נלסון פריירה: הפסנתרן הדגול שסירב להיות מפורסם
"כל אדם שאני מכיר שמבין משהו בפסנתר לא מצליח להבין מדוע הוא אינו שם מוכר בכל בית", אמר פעם הפסנתרן איוון דייוויס על נלסון פריירה – חידה שפריירה עצמו מעולם לא נראה מעוניין לפתור. הוא בילה חמישה עשורים כאחד הפסנתרנים בעלי הטכניקה המושלמת ביותר שחיו, נמנע ממחוות תיאטרליות ומקידום עצמי פומבי שהופכים מוזיקאים דגולים לסלבריטאים, ונותר, לפי רוב הדיווחים, אדם פרטי שחש אי-נוחות מאור הזרקורים שהנגינה שלו המשיכה להעניק לו בכל מקרה.
ילד פלא בברזיל הכפרית
נלסון ז'וזה פינטו פריירה (Nelson José Pinto Freire) נולד ב-18 באוקטובר 1944 בבואה אספרנסה, עיירה בדרום-מזרח ברזיל, והחל לנגן בפסנתר בגיל שלוש לאחר ששמע את אחותו הגדולה מתאמנת. כישרונו היה מיידי ויוצא דופן באופן מובהק; הוא למד אצל לוסיה ברנקו ונתן את הקונצרט הציבורי הראשון שלו בגיל ארבע. משפחתו, שהבינה את הפוטנציאל שבידיו, ארגנה שיעורים שבועיים שדרשו מסעות של חמש שעות לעיר הקרובה ביותר שיכלה לספק הוראה נאותה, ובסופו של דבר עברה כולה לריו דה ז'ניירו כדי להעניק לו גישה להכשרה רצינית יותר. בגיל שלוש-עשרה, הוא ביצע את קונצ'רטו "הקיסר" של בטהובן בתחרות הפסנתר הבינלאומית בריו דה ז'ניירו ב-1957, הופעה שזיכתה אותו במלגה ללימודים בווינה – הזדמנות שהוא כינה מאוחר יותר "הדבר הראשון והחשוב ביותר בחיי המוזיקליים".
וינה ומעגל של אגדות לעתיד
בווינה למד פריירה אצל ברונו זיידלהופר, שהסטודיו שלו כלל באותה עת גם את רודולף בוכבינדר, פרידריך גולדה ופסנתרנית ארגנטינאית צעירה בשם מרתה ארחריץ' (Martha Argerich) – קבוצה שעתידה הייתה להגדיר חלק ניכר מהביצועים לפסנתר בסוף המאה ה-20, ושאימונם המשותף אצל מורה אחד הופך את הסטודיו של זיידלהופר לאחת הכיתות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה המודרנית של הכלי. ההכרה המקצועית המוקדמת של פריירה הגיעה במהירות: מדליית דינו ליפאטי, מדליית הרייט כהן והפרס הראשון בתחרות הבינלאומית ויאנה דה מוטה בליסבון, ואחריהם הופעות בכורה עטורות שבחים ברחבי אירופה וארצות הברית בראשית שנות העשרים לחייו. הוא הופיע לראשונה עם הפילהרמונית של ניו יורק ב-1970, בביצוע קונצ'רטו לפסנתר מס' 4 של רחמנינוב, ומגזין "טיים" תיאר אותו כ"אחד הפסנתרנים החדשים המלהיבים ביותר" של דורו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שותפות מוזיקלית לכל החיים עם ארחריץ'
ידידותו ושותפותו המוזיקלית של פריירה עם מרתה ארחריץ', שהתפתחה משנות ה-70 ואילך ונמשכה כל חייו, הפכו לאחד משיתופי הפעולה המגדירים בביצוע הקלאסי המודרני. השניים הקליטו והופיעו יחד רבות – יצירות מאת רחמנינוב, ראוול, בארטוק, ברהמס ושומן ביניהן – וישבו לעיתים קרובות יחד בחבר השופטים של תחרויות בינלאומיות. מבקרים שסקרו את הופעותיהם המשותפות ציינו איכות ייחודית: שני הפסנתרנים היו, כפי שניסח זאת אחד התיאורים, "פשוט צוללים לתוך המוזיקה, נותנים לתווים ליפול היכן שיפלו", תוך שילוב של נטילת סיכונים אמיתית עם דיוק מופלא, שילוב שאמור להיות סותר ובידיהם לא היה כזה.
