נלי זקס: שירה הכתובה באפר
בשנת 1940, אישה מברלין בת ארבעים ושמונה, שזכתה לחינוך ביתי בשל בריאותה השברירית ושפרסמה שירה עדינה בסגנון הרומנטיקה הגרמנית, עלתה על הטיסה האחרונה מגרמניה הנאצית יחד עם אמה הקשישה, ימים ספורים לפני שהיו אמורות להתייצב במחנה ריכוז. הבריחה אורגנה בזכות הסופרת השוודית סלמה לגרלף (Selma Lagerlöf), שאיתה התכתבה במשך שנים, ואשר התערבה אצל משפחת המלוכה השוודית. עשרים ושש שנים לאחר מכן היא עמדה בסטוקהולם וקיבלה את פרס נובל לספרות, ואמרה בפשטות: "אני מייצגת את הטרגדיה של העם היהודי."
ילדות מוגנת בשנברג
זקס נולדה ב-10 בדצמבר 1891 בברלין-שנברג (Berlin-Schöneberg) לגאורג ויליאם זקס ומרגרטה קארגר, יצרנים עשירים של גומי טבעי וגוטה-פרקה. היא הייתה בת יחידה במשפחה אמידה ומתבוללת, חונכה בבית כי הייתה שברירית מדי לבית הספר, וגדלה מופנמת ומוגנת היטב. היא הפגינה כישרון מוקדם כרקדנית, אך הוריה מנעו ממנה כל שאיפה מקצועית בכיוון זה. היא מעולם לא נישאה. שירתה המוקדמת, שנכתבה זמן רב לפני הקטסטרופה שתגדיר אותה, התבססה על הרומנטיקה הגרמנית ודימויים נוצריים ולא על יהדות – וזהו חלק ממה שהופך את עבודתה המאוחרת למפתיעה כל כך. הפצע האישי המעצב הגיע גם הוא מוקדם: סיפור אהבה נעורים עם גבר לא-יהודי שנהרג מאוחר יותר במחנה ריכוז.
הבריחה
התכתבותה עם לגרלף ועם המשוררת הילדה דומין (Hilde Domin) הייתה חבל הצלה במובן העמוק יותר מאשר הספרותי. כאשר הגיעו צווי הגירוש ב-1940, מעמדה של לגרלף בבית המלוכה השוודי הבטיח לאם ולבת את שחרורן ואת היציאה. הן נחתו בסטוקהולם ללא כל רכוש וחיו בדירה זעירה, כשהן מתקיימות מעבודתה של זקס בתרגום בין שוודית לגרמנית. אביה נפטר ב-1930; אמה חיה עד 1950. שתי הנשים שרדו בשפה זרה בחדר קטן בזמן שהעולם שממנו באו הושמד, וזקס החלה לכתוב את השירים שהפכו אותה, לפי הביטוי שליווה אותה כל חייה, לדוברת האבל היהודי.
ספרי המתים
In den Wohnungen des Todes (במעוני המוות) הופיע ב-1947, ואחריו Sternverdunkelung (ליקוי כוכבים) ב-1949, Und niemand weiss weiter (ואיש אינו יודע לאן) ב-1957, Flucht und Verwandlung (בריחה והתמרה) ב-1959, Fahrt ins Staublose (מסע אל חסר-האבק) ב1961, Zeichen im Sand (סימנים בחול) ב-1962, ואחרי מותה Suche nach Lebenden (חיפוש אחר החיים) ב-1971. הסגנון דחוס עד כדי הפשטה, סוריאליסטי בקפיצותיו, ובנוי מאוצר מילים מצומצם של דימויים החוזרים באובססיביות: אבק, כוכבים, נשימה, אבנים, תכשיטים, דם, רקדנים, דגים הקשורים למים, שיגעון, אהבה שלא מומשה. היא הושפעה מגֶרטרוד קולמר (Gertrud Kolmar) ואלזה לסקר-שילר (Else Lasker-Schüler), וקשרה ידידות ספרותית קרובה עם פאול צלאן (Paul Celan), המשורר הגדול האחר של השפה הגרמנית שכתב את השואה מתוכה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אלי, ומחזה המסתורין
יצירתה הדרמטית הידועה ביותר, Eli: Ein Mysterienspiel vom Leiden Israels (אלי: מחזה מסתורין על סבל ישראל), פורסמה ב-1950 והגיעה לקוראים דוברי האנגלית באסופה O the Chimneys משנת 1967. זהו מחזה מסתורין במובן של ימי הביניים, המציג את הסבל היהודי כדרמה מקודשת ולא כדיווח עיתונאי, והוא מראה את ההחלטה המהותית העומדת מאחורי כל יצירתה הבוגרת: היא סירבה לכתוב דוקומנטציה. ולטר שטפן (Walter Steffens) הלחין אותה כאופרה, שעלתה בבכורה בבית האופרה של דורטמונד ב-1967. תרגומים מאוחרים יותר לאנגלית כוללים את The Seeker and Other Poems (1970), Glowing Enigmas של מייקל המבורגר (2013) ו-Flight and Metamorphosis מאת ג'ושוע ויינר עם לינדה ב' פרשל (2022).
