה והתנהלות צבאית. פבריציו מציב את עצמו לא רק כמומחה באמנות המלחמה אלא כמייסד של צורה חדשה של חשיבה צבאית, בהשראת התיאוריה הקלאסית.
מקיאוולי רואה את אמנות המלחמה כחשובה ביותר עבור מדינאים, מתוך אמונה שידע כזה על ניהול מלחמות יכול לאפשר למנהיגי אומות לרכוש אימפריה. הוא מבטיח תהילה רבה לאלה שלוקחים על עצמם את המשימה של ייסוד מסדרים צבאיים גדולים במדינותיהם. איב וינטר ציין כי ניתן לראות את 'אמנות המלחמה' בצורה הטובה ביותר כביקורת על "הצטיינות הומניסטית" ופיתוח נוסף של קריאתו של מקיאוולי בפרק 26 של 'הנסיך' ליצור סדר פוליטי-צבאי חדש שיכול לשחרר את איטליה מ"שליטה ברברית". מנספילד טוען שהיצירה עושה שימוש רב מדי באירוניה מכדי להיות "מחקר רציני במובן הרגיל", אך היא מבסס ומקדמת "את המחקר הרציני של המלחמה" בעידן המודרני.
מקוריות
פרשנות מרכזית על יצירתו של מקיאוולי התמקדה בשתי סוגיות: עד כמה היצירה שלו מאוחדת ופילוסופית ועד כמה היא חדשנית או מסורתית.
### קוהרנטיות
ישנה אי-הסכמה מסוימת לגבי הדרך הטובה ביותר לתאר את הנושאים המאחדים, אם ישנם כאלה, שניתן למצוא ביצירותיו של מקיאוולי, במיוחד בשתי היצירות הפוליטיות המרכזיות, 'הנסיך' ו'Discourses'. פרשנים מסוימים תיארו אותו כבלתי עקבי, ואולי אפילו כמי שאינו שם עדיפות גבוהה על עקביות. אחרים כמו האנס בארון טענו שרעיונותיו בוודאי הששתנו דרמטית לאורך זמן. יש שטענו כי מסקנותיו מובנות בצורה הטובה ביותר כתוצר של זמנו, חוויותיו והשכלתו. אחרים, כמו ליאו שטראוס והארווי מנספילד, טענו בתוקף שישנה עקביות חזקה ומכוונת וייחודיות, ואפילו טענו שזה משתרע על כל יצירותיו של מקיאוולי כולל הקומדיות והמכתבים שלו. ישנו גם דיון ניכר באשר למעמדו של מקיאוולי כפילוסוף של ממש, ובאיזו מידה מכוון מקיאוולי לגישה שיטתית לפוליטיקה. פרשנים מסוימים רואים במקיאוולי הוגה לא שיטתי, בעוד שחרים מאמינים שמקיאוולי היה בסופו של דבר פילוסוף ונקיט גישה שיטתית בסופו של דבר לפרויקט הפוליטי שלו.
### השפעות
פרשנים כמו ליאו שטראוס הלכו רחוק עד כדי כך שכינו את מקיאוולי כמייסד המכוון של המודרניות עצמה. אחרים טענו שמקיאוולי הוא רק דוגמה מעניינת במיוחד למגמות שהתרחשו סביבו. בכל מקרה, מקיאוולי הציג את עצמו בזמנים שונים כמי שמזכיר לאיטלקים את המעלות הישנות של הרומאים והיוונים, ובזמנים אחרים כמי שמקדם גישה חדשה לחלוטין לפוליטיקה. מקיאוולי מדגיש את המקוריות של מאמצו במספר מקרים. חוקרים רבים מציינים כי מקיאוולי נראה מקורי במיוחד וכי לעיתים קרובות נראה שהוא פועל ללא כל התייחסות לקודמיו.
ז'אנר מראה הנסיכים
גילברט (1938) סיכם את הדמיונות בין 'הנסיך' לבין הז'אנר שהוא מחקה, מה שנקרא בסגנון "מראה הנסיכים". זה היה ז'אנר בהשפעה קלאסית, עם מודלים לפחות עוד מימי קסנופון ואייסוקרטס. בעוד שגילברט הדגיש את הדמיונות, הוא הסכים עם כל הפרשנים האחרים שמקיאוולי היה חדשני במיוחד בדרך שבה השתמש בז'אנר זה, אפילו בהשוואה לבני דורו כמו בַלדַסַרֶה קָסטיליוֹנֶה ואראסמוס. אחת החדשנויות המרכזיות שציין גילברט הייתה שמקיאוולי התמקד ב"מטרה מכוונת של התמודדות עם שליט חדש שיצטרך לבסס את עצמו תוך התרסה נגד המנהג".