שופן, איפוק וקריירת הקלטות
הרפרטואר המרכזי של פריירה נע ממוצרט ועד דביסי, אך הוא זוהה יותר מכל עם הרפרטואר הרומנטי, ומעל לכל עם שופן. "לא יכולתי לחיות בלי שופן", אמר פעם. "הרגש למוזיקה שלו תמיד היה שם, אני מניח. זה בא באופן טבעי". מבקרים שיבחו את הדרך שבה פרשנויותיו החזירו כבוד ליצירות שחוקות – הביצוע שלו למארש האבל של שופן זכה לציון מיוחד על כך שהפך יצירה שנשמעה אלפי פעמים לצליל חדש ומגלה. נגינתו תוארה בעקביות כמאופקת ולא תיאטרלית: שליטה טכנית שהוגשה ללא ראוותנות, אלגנטיות שהפנתה את תשומת הלב למוזיקה ולא למבצע. קריירת ההקלטות שלו, שנפרסה על פני כחמישים שנה, כללה את הקונצ'רטי של ברהמס עם המנצח ריקרדו שאיי שזכו בפרס הקלטת השנה של "גרמופון" ב-2007, הקלטה של הנוקטורנים של שופן שקיבלה את פרס "דיאפזון ד'אור" הצרפתי, ו-"Brasileiro", אלבום של מלחינים ברזילאים כולל וילה-לובוס שזכה בפרס גראמי לטיני לאלבום הקלאסי הטוב ביותר ב-2013. הוא הופיע גם בסדרה היוקרתית של פיליפס "פסנתרנים גדולים של המאה ה-20" וזכה במועמדויות נוספות לגראמי על הקלטות שופן וברהמס שלו, וסיכם את הדיסקוגרפיה שלו עם "Encores" מ-2019, שהקליט והוציא בגיל שבעים ושתיים – עדות לטכניקה שהראתה שחיקה מועטה להפליא לאורך קריירה מקצועית של יותר מחצי מאה.
מדוע נלסון מכונה גאון
הטיעון לכנות את נלסון פריירה גאון נשען על סטנדרט ספציפי ותובעני: שיפוט עמיתים מתוך תחום הידוע בהיסוסו להשתמש במילה זו כלאחר יד. פסנתרנים ומבקרים עמיתים ציינו אותו שוב ושוב לא בשל חדשנות – הוא היה מפרש, לא מלחין – אלא בשל רמה של שליטה טכנית ופרשנית כה מלאה שהיא נראתה חסרת מאמץ, מוגשת ללא כל המסגרת התיאטרלית שלרוב מלווה טענות לגאונות בביצוע. התמיהה הבוטה של איוון דייוויס על כך שפריירה אינו שם מוכר בכל בית היא כשלעצמה עדות לכך עד כמה אנשי המקצוע העריכו אותו ביחס לפרופיל הציבורי שלו; גאונות, בקריאה זו, נמדדת במה שווירטואוזים אחרים מזהים אצל עמית ולא בפרסום. טיעון הנגד הכנה הוא אמיתי: פריירה מעולם לא הלחין, לעיתים רחוקות חיפש את בניית הנרטיב הציבורי שהופך טכנאים דגולים לאייקונים תרבותיים, וכישרונו, יוצא דופן ככל שיהיה, הוא כישרון של מבצע – שחזור והארה של עבודות של מלחינים אחרים במקום יצירת חומר חדש. האם זה נחשב לגאונות תלוי עד כמה המילה שמורה בקפדנות להמצאה לעומת שליטה פרשנית עילאית; בקרב מוזיקאים שעבדו לצדו, התשובה לעיתים רחוקות הייתה מוטלת בספק.
מורשת
שנותיו האחרונות של פריירה סובכו על ידי נסיגות פיזיות: נפילה ב-2019 פגעה בזרועו ואילצה את ביטול הופעותיו, ומגפת הקורונה מנעה כל חזרה לבמה לפני מותו. הוא נפטר ב-1 בנובמבר 2021, בריו דה ז'ניירו, בגיל שבעים ושבע, מה שעורר הספדים מדור צעיר יותר של פסנתרנים, בהם גבריאלה מונטרו, סטיבן הו ו-ויקינגור אולפסון. סרט תיעודי מ-2003 של הקולנוען ז'ואאו מוריירה סאלס כבר בחן את הקשר הפרטי, הכמעט מסויג, בין פריירה לבין התהילה שהנגינה שלו יצרה – דיוקן של אמן שבנה את אחת הקריירות המכובדות ביותר במוזיקה הקלאסית המודרנית תוך שהוא נותר, מבחירה, אחת הדמויות הפחות מקדמות את עצמן בה.