ההתמוטטויות
לאחר מות אמה ב-1950, סבלה זקס מסדרה של התמוטטויות פסיכוטיות שבאו לידי ביטוי בהזיות, פרנויה ומחשבות שווא שהנאצים עדיין רודפים אותה. היא בילתה שנים בבית חולים. היא החלימה מספיק כדי לחיות באופן עצמאי, אם כי בריאותה הנפשית נותרה שברירית לשארית חייה. לאורך כל התקופה הזו היא המשיכה להתכתב עם סופרים גרמנים שלאחר המלחמה, בהם הנס מגנוס אנצנסברגר (Hans Magnus Enzensberger) ואינגבורג בכמן (Ingeborg Bachmann), והיא נודעה בסליחתה כלפי גרמנים צעירים שלא נשאו באחריות למה שנעשה. היא הפכה לאזרחית שוודית ב-1952. הפרסים הגיעו מאוחר: פרס דרוסטה (Droste-Preis) ב-1960, פרס נלי זקס הראשון – פרס דו-שנתי מדורטמונד שנקרא מאז על שמה – ב-1961, ופרס נובל לספרות ב-1966, בו חלקה עם שמואל יוסף עגנון. בטקס, בחלוקת התפקידים בין שני החתנים, עגנון ייצג את ישראל וזקס את הטרגדיה.
מדוע נלי מכונה גאונה
ההישג הוא בעיה צורנית פתורה, וכדאי לדייק לגבי מהות הבעיה. רצח יהדות אירופה מתנגד לספרות: תיאור הופך למגונה, נרטיב הופך לנחמה שקרית, והשתיקה מפקירה את השטח. זקס מצאה דרך שלישית – אידיום מופשט וטקסי הבנוי מקרב שמות עצם אלמנטריים, אבק ונשימה ואבן וכוכב, המסודרים כך שהם נושאים משקל עצום מבלי לתאר מעולם את הזוועה באופן ישיר. "כשבאה האימה הגדולה / נאלמתי דומייה", כתבה, והשירים נובעים מאותה אלמות ולא מתיימרים להתגבר עליה. העובדה שהיא עשתה זאת בגרמנית, שפת התליינים, ושהיא עשתה זאת כשהיא בקושי מתפקדת וחיה מעבודת תרגום בחדר אחד בסטוקהולם, היא מהות הטענה.
טענת הנגד היא שההישג נשען על גוף עבודה צר במשלב יחיד, ושהמשלב עלול להידרדר לעמימות – אותם דימויים חוזרים עד שהם נקראים כטקס ולא כתגלית. חלק מהקוראים מוצאים במיסטיקה נסיגה: בסירובה לדיוק דוקומנטרי היא גם סירבה לציין מה קרה, ומחזות המסתורין שלה מרוממים רצח היסטורי לסבל מקודש נצחי, מהלך תיאולוגי ולא רק אסתטי. הוגן גם לציין שפרס הנובל הגיע ברגע שבו העולם נזקק לקול מייצג לאבל היהודי, ושהבחירה בה נשאה משקל סמלי נפרד משיפוט ספרותי גרידא. ידידה צלאן נחשב בדרך כלל למי שהלך רחוק יותר עם אותו חומר גלם. פסק הדין הכן הוא שזקס הייתה גאונה של צורה יחידה שהושגה בעמל רב: לא דמיון רחב יריעה, אלא דמיון מדויק, שהופעל על הדבר שמביס את הדיוק יותר מכל.
מורשת
היא נפטרה מסרטן המעי הגס בסטוקהולם ב-12 במאי 1970, בגיל שבעים ושמונה, ונקברה בנורה בגרוונגספלאצן (Norra begravningsplatsen). לוח זיכרון מסמן את מקום הולדתה ב-Maaßenstraße 12 בשנברג; פארק נלי זקס שוכן באותו רובע, ופארק נוסף נושא את שמה בקונגהולמן (Kungsholmen) שבסטוקהולם. רכושה הועבר לספרייה הלאומית של שוודיה. הפרס שזכתה בו ב-1961 עדיין נושא את שמה, ומוענק כל שנתיים לסופרים המקדמים הבנה בין עמים – מה שמהווה, כאנדרטה, בחירה מדויקת להפליא.