רפובליקניזם קלאסי
פרשנים כמו קוונטין סקינר וג.ג.א. פוקוק, במה שמכונה "בית הספר של קיימברידג'" של פרשנות, טענו כי ניתן למצוא כמה מהנושאים הרפובליקניים ביצירותיו הפוליטיות של מקיאוולי, במיוחד ב'Discourses' על ליוויוס, בספרות איטלקית ימי-ביניימית שהושפעה ממחברים קלאסיים כמו סאלוסטיוס. פרשנים אלו רואים גם הוגים כמו דנטה אליגיירי, פטררקה ולאונרדו ברוני בין אלו שהיו יכולים להיות השפעות מרכזיות אפשריות על מקיאוולי.
פילוסופיה פוליטית קלאסית: קסנופון, אפלטון ואריסטו
הוגים פוליטיים עוסקים בדרך כלל במידה מסוימת עם קודמיהם, אפילו (או אולי במיוחד) אלו שמטרתם לחלוק באופן יסודי על מחשבות קודמות. לכן, אפילו עם דמות נראית חדשנית כמו מקיאוולי, חוקרים הסתכלו לעומק ביצירותיו כדי לשקול השפעות היסטוריות ופילוסופיות אפשריות. אף על פי שמקיאוולי בחן פילוסופים עתיקים, הוא אינו מתייחס אליהם לעיתים קרובות כסמכויות. הוא אינו מזכיר לא את אפלטון ולא את אריסטו ב'הנסיך', והוא מזכיר את אריסטו פעם אחת בלבד ב'Discourses'. הוא בדרך כלל אינו מדבר על פילוסופים ככאלה, אלא מזכיר "כותבים" ו"מחברים". אחד הכותבים שמקיאוולי מזכיר ביותר הוא קסנופון. בזמנו, הדיון הנפוץ ביותר על מעלות קלאסיות היה ספר ראשון של De Officiis של קיקרו. עם זאת, קיקרו אינו מוזכר ישירות כלל ב'הנסיך', ומוזכר שלוש פעמים בלבד ב'Discourses'.
ההבדל המרכזי בין מקיאוולי לסוקראטים, לדברי שטראוס, הוא החומריות (מטריאליזם) של מקיאוולי, ולכן דחייתו גם את ההשקפה הטלאולוגית של הטבע וגם את ההשקפה שהפילוסופיה גבוהה מהפוליטיקה. עם ההבנה הטלאולוגית שלהם של דברים, הסוקראטים טענו שעל פי הטבע, כל מה שפועל, פועל לקראת איזו מטרה, כאילו הטבע רצה בהם, אך מקיאוולי טען שדברים כאלה קורה במקרה עיוור או בפעולה אנושית.
חומריות קלאסית
שטראוס טען כי ייתכן שמקיאוולי ראה את עצמו מושפע מרעיונות מסוימים של חומריים קלאסיים כמו דמוקריטוס, אפיקורוס ולוקרטיוס. עם זאת, שטראוס רואה זאת גם כסימן לחדשנות גדולה אצל מקיאוולי, מכיוון שחומריים קלאסיים לא חלקו את היחס הסוקראטי לחיים הפוליטיים, בעוד שמקיאוולי בהחלט עשה זאת.
תוקידידס
חוקרים מסוימים מציינים את הדמיון בין מקיאוולי להיסטורון היווני תוקידידס, מכיוון ששניהם הדגישו את פוליטיקת הכוח. שטראוס טען שמקיאוולי אכן עשוי להיות מושפע מפילוסופים טרום-סוקראטיים, אך הוא הרגיש שזוהי שילוב חדש:
> ...קוראים עכשוויים מזכירים על ידי תורתו של מקיאוולי את תוקידידס; הם מוצאים בשני המחברים את אותו "ריאליזם", כלומר, אותה הכחשה של כוח האלים או של הצדק ואותה רגישות להכרח קשה ולמזל חמקמק. עם זאת, תוקידידס לעולם אינו מטיל ספק בעליונותה המהותית של האצילות על השפלות, עליונות הזוהרת במיוחד כאשר האציל נהרס על ידי השפל. לכן ההיסטוריה של תוקידידס מעוררת בקורא עצבות שלעולם אינה מעוררת על ידי ספריו של מקיאוולי. אצל מקיאוולי אנו מוצאים קומדיות, פרודיות וסאטירות אך שום דבר המזכיר טרגדיה. מחצית אחת של האנושות נשארת מחוץ למחשבתו. אין טרגדיה אצל מקיאוולי מפני שאין לו שום תחושה של קדושת "הכלל". – שטראוס (1958, עמ' 